שיתוף - לביקורת על זה היה דוה לבנו

[רואים שקוף]

ראיתי אותם.
בפנים חתומות.
פנים נפולות.
מכונסים בתוך עצמם.
הם הלכו ברחובות העיר, ולא שתו למתרחש סביבם.
הם היו שקועים בתוך עצמם.
חתומים כאלה.
עצובים כאלה.
אבלים כאלה.
ניסיתי לשאול אותם מה קרה, אולי איזה אסון בינלאומי שלא שמעתי עליו, אולי איזה פיגוע נוראי.
הם לא ענו לי.
ולא, הם לא התעלמו ממני, הם פשוט היו שקועים כל כך בעצבות שלהם, עד שהם לא שמו לב לשאלתי. הם לא שמעו את שאלתי.
תפסתי את אחד מהם, ממש אחזתי בו, עוררתי אותו לרגע מהאבלות, ושאלתי אותו, תגיד, מה קרה? איזה אסון התרחש? איזו טרגדיה באה? האם ישנה קורונה חדשה?!
והוא ענה לי, עזוב, זה לא בשבילך.
לא תבין את זה.
לא הרפיתי.
אני חייב לדעת מה קרה. חייב לדעת למה כולם באבל.
בכל מקום שהלכתי, הייתי נראה כחתן בין אבלים, אני חייב לדעת מה קרה. מישהו מת חלילה?
ואנוכי לא ידעתי???
עד שאחד מהם התנדב לענות לי.
כשקיבלתי את התשובה, גם אני התעטפתי באותו יגון העוטף אותם.
גם אני השתתפתי בצערם.

דיכאון חורף