הנושאים החמים
הנושאים החמים
בסייעתא דשמייא
- זָאָאָכָאאוֹיֹיֹרררר... אֵאֵהֵההֵיֵיית...
- טנצ'ו טנצ'ו טנצ'ו....
אֶת!!!
זה היה מהיר.
היה זה לא אחר מר' נח טיקוניצקי, הגבאי המסור שעמד על יד הבעל קורא בצד הבימה.
להתחלה גרועה שכזאת, הוא לא ציפה.
פניו של ר' יענקב נרווינסקי - הבעל קורא, האדימו קלות, טעות של טירונים, לא נעים!
מתברר שלא הועילו לו כל האימונים שהיו מפרכים בשבילו, ולא פחות מכך, חופרים לאשתו, שהייתה צריכה לסבול כל החודש האחרון את החזרות הבלתי נלאות על שלושת הפסוקים בשלל נוסחאות, הטעמות, וניגונים.
מה שאומר – אולי הוא מאומן! פחות מיומן!
זו לו הפעם הראשונה שהוא זוכה לקרוא 'זכור' במעמד מכובד שכזה.
מניין הקורונה של שנה שעברה לא ממש הכניס אותו ללחץ.
אז, הם היו שנים עשר אנשים לחוצים עטויי מסיכות ופחדים, רחוקים זה מזה מרחק מטרים ספורים.
מה שעזר, או יותר נכון, לא הפריע לו לצלוח בקלות את הקריאה.
הלוא פיקוח נפש דוחה כל 'אתין' שבתורה.
על צירי וסגול עוד לא מצאנו מוסרי נפש.
השנה זה היה מעמד מרשים, בית הכנסת מלא היה מפה לפה, וכבר דאג מי שדאג להלחיץ את ר' יענקב הלחוץ גם כך, שמן הראוי להכין היטב את הקריאה לכל פרטיה ודקדוקיה.
ר' יענקב מצדו לא טמן ידו בצלחת, הוא שכר את שירותיו של התיימנער הכי מקורי שהכיר, אחרת, שבעת החי"תים שמחכים לו בספר תורה, לא ייצאו עסיסיים כמו שהם אמורים להיות.
עם העיי"נין כבר יסתדר, מדובר בשלוש סה"כ, ובלי קשר למספרן, עי"ן זו אות הרבה יותר נחמדה מחי"ת, כלומר - ח'ית.
שתי דקות קודם לכן:
דממה שררה בבית הכנסת העמוס.
את ר' נח לא עניינו טיפות הזיעה שנטפו ממצחם של המתפללים, גם לא ההבל החם והריח הלא ידידותי שמילאו את החלל, החלונות הוגפו היטב - מרעש המניינים המתקיימים בחוץ, כך שגם תחלופת אוויר תקינה לא הייתה, מה כן היה? שקט!
ר' נח התעניין אך ורק במצבה של קופת בית הכנסת מצב שלא הצדיק התחשבות בגל החום שהקדים לבוא בשלהי החורף.
העיתוי רק סייע לר' נח להרגיש בנח עם האטימות שהפגין לסבלו של הציבור, אילו היו שני המזגנים הישנים פועלים, הרעש המטרטר והחופר, שלא לדבר על הקירות הרוטטים, היו לבטח מאפשרים לעמלק ושלוחיו לשבש את הריכוז ולחבל בכוונת המוחים את שמו ושם זכרו.
השקט היה מוחלט עד אשר אוזן חדה יכולה הייתה להבחין ברחש הנשמע מן הממחטות וניירות הטישו בעודן מנגבות את פניהם הניגרות מזיעה של המתפללים.
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין, תנאי שטח מושלמים להתחיל בקריאת 'זכור'.
אלא שאז קריאת ששששש... ניסרה את החלל.
למאן דהוא לא הספיק השקט ששרר, הוא הרגיש צורך להרעיש בשיניו כדי להגיע לשקט המקסימלי, על זה נאמר – הרעשה צורך השתקה.
כמה, שהפעולה ה'הכרחית' הזו לא מצאה חן בעיניהם, היסו אותו בקריאות ששששש... משלהם.
ר' נח השתלט מהר על המצב רגע לפני קריסת השקט עליו עמל דקות מספר קודם לכן, הוא דפק על הבימה, השקט חזר.
סימון קטן לר' יענקב, הוא כבר היה מוכן.
- אני מתכוון להוציא את הציבור ידי חובת מצוות זכירת מעשה עמלק, יש לכוון לצאת יד"ח ולקיים מצו"ע דאורייתא, מי שדופק ברגליים או בידיים, צריך לכוון לקיים גם מצוות מחיית עמלק.
נא לא לדפוק עד אחרי החי"ת של תשכח! ועדיף אחרי הברכות!
ואז זה קרה.
אין שום הצדקה לטעות שכזאת, הוא היה מוכן ברמה שאם היו מעירים אותו עם חצי פסוק בשלוש בלילה, הוא היה משלים אותו בקלות ואפילו בנוסח תימני, כמובן, אחרי נטילת ידיים והצצה בדרך חזור בתיקון קוראים רק בשביל לוודאות שהוא זוכר נכון.
לשברירי שנייה מוחו של ר' יענקב היה עסוק ב- למה זה קרה לו?
הוא מיד התעשת והתאמץ להדחיק את התחושות הקשות, את הבושות, את העיניים היוקדות והמדקדקות איתו כחוט השערה של ר' נח ועוד כמה מבינים, הוא ידע שהוא עלול לקרוס, ושאסור לו לתת לעצמו ליפול שוב, הוא החזיק לעצמו אצבעות והמשיך.
אין איך להסביר את זה – סייעתא דשמייא! הוא הרגיש בחוש איך עוזרים לו מלמעלה, משה, אהרון, חור, ודוד המלך, הלוחמים הגדולים בעמלק באו לסייע לו.
הזמן היה בידיו, כל מילה התיישבה בנוחות מרבית במרחב הזמן, וכלל לא מיהרה לפנות את המקום לחברתה שמחכה בתור.
כשזה הולך זה הולך!
אות אחר אות הוטעמה, הברה אחר הברה הודגשה, מילה אחר מילה התנגנה.
ליבו התמלא בגאווה קדושה.
אף אחד לא ישכח את עמלק, וגם לא את מי שקרא 'זכור' השנה.
ר' יענקב ניצל את הזמן בין שמו"ע של מוסף לחזרת הש"ץ לעיון קל בפרשת זכור, לתדהמתו הוא גילה שר' נח כנראה לא באמת התכונן לתיקונים.
המילה שבאה אחרי זכור הייתה לא אחרת מאשר -
אאהההייית, וממש לא את.
גוט שאבעס.
-עצת עמלק-
[בעלי] קוראים? אולי כדאי באמת שתקראו!
י.מ.י.
[בעלי] קוראים? אולי כדאי באמת שתקראו!
י.מ.י.
- זָאָאָכָאאוֹיֹיֹרררר... אֵאֵהֵההֵיֵיית...
- טנצ'ו טנצ'ו טנצ'ו....
אֶת!!!
זה היה מהיר.
היה זה לא אחר מר' נח טיקוניצקי, הגבאי המסור שעמד על יד הבעל קורא בצד הבימה.
להתחלה גרועה שכזאת, הוא לא ציפה.
פניו של ר' יענקב נרווינסקי - הבעל קורא, האדימו קלות, טעות של טירונים, לא נעים!
מתברר שלא הועילו לו כל האימונים שהיו מפרכים בשבילו, ולא פחות מכך, חופרים לאשתו, שהייתה צריכה לסבול כל החודש האחרון את החזרות הבלתי נלאות על שלושת הפסוקים בשלל נוסחאות, הטעמות, וניגונים.
מה שאומר – אולי הוא מאומן! פחות מיומן!
זו לו הפעם הראשונה שהוא זוכה לקרוא 'זכור' במעמד מכובד שכזה.
מניין הקורונה של שנה שעברה לא ממש הכניס אותו ללחץ.
אז, הם היו שנים עשר אנשים לחוצים עטויי מסיכות ופחדים, רחוקים זה מזה מרחק מטרים ספורים.
מה שעזר, או יותר נכון, לא הפריע לו לצלוח בקלות את הקריאה.
הלוא פיקוח נפש דוחה כל 'אתין' שבתורה.
על צירי וסגול עוד לא מצאנו מוסרי נפש.
השנה זה היה מעמד מרשים, בית הכנסת מלא היה מפה לפה, וכבר דאג מי שדאג להלחיץ את ר' יענקב הלחוץ גם כך, שמן הראוי להכין היטב את הקריאה לכל פרטיה ודקדוקיה.
ר' יענקב מצדו לא טמן ידו בצלחת, הוא שכר את שירותיו של התיימנער הכי מקורי שהכיר, אחרת, שבעת החי"תים שמחכים לו בספר תורה, לא ייצאו עסיסיים כמו שהם אמורים להיות.
עם העיי"נין כבר יסתדר, מדובר בשלוש סה"כ, ובלי קשר למספרן, עי"ן זו אות הרבה יותר נחמדה מחי"ת, כלומר - ח'ית.
שתי דקות קודם לכן:
דממה שררה בבית הכנסת העמוס.
את ר' נח לא עניינו טיפות הזיעה שנטפו ממצחם של המתפללים, גם לא ההבל החם והריח הלא ידידותי שמילאו את החלל, החלונות הוגפו היטב - מרעש המניינים המתקיימים בחוץ, כך שגם תחלופת אוויר תקינה לא הייתה, מה כן היה? שקט!
ר' נח התעניין אך ורק במצבה של קופת בית הכנסת מצב שלא הצדיק התחשבות בגל החום שהקדים לבוא בשלהי החורף.
העיתוי רק סייע לר' נח להרגיש בנח עם האטימות שהפגין לסבלו של הציבור, אילו היו שני המזגנים הישנים פועלים, הרעש המטרטר והחופר, שלא לדבר על הקירות הרוטטים, היו לבטח מאפשרים לעמלק ושלוחיו לשבש את הריכוז ולחבל בכוונת המוחים את שמו ושם זכרו.
השקט היה מוחלט עד אשר אוזן חדה יכולה הייתה להבחין ברחש הנשמע מן הממחטות וניירות הטישו בעודן מנגבות את פניהם הניגרות מזיעה של המתפללים.
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין, תנאי שטח מושלמים להתחיל בקריאת 'זכור'.
אלא שאז קריאת ששששש... ניסרה את החלל.
למאן דהוא לא הספיק השקט ששרר, הוא הרגיש צורך להרעיש בשיניו כדי להגיע לשקט המקסימלי, על זה נאמר – הרעשה צורך השתקה.
כמה, שהפעולה ה'הכרחית' הזו לא מצאה חן בעיניהם, היסו אותו בקריאות ששששש... משלהם.
ר' נח השתלט מהר על המצב רגע לפני קריסת השקט עליו עמל דקות מספר קודם לכן, הוא דפק על הבימה, השקט חזר.
סימון קטן לר' יענקב, הוא כבר היה מוכן.
- אני מתכוון להוציא את הציבור ידי חובת מצוות זכירת מעשה עמלק, יש לכוון לצאת יד"ח ולקיים מצו"ע דאורייתא, מי שדופק ברגליים או בידיים, צריך לכוון לקיים גם מצוות מחיית עמלק.
נא לא לדפוק עד אחרי החי"ת של תשכח! ועדיף אחרי הברכות!
ואז זה קרה.
אין שום הצדקה לטעות שכזאת, הוא היה מוכן ברמה שאם היו מעירים אותו עם חצי פסוק בשלוש בלילה, הוא היה משלים אותו בקלות ואפילו בנוסח תימני, כמובן, אחרי נטילת ידיים והצצה בדרך חזור בתיקון קוראים רק בשביל לוודאות שהוא זוכר נכון.
לשברירי שנייה מוחו של ר' יענקב היה עסוק ב- למה זה קרה לו?
הוא מיד התעשת והתאמץ להדחיק את התחושות הקשות, את הבושות, את העיניים היוקדות והמדקדקות איתו כחוט השערה של ר' נח ועוד כמה מבינים, הוא ידע שהוא עלול לקרוס, ושאסור לו לתת לעצמו ליפול שוב, הוא החזיק לעצמו אצבעות והמשיך.
אין איך להסביר את זה – סייעתא דשמייא! הוא הרגיש בחוש איך עוזרים לו מלמעלה, משה, אהרון, חור, ודוד המלך, הלוחמים הגדולים בעמלק באו לסייע לו.
הזמן היה בידיו, כל מילה התיישבה בנוחות מרבית במרחב הזמן, וכלל לא מיהרה לפנות את המקום לחברתה שמחכה בתור.
כשזה הולך זה הולך!
אות אחר אות הוטעמה, הברה אחר הברה הודגשה, מילה אחר מילה התנגנה.
ליבו התמלא בגאווה קדושה.
אף אחד לא ישכח את עמלק, וגם לא את מי שקרא 'זכור' השנה.
ר' יענקב ניצל את הזמן בין שמו"ע של מוסף לחזרת הש"ץ לעיון קל בפרשת זכור, לתדהמתו הוא גילה שר' נח כנראה לא באמת התכונן לתיקונים.
המילה שבאה אחרי זכור הייתה לא אחרת מאשר -
אאהההייית, וממש לא את.
גוט שאבעס.
