דייל גבוה נטול צמרת מתרוצץ לו בלי סוף על האספלט המרוסס.
השערים מתרוממים בצווחה, ורכבי שרד נשפכים לתוכו בזריזות. הדייל ממהר לפתוח את דלת המכונית בקידה. שלום חברים, הוא יברך את התכולה, ויזמין את הבאים לאולם שמאחור. זה מגוחך, חושבים חלק מהאורחים. חלקם יסתפקו במחשבה, שלא כל יום הם מוזמנים לאירוע בכלא. הדייל מצדו מאיים לשפשף את העננים, ויהי מה.
ואז עוד צווחה ממזרח, והוא מזדרז להקביל את הכבודה הפריזאית בכבוד הראוי לה. האמת היא, שדייל בבית כלא, זה כמו דחליל בחממה. אבל בצרפת לא שואלים שאלות, ומשתדלים גם לא לענות תשובות. הדייל מחייך כמה שיכול, והם משיבים לו בנימוס מוטרד.
עכשיו השעה עשר, פריז יורקת אור לצדדים, מנסה להסתיר איזה פשע איום, אולי איזה טבח המוני, משהו נחרך באויר. מסתחרר סביב ההמונים ולוחש על אוזנם, לכו תשתו על כורסאות קורדרוי איזה משקה במטפורת החדר, מה לכם בחוץ, מה מעשיכם בתוך הכבשן ה'פריזאי'. ובפריז אין זמן לויכוחים. מחצלות פאר ובתוכם אנשי-שם פוסעים בנחת לחורבת הפלדה.
צווחה.
הדייל נחפז לכיון לא קיים. היכן הרכב? שואל לבו את עצמו. יד על עיניו מגלה לו שהשער נח על כנו בבטחה. קר פתאום, קובע עצמו ללבו. נכון קר! מאשר האחרון. כנראה זה טבח המוני, הוא חושב פתאום על הריח החרוך. הריח מתכסה פתאום בברדס בצבע אפרפר ומקפץ מולו עם מגבת דיילים צחורה. מה? הוא טופח על מצחו, זה בלתי אפשרי. הוא דוחה את הברדס ביד קמוצה עד שהאחרון צועק משהו על 'פצצה מלוכלכת', אולי משהו דומה.
קר לו מאוד והוא רועד לאורך כל רגליו. הכל מסתחרר. גם האייפל מסתובב לפתע כמו שיכור. כמו שיכור שמפחד להניח את הראש. הוא רוצה להחזיק בראשו אבל הוא לא מוצא אותו. הוא מבלבל עכשיו בשתי ידיו, מחפש להאחז במשהו קשיח, אבל הכל הפך לרוח. המכוניות שסביב גם הם התפחמו, הפכו לאפר דק דק. הוא מביט על דלתות הפלדה, לרוח אין סיכוי על פלדה, אבל הפלדה מתפוררת כמו אבקת סוכר והוא בועט ברוח בהיסטריה. מה קורה כאן, השתגעתי לגמרי.
ואז הפיצוצים הצטרפו למחול, ממש כמו חצוצרות צייד קדומות. האבק ריקד לקצב הצלילים. מתפזר ושב להתאגד לצורות משונות. גם קול יש לדבר הזה, מבזיקה בו המחשבה. הוא רואה מולו צללית של יונק-בר לא מוכר אבל ענקי. נראה שהשכים מאיזה תרדמת נצח. הייצור כועס, אפשר להריח את זה. הוא מחריד את החלל בשאגות, קרניו מוטסות סחור סחור מדיפות את האפר לכל רוח. רק אז שם לב שרגליו קצרות יחסית, קצרות עד כדי תמיהה.
חושך. עיניו עצומות עכשיו עד לסופם וכבר אין לו אנרגיה לצעקות מיותרות. הוא שותק ושומע את הקולות. החיה כבר ממש סמוך אליו. אפשר לשמוע את הנשימות הכבדות, את האספלט שוקע לתוך עצמו. קולות עמומים מתחדשים מרחוק. איפה שהוא יש מישהו שצועק, לא רק אחד, הוא מזהה כמה. בטח הם מוחים על איזה עוול.
ואז העשן מטשטש את הכל. גם הצעקות הרחוקות נודמות, כנראה בסימן מוסכם.
לסיכום, נוטל הלב את רשות הדיבור. אני שוכב על כביש שחוק ללא יכולת לא לראות, ואף לא לשמוע. רק להמתין.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
