הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
הבוקר, כמו כל בוקר, מתחיל ברעש הורדת המים של השכן מהדירה למעלה. אני מתעורר בקושי, משפשף עיניים, נחלץ בקושי מדבק המיטה. כמה פסטורלי.
המחשב בסלון עדיין מהבהב. דרכו של המסך להיות נכבה אחרי ג' שעות ללא פעילות, ולא עברו. הפרצה קוראת לגנב, והמחשב הדלוק – לי. בבנק המינוס מרגיש טוב, כרגיל. בקרנות ההון הכול בסיכון. האימייל שומם. הפורום ישן. האתר מת. רק בצד משתרכות באיטיות כותרות היום. זיפזופ מהיר עליהן מגלה כותרת מלפני שעתיים: "נער בן 14 נדרס בשדרה ה-13 בבורו פארק. פונה לבית החולים במצב בינוני".
בום!
כל הפסטורליות נעלמה ואת מקומה תופס חור שחור באזור החזה. תיזהר עם זה, ברוך. עם כולסטרול כשלך צריכים לשמור על הלב.
זה יכול להיות ציקי שלי. הוא שם, הוא בן 14 והוא תמיד היה שובב גדול. וכמובן ש"היא" לא הייתה דואגת לעדכן אותי. להתקשר? לא להתקשר? כן להתקשר? למה להתקשר? הבן שלך! למה לא להתקשר? אימא שלו...
6:44 בבוקר לשעון ישראל. זה אומר שעכשיו 23:44 בלילה שם. הצלצול יכול להעיר אותם, או שלא. או שמה אכפת לך.
מתחיל לחייג. מנתק בשנייה האחרונה. ההיגיון בא משום מקום בלי הזמנה וגובר על הרגש: אחד מתוך אלפי נערים, וזה חייב להיות הוא? התקשרת בגלל כותרת באתר? איך תפור עליך, ברוך. ונניח שזה הוא, והתקשרת, והוא אכן במצב בינוני, אז מה יעזור הטלפון שלך? בסדר, הוא הבן שלך, אז תשלח לו תרופת קסם במגע שפתיך? אידיוט.
לפחות יש על מי להוציא את התסכול. גם כן האתרים החרדיים הללו. בשביל מה הם צריכים לפרסם את זה? מה מעניין אותי מה קורה לנערים המופרעים בבורו פארק?! הכול בשביל לעמוד בתחרות המטופשת עם האתרים האחרים? חסרות חדשות מהארץ? מאירופה? מאוסטרליה? מסין?
(שולי קמה. מה קמה? מה, שבע! מציעה קפה. לא רוצה. יוצא).
תפילה.
עבודה.
והנה הפרצוף החביב ביותר עלי אדמות, ניצב לו בפתח הקומפלקס. הבוס. 150 קילו בצל ובושם יוקרתי ברדיוס של קילומטר.
"ברוך". כשהוא מדבר, הסנטרים זזים בקצב אחיד כמו מסדר היפופוטמים עצלים שיצא לריקוד חסידי.
"כן?"
"הדוח מוכן?"
דוח. דוח. דוח. אה, נכון. אמרתי לו שאני אקח אותו הביתה להשלים. בגלל זה נשארתי ער מלכתחילה.
"אתה יודע, בוס, הייתי רוצה להיות חייט".
"חייט?!"
"חייט! אצלו, כשאתה מזמין חליפה, יש מדידה ראשונה, מדידה שנייה, מדידה שלישית, ועוד ככל שיספיק הזמן עד לבר מצווה. למה הדוחות האלו צריכים להיות מוכנים מיום למחר?"
"אבל אתה לא חייט", הוא אומר לבסוף, אחרי הלם קצר, ומגרד את אפו. מבחוץ.
"עדיין לא".
הוא מסתכל בי במבט מוזר. "מעניין, דווקא לא מריח ממך אלכוהול".
לך תסביר לו שאף אחד מהמשקאות המשכרים המשובחים שהוא מכיר לא מתקרבים לנפש משתכרת מדאגה.
"משוחרר. ותזדרז עם הדוח".
שוין.
שלוש שעות.
"שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום..." שיר יפה, וקול טוב לו לליפא שמעלצר. רגע, זה הסלולרי שלי! בשנייה האחרונה הספקתי לענות, וחסכתי לחזור אליו, ועוד להתנצל.
שמשון.
מה הוא רוצה הפעם?
"ערב ראש חודש סיון!" הוא מזכיר. איך שכחתי. בלועזי.
"תודה שמשון, אני אזכור להגיד את התפילה".
"לבוא איתך לטבריה עכשיו? לקבר השל"ה?! מה פתאום?! בטח, מתאים לי עכשיו. יאללה אאסוף אותך עוד חצי שעה מהבית".
נוסעים.
מגיעים.
איך שיפצו שם יפה, סביב לקבר הרמב"ם. חצי מהתנאים החביאו מתחת לשביל ואת השאר תחמו באיזה קבר אחים. והרמב"ם. והשל"ה.
חשבתי שברגע שאעמוד מול המצבה הכול ייצא. יימסו כל הגושים המדובללים האלו שבלב. תואר כל האפילה הזו שמאיימת להטביע. תיבש הביצה שמאיימת להחשיך. אז חשבתי.
אולי אלו המון העם, אולי מחלקי הרוגלך ברחבה המסודרת מידי. אולי ערבוביית צווחות הנשים מעבר לברזנט הירוק. שוב מחפש את מי להאשים בזה שאני עומד שם יבש כמו דיקט. ממלמל את נוסח התפילה שחולק בחסות מוסדות תרום-לי כלשהם, מנסה לפחות להטעים כל מילה לאט. בקול. אולי יעורר הכוונה.
"וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ,מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת . . לְתַכְלִית שֶּׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה"...
לא עוזר.
כלומר, התפילה בטוח עוזרת. בעליונים. אבל לא מצליח להתעורר. לא כאן ולא היום.
מתרחק משם, מאוכזב. שמשון מסמן באצבעותיו שהוא רוצה לסיים את התהילים של היום. שוין. אחכה לו ליד הרכב.
מטפס מעט במעלה ההר, חולף על פני עשרות אוטובוסי טיולים צבעוניים מכל רחבי הארץ. כל כך הרבה אנשים שמשהו עם הילדים כואב להם. או שטוב להם וכואב להם שזה לא ישתנה. וכי יש לב יהודי שלא?
בקצה הרחוב מחכה סוף סוף פיסה טבריינית אמיתית, לא מטופחת ולא מפונפנת. כמה סלעים מעופשים, קצת צמחייה יבשה, שאריות מודעות רחוב ועוד מיני זבלים.
מתקרב יותר, מזהה כמה נערים יושבים. מעשנים, סיגריות יש לקוות. לצדם פחיות רד-בול מרוקנות. נשימתי נעתקה לרגע, השמאלי, הגבוה הכפוף, נראה ממש כמו ציקי. חולצה צבעונית, שיער בהיר מסופר קצוץ, כיפה קטנה באמצע...
אבל לא, ציקי לא בארץ עכשיו, בוודאות. אומרים שכשאתה אוהב מישהו כולם נראים לך כמוהו...
ופתאום, הכול יוצא. מתפרץ. מתפרק. מתרפק.
בוץ של שנים שמכסה חלקים בלב שכבר שכחתי מקיומם. רצונות שהודחקו, מחשבות שנמוגו, תקוות שהתאדו. איפה הייתי? מי הייתי? וכמה?
ריבונו של עולם. ריבונו של עולם. ריבונו... אני כבר לא מכיר את עצמי. אני לא מכיר את הבן שלי. הבן שלי לא מכיר אותך. לא כמו שהייתי רוצה שאכיר. ואין לי מה לעשות. רק להתפלל.
ומילה אחת נלחשת מעצמה שוב ושוב. מילה שלא אומרת כלום אבל מבטאת את כל מה שאפשר: אבא...
הוא. אני.
ואתה.
הבוקר, כמו כל בוקר, מתחיל ברעש הורדת המים של השכן מהדירה למעלה. אני מתעורר בקושי, משפשף עיניים, נחלץ בקושי מדבק המיטה. כמה פסטורלי.
המחשב בסלון עדיין מהבהב. דרכו של המסך להיות נכבה אחרי ג' שעות ללא פעילות, ולא עברו. הפרצה קוראת לגנב, והמחשב הדלוק – לי. בבנק המינוס מרגיש טוב, כרגיל. בקרנות ההון הכול בסיכון. האימייל שומם. הפורום ישן. האתר מת. רק בצד משתרכות באיטיות כותרות היום. זיפזופ מהיר עליהן מגלה כותרת מלפני שעתיים: "נער בן 14 נדרס בשדרה ה-13 בבורו פארק. פונה לבית החולים במצב בינוני".
בום!
כל הפסטורליות נעלמה ואת מקומה תופס חור שחור באזור החזה. תיזהר עם זה, ברוך. עם כולסטרול כשלך צריכים לשמור על הלב.
זה יכול להיות ציקי שלי. הוא שם, הוא בן 14 והוא תמיד היה שובב גדול. וכמובן ש"היא" לא הייתה דואגת לעדכן אותי. להתקשר? לא להתקשר? כן להתקשר? למה להתקשר? הבן שלך! למה לא להתקשר? אימא שלו...
6:44 בבוקר לשעון ישראל. זה אומר שעכשיו 23:44 בלילה שם. הצלצול יכול להעיר אותם, או שלא. או שמה אכפת לך.
מתחיל לחייג. מנתק בשנייה האחרונה. ההיגיון בא משום מקום בלי הזמנה וגובר על הרגש: אחד מתוך אלפי נערים, וזה חייב להיות הוא? התקשרת בגלל כותרת באתר? איך תפור עליך, ברוך. ונניח שזה הוא, והתקשרת, והוא אכן במצב בינוני, אז מה יעזור הטלפון שלך? בסדר, הוא הבן שלך, אז תשלח לו תרופת קסם במגע שפתיך? אידיוט.
לפחות יש על מי להוציא את התסכול. גם כן האתרים החרדיים הללו. בשביל מה הם צריכים לפרסם את זה? מה מעניין אותי מה קורה לנערים המופרעים בבורו פארק?! הכול בשביל לעמוד בתחרות המטופשת עם האתרים האחרים? חסרות חדשות מהארץ? מאירופה? מאוסטרליה? מסין?
(שולי קמה. מה קמה? מה, שבע! מציעה קפה. לא רוצה. יוצא).
תפילה.
עבודה.
והנה הפרצוף החביב ביותר עלי אדמות, ניצב לו בפתח הקומפלקס. הבוס. 150 קילו בצל ובושם יוקרתי ברדיוס של קילומטר.
"ברוך". כשהוא מדבר, הסנטרים זזים בקצב אחיד כמו מסדר היפופוטמים עצלים שיצא לריקוד חסידי.
"כן?"
"הדוח מוכן?"
דוח. דוח. דוח. אה, נכון. אמרתי לו שאני אקח אותו הביתה להשלים. בגלל זה נשארתי ער מלכתחילה.
"אתה יודע, בוס, הייתי רוצה להיות חייט".
"חייט?!"
"חייט! אצלו, כשאתה מזמין חליפה, יש מדידה ראשונה, מדידה שנייה, מדידה שלישית, ועוד ככל שיספיק הזמן עד לבר מצווה. למה הדוחות האלו צריכים להיות מוכנים מיום למחר?"
"אבל אתה לא חייט", הוא אומר לבסוף, אחרי הלם קצר, ומגרד את אפו. מבחוץ.
"עדיין לא".
הוא מסתכל בי במבט מוזר. "מעניין, דווקא לא מריח ממך אלכוהול".
לך תסביר לו שאף אחד מהמשקאות המשכרים המשובחים שהוא מכיר לא מתקרבים לנפש משתכרת מדאגה.
"משוחרר. ותזדרז עם הדוח".
שוין.
שלוש שעות.
"שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום..." שיר יפה, וקול טוב לו לליפא שמעלצר. רגע, זה הסלולרי שלי! בשנייה האחרונה הספקתי לענות, וחסכתי לחזור אליו, ועוד להתנצל.
שמשון.
מה הוא רוצה הפעם?
"ערב ראש חודש סיון!" הוא מזכיר. איך שכחתי. בלועזי.
"תודה שמשון, אני אזכור להגיד את התפילה".
"לבוא איתך לטבריה עכשיו? לקבר השל"ה?! מה פתאום?! בטח, מתאים לי עכשיו. יאללה אאסוף אותך עוד חצי שעה מהבית".
נוסעים.
מגיעים.
איך שיפצו שם יפה, סביב לקבר הרמב"ם. חצי מהתנאים החביאו מתחת לשביל ואת השאר תחמו באיזה קבר אחים. והרמב"ם. והשל"ה.
חשבתי שברגע שאעמוד מול המצבה הכול ייצא. יימסו כל הגושים המדובללים האלו שבלב. תואר כל האפילה הזו שמאיימת להטביע. תיבש הביצה שמאיימת להחשיך. אז חשבתי.
אולי אלו המון העם, אולי מחלקי הרוגלך ברחבה המסודרת מידי. אולי ערבוביית צווחות הנשים מעבר לברזנט הירוק. שוב מחפש את מי להאשים בזה שאני עומד שם יבש כמו דיקט. ממלמל את נוסח התפילה שחולק בחסות מוסדות תרום-לי כלשהם, מנסה לפחות להטעים כל מילה לאט. בקול. אולי יעורר הכוונה.
"וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ,מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת . . לְתַכְלִית שֶּׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה"...
לא עוזר.
כלומר, התפילה בטוח עוזרת. בעליונים. אבל לא מצליח להתעורר. לא כאן ולא היום.
מתרחק משם, מאוכזב. שמשון מסמן באצבעותיו שהוא רוצה לסיים את התהילים של היום. שוין. אחכה לו ליד הרכב.
מטפס מעט במעלה ההר, חולף על פני עשרות אוטובוסי טיולים צבעוניים מכל רחבי הארץ. כל כך הרבה אנשים שמשהו עם הילדים כואב להם. או שטוב להם וכואב להם שזה לא ישתנה. וכי יש לב יהודי שלא?
בקצה הרחוב מחכה סוף סוף פיסה טבריינית אמיתית, לא מטופחת ולא מפונפנת. כמה סלעים מעופשים, קצת צמחייה יבשה, שאריות מודעות רחוב ועוד מיני זבלים.
מתקרב יותר, מזהה כמה נערים יושבים. מעשנים, סיגריות יש לקוות. לצדם פחיות רד-בול מרוקנות. נשימתי נעתקה לרגע, השמאלי, הגבוה הכפוף, נראה ממש כמו ציקי. חולצה צבעונית, שיער בהיר מסופר קצוץ, כיפה קטנה באמצע...
אבל לא, ציקי לא בארץ עכשיו, בוודאות. אומרים שכשאתה אוהב מישהו כולם נראים לך כמוהו...
ופתאום, הכול יוצא. מתפרץ. מתפרק. מתרפק.
בוץ של שנים שמכסה חלקים בלב שכבר שכחתי מקיומם. רצונות שהודחקו, מחשבות שנמוגו, תקוות שהתאדו. איפה הייתי? מי הייתי? וכמה?
ריבונו של עולם. ריבונו של עולם. ריבונו... אני כבר לא מכיר את עצמי. אני לא מכיר את הבן שלי. הבן שלי לא מכיר אותך. לא כמו שהייתי רוצה שאכיר. ואין לי מה לעשות. רק להתפלל.
ומילה אחת נלחשת מעצמה שוב ושוב. מילה שלא אומרת כלום אבל מבטאת את כל מה שאפשר: אבא...
הוא. אני.
ואתה.
