לפעמים עוזרים למנהלים.
כמו הפעם הזו.
(אילוצי תקנון, לא להעלות יותר מטור אחד בשבוע)
טור שהיה חייב לעלות.
תודו, שבמזג אויר כזה אי אפשר לחכות בדרכים.
תהנו.
זה טורו של @פנס בערפל
בבקשה!
קיבלתי על עצמי הרבה דברים, אני לא בטוח ולא זוכר בדיוק מה. אבל קשה לבוא אליי בטענות:
הייתי בהלם. בקריסה. באמוק. בלחץ נפשי נוראי.
לא ידעתי איך לצאת מהמקום בו אני נמצא.
הסתובבתי פה, הסתובבתי שם, לא ידעתי איך נחלצים.
זכרתי במעומעם איך נכנסתי, אבל לא זכרתי מאיפה.
אוי, אלוקים, רחמני. רחם עליי, רחם בבקשה. תעזור לי לצאת מכאן, הצילו.
אני עייף, רעב, צמא, משרך את רגליי בעייפות.
עולה במעליות מזדמנות, יורד בחזרה, הולך לפי השילוט, ונתקל בדלתות נעולות מאובקות.
מתפלל מנחה בבית חב"ד המקומי, שואל בדמעות את השלוח המקומי: ר' ייד, איך יוצאים מכאן?
השליח, יהודי קורן שלומד בתנ"ך 'קורן', מניח יד חמה על כתפיי, ואומר: פשוט תשאל אנשים.
התחלתי לשאול. כל אחד אמר לי משהו אחר.
בחור חייכני אחד עם זיק של תקווה בעיניים הוריד את האוזניות האדומות מאוזניו, ואמר לי בטון מדוד: יש 6 יציאות מכאן. פשוט תיקח לך כיוון מסויים, ובסוף בוודאי תצליח לצאת.
התחלתי ללכת. נעשה קר וחשוך. הרבה אנשים מאיימים עברו על פניי, התעלמתי.
ירדתי במדרגות. ראיתי ריהוט חלוד, קרוע, ובכל מקום על הרצפה עטיפות של 'מסטיק בזוקה' וכמה בקבוקים ריקים של קנקל.
המשכתי ללכת. שמעתי רעש נוראי. אימל'ה. עטלפים!!! אוי. אוי. איך יוצאים מהבור החשוך הזה, אל אור השמש, איך?
רבונו של עולם, אני מבטיח להיות יהודי טוב, רק תוציא אותי מכאן.
דמעות על פניי.
ליבי פועם במתח.
אני מתחיל לחזור.
מביט בייאוש בשלטי ההכוונה המטושטשים והנפולים.
שואל עוד כמה אנשים עוברי אורח, כל אחד שולח אותי למקומות מנוגדים.
אני חושב שאני הולך במעגלים.
מימיני חנויות נטושות, משמאלי עסקים מפוקפקים מתחזים לנטושים. מלפניי מסדרון ללא מוצא, מאחוריי הדרך מאיימת.
רבונו של עולם, הצילו.
התחלתי לעלות במדרגות. פניתי ימינה, שמאלה, עברתי בתוך חנות מוזנחת.
פתאום ראיתי יציאה צדדית, ממש בצד. אני כנראה מהבודדים שאי פעם גילו את היציאה הזו.
עברתי בה בחשש.
מי יודע לאן אגיע.
יצאתי.
אור השמש הכה בעיניי בחוזקה מאושרת.
אני בחוץ.
נחלצתי.
ליבי החל להירגע.
נשמתי לרווחה. לקחתי אוויר לריאותיי.
הודיתי להשם יתברך. הבטחתי לקיים את כל הבטחותיי.
ולעצמי, הבטחתי:
לעולם, לעולם לא אכנס שוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ויהי מה.
געציל
כמו הפעם הזו.
(אילוצי תקנון, לא להעלות יותר מטור אחד בשבוע)
טור שהיה חייב לעלות.
תודו, שבמזג אויר כזה אי אפשר לחכות בדרכים.
תהנו.
זה טורו של @פנס בערפל
בבקשה!
קיבלתי על עצמי הרבה דברים, אני לא בטוח ולא זוכר בדיוק מה. אבל קשה לבוא אליי בטענות:
הייתי בהלם. בקריסה. באמוק. בלחץ נפשי נוראי.
לא ידעתי איך לצאת מהמקום בו אני נמצא.
הסתובבתי פה, הסתובבתי שם, לא ידעתי איך נחלצים.
זכרתי במעומעם איך נכנסתי, אבל לא זכרתי מאיפה.
אוי, אלוקים, רחמני. רחם עליי, רחם בבקשה. תעזור לי לצאת מכאן, הצילו.
אני עייף, רעב, צמא, משרך את רגליי בעייפות.
עולה במעליות מזדמנות, יורד בחזרה, הולך לפי השילוט, ונתקל בדלתות נעולות מאובקות.
מתפלל מנחה בבית חב"ד המקומי, שואל בדמעות את השלוח המקומי: ר' ייד, איך יוצאים מכאן?
השליח, יהודי קורן שלומד בתנ"ך 'קורן', מניח יד חמה על כתפיי, ואומר: פשוט תשאל אנשים.
התחלתי לשאול. כל אחד אמר לי משהו אחר.
בחור חייכני אחד עם זיק של תקווה בעיניים הוריד את האוזניות האדומות מאוזניו, ואמר לי בטון מדוד: יש 6 יציאות מכאן. פשוט תיקח לך כיוון מסויים, ובסוף בוודאי תצליח לצאת.
התחלתי ללכת. נעשה קר וחשוך. הרבה אנשים מאיימים עברו על פניי, התעלמתי.
ירדתי במדרגות. ראיתי ריהוט חלוד, קרוע, ובכל מקום על הרצפה עטיפות של 'מסטיק בזוקה' וכמה בקבוקים ריקים של קנקל.
המשכתי ללכת. שמעתי רעש נוראי. אימל'ה. עטלפים!!! אוי. אוי. איך יוצאים מהבור החשוך הזה, אל אור השמש, איך?
רבונו של עולם, אני מבטיח להיות יהודי טוב, רק תוציא אותי מכאן.
דמעות על פניי.
ליבי פועם במתח.
אני מתחיל לחזור.
מביט בייאוש בשלטי ההכוונה המטושטשים והנפולים.
שואל עוד כמה אנשים עוברי אורח, כל אחד שולח אותי למקומות מנוגדים.
אני חושב שאני הולך במעגלים.
מימיני חנויות נטושות, משמאלי עסקים מפוקפקים מתחזים לנטושים. מלפניי מסדרון ללא מוצא, מאחוריי הדרך מאיימת.
רבונו של עולם, הצילו.
התחלתי לעלות במדרגות. פניתי ימינה, שמאלה, עברתי בתוך חנות מוזנחת.
פתאום ראיתי יציאה צדדית, ממש בצד. אני כנראה מהבודדים שאי פעם גילו את היציאה הזו.
עברתי בה בחשש.
מי יודע לאן אגיע.
יצאתי.
אור השמש הכה בעיניי בחוזקה מאושרת.
אני בחוץ.
נחלצתי.
ליבי החל להירגע.
נשמתי לרווחה. לקחתי אוויר לריאותיי.
הודיתי להשם יתברך. הבטחתי לקיים את כל הבטחותיי.
ולעצמי, הבטחתי:
לעולם, לעולם לא אכנס שוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ויהי מה.
געציל
נערך לאחרונה ב: