הנושאים החמים
הנושאים החמים
הי
הקטע הבא נכתב ברגע של שיעמום והשראה לא ברורה.
אשמח לביקורת!
זה לא הגיוני, ולא אמור להיות שהוא כאן עכשיו.
שילה מצמץ בבלבול, וסרק את גופו הכואב.
איך תמיד הוא מסתבך, למה שוב היה צריך להתחיל עם החבורה המפגרת של ינאי. אבל בכל מקרה, לכאן הוא לא היה אמור להגיע. הסמלים המוכרים שעל הקירות גרמו לזעמו להתעורר, אך הוא שלט בעצמו היטב.
הוא התרומם על ברכיו ומישש את קרסולו הפגוע. לפחות זה לא נקע או שבר.
לאט נעמד על הבטון הבלתי מהוקצע ונאנח. מה יותם יאמר כבר ממש לא אכפת לו, אבל הלב של אבא ואמא. כמה הם עוברים בגללו.
שילה סרק את סביבתו הזרה בעניין, תר אחר פתח מילוט.
יש להם קטע עם מרתפים חשוכים, הרהר לעצמו בעת שנאבק קצרות עם הדלת החלודה, כדאי להציע להם שיגוונו, אני כבר מכיר את הסגנון הזה כמו את השיניים של שליו, הבולדוג האנגלי של ינאי.
'שליו', הרהר באירוניה, השם הכי לא מתאים לכלב הכי לא שליו של הבחור הכי לא רגוע. אבל בדיוק כמו שמו של הבולדוג, גם ינאי וחבורתו אבסורדיים בעצם קיומם.
מאחורי הדלת החורקת נפשר גרם מדרגות טחוב, והוא דילג בקלילות את המדרגות שתיים- שתיים, מתעלם מהכאב בקרסול ומהבטן שאותתה לו שחטפה כמה בעיטות הגונות.
טוב, לאן עכשיו זרקו אותו. הוא יצא מדירת האבן בה שכן המרתף, טיפס וקפץ מעל גדר הברזל הגבוהה.
"זה היה קל מדי" הוא לא הופתע לראות את יותם מחכה לו על ספסל עץ מיושן.
"זה לא היה אמור להיות מדי קשה. אבל הם ציפו שייקח לך יותר זמן להתעורר. לא נורא, לך לרכב, אני מגיע עוד דקה"
שילה לקח מידיו של חברו את מפתחות הרכב, ופנה לחנייה הצמודה לבית. הוא התיישב באנחה, ולגם מבקבוקו של יותם, משחזר את הדקות האחרונות. משהו פה לא תקין. ינאי לא כל כך תמים בשביל לזרוק אותו למקום שכל כך קל לצאת ממנו.
את התשובה לתהייתו קיבל תוך שניות ספורות.
אך עם ההבנה שהכתה בו לפתע, לא היה לו כבר מה לעשות. היה זה מאוחר מדי מבחינתו.
הקטע הבא נכתב ברגע של שיעמום והשראה לא ברורה.
אשמח לביקורת!
זה לא הגיוני, ולא אמור להיות שהוא כאן עכשיו.
שילה מצמץ בבלבול, וסרק את גופו הכואב.
איך תמיד הוא מסתבך, למה שוב היה צריך להתחיל עם החבורה המפגרת של ינאי. אבל בכל מקרה, לכאן הוא לא היה אמור להגיע. הסמלים המוכרים שעל הקירות גרמו לזעמו להתעורר, אך הוא שלט בעצמו היטב.
הוא התרומם על ברכיו ומישש את קרסולו הפגוע. לפחות זה לא נקע או שבר.
לאט נעמד על הבטון הבלתי מהוקצע ונאנח. מה יותם יאמר כבר ממש לא אכפת לו, אבל הלב של אבא ואמא. כמה הם עוברים בגללו.
שילה סרק את סביבתו הזרה בעניין, תר אחר פתח מילוט.
יש להם קטע עם מרתפים חשוכים, הרהר לעצמו בעת שנאבק קצרות עם הדלת החלודה, כדאי להציע להם שיגוונו, אני כבר מכיר את הסגנון הזה כמו את השיניים של שליו, הבולדוג האנגלי של ינאי.
'שליו', הרהר באירוניה, השם הכי לא מתאים לכלב הכי לא שליו של הבחור הכי לא רגוע. אבל בדיוק כמו שמו של הבולדוג, גם ינאי וחבורתו אבסורדיים בעצם קיומם.
מאחורי הדלת החורקת נפשר גרם מדרגות טחוב, והוא דילג בקלילות את המדרגות שתיים- שתיים, מתעלם מהכאב בקרסול ומהבטן שאותתה לו שחטפה כמה בעיטות הגונות.
טוב, לאן עכשיו זרקו אותו. הוא יצא מדירת האבן בה שכן המרתף, טיפס וקפץ מעל גדר הברזל הגבוהה.
"זה היה קל מדי" הוא לא הופתע לראות את יותם מחכה לו על ספסל עץ מיושן.
"זה לא היה אמור להיות מדי קשה. אבל הם ציפו שייקח לך יותר זמן להתעורר. לא נורא, לך לרכב, אני מגיע עוד דקה"
שילה לקח מידיו של חברו את מפתחות הרכב, ופנה לחנייה הצמודה לבית. הוא התיישב באנחה, ולגם מבקבוקו של יותם, משחזר את הדקות האחרונות. משהו פה לא תקין. ינאי לא כל כך תמים בשביל לזרוק אותו למקום שכל כך קל לצאת ממנו.
את התשובה לתהייתו קיבל תוך שניות ספורות.
אך עם ההבנה שהכתה בו לפתע, לא היה לו כבר מה לעשות. היה זה מאוחר מדי מבחינתו.
