הנושאים החמים
הנושאים החמים
קיבלתי מחבר שמפרסם בעוד מקומות
היה סיפור על ציד שבא ליער וקיבל שמירה מהאריה, ובאחד הימים נרדם האריה ותוך-כדי שינה יצא מפיו ריח לא נעים, והגיב הציד "איזה ריח"..., התעורר האריה וביקש מהציד לחבול בגופו, הגיב הציד: החבלה תכאיב לך, אמר האריה זה בסדר ותחבול, אחרי החבלה הגיב האריה לציד, "המכה תירפא והכאב יעבור, אבל הכאב מהפגיעה מהמילים שאמרת עלי לא יעבור לעולם, ולכן תלך ואל תבוא לכאן יותר". והגיב אחד המגידים הי"ו: גם אם זה לא רק משל, אבל בשביל הנמשל זהו חזק ביותר ל"נהגו כבוד זה בזה".
שלא נהגו כבוד: בישיבה של רבי מאיר שפירא בלובלין אמר פעם בחור דרשה, וכשסיים, אמר אחד הבחורים, גם כן חידוש!! זה כבר כתוב במלבי"ם. אמר לו ר' מאיר שפירא "מה שאמרת לא כתוב במלבי"ם, אלא במלבין פני חבירו ברבים.
נהגו כבוד גם עם האדם עצמו. נכתב הרבה על חינוך ודוגמא אישית, ולפעמים לוקח זמן עד שההורים קולטים את העול המוטל עליהם בנושא הדוגמא האישית שהוא החינוך של הבית, ולכן יש שכשנזכרים זה כבר מעט מאוחר, ואחד מאלו כתב את החרוזים להלן: יש השולחים את האוצרות ללימודים אבל לא תמיד השאיפות מתמלאים, ודרוש לכך הרבה תפילה והשתדלות של דרך הילל, אוהב ומקרב. ולהלן אחד שלא זכה... ומגיב: שלחתי את בני שילמד בישיבה "כסף משנה" - ושׁישׂיג את ה"מגיד משנה" [משנה – כפליים, (כמו לחם משנה)] - ושישוב לבית כ"משנה למלך" - מאן מלכי רבנן - אבל בלמעשה את ה"כסף משנה" ששלחתי לו הוא הוציא על "לחם משנה" - וחי שם כ"משנה למלך" - והגיע לבית ואפילו "מגיד משנָה" אחת אינו יודע. ויזכו כולם לנחת יהודית עם הרבה תפילות והשתדלות מאירה ומקרבת עם מחמאות והרבה מטבעות לשון.
בפרקי אבות: ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, חבר קיבל מחבר טוב מתנה לחתונה "בית מזוזה", החבר התפלא "זה מה שיש לו לתת לי", ולכן לא התיייחס למתנה, אחרי שעבר שבוע נפגשו, וישאל הנותן את חבירו "כבר הפקדת את ההמחאה", שאלו המקבל "איזו המחאה - הבאת לי בית מזוזה", הגיב הנותן: "הבית מזוזה היה בשביל הכיסוי אבל בתוכו מגולגלת המחאה, לך תפקיד", הגיב לעצמו החבר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ובשפת אמת על פרקי אבות "שמתוך שלא תגיע למקומו אל תדינהו כלל", ובסיום כל שיעור בכללות ובסיום כל פרק באבות: לפיכך הירבה להם תורה ומצוות, בכל פעם שעושים משהו בביגוד ובגוף מתחילים בימין ואח"כ בשמאל, לובשים ימין ואח"כ שמאל, נועלים ימין ואח"כ שמאל אבל בקשירה קושרים שמאל ואח"כ ימין, וכשמורידים קודם שמאל ואח"כ ימין, וכן קודם פותחים שרוכי נעל שמאל ואח"כ ימין ורק אחרי שפתחנו את של ימין חוזרים להוריד את נעל שמאל ואח"כ ימין, וכן בזמן רחצה קודם יד או רגל ימין ואח"כ שמאל, וגם בזמן סיחה[סבון] קודם מנקים עם יד שמאל את יד ימין, ואם רוחץ כל הגוף מתחיל בראש שהוא מלך על כל האברים, ולסיכום אם בחקותי תלכו - ונתתי.
פת כללית: נהגו כבוד: יש אדם אשר בחוץ הוא בעל חסד ושמו הולך לפניו, אבל בבית הוא רחוק מחסד. הסיבה לכך, שהוא בעל חסד לא לפי ציווי הבורא, אלא מחפש כבוד, ובעשיית חסד בחוץ מקבל כבוד, ואילו בבית אין מי שיספר את גדולתו ותפארתו. המבחן לידע תכונת האדם באמת, הוא בהנהגת ביתו, ושם ניכרת מהותו האמיתית. נשתדל לנהוג במידת החסד עם הבריות, ובפרט עם בני הבית, ונזכור שבעל חסד נמדד בעיקר בחסד עם בני ביתו.
לקראת:
הכנה כל שבוע: למה אומרים בכל קידוש "זכר ליציאת מצרים" ולא "זכר לקבלת התורה" שהיא המטרה של יציאת מצרים, כפי שכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", שזו היא המטרה? אלא העניין הוא ש"ההכנה גדולה מהמצווה", כמו הטבת הנרות שגדולה מההדלקה עצמה, ולכן מזכירים את "ההכנה" יציאת מצרים שהיא יותר גדולה וחשובה. ורמז: תעבדו - ן'.
לימוד מיום כ"ט אייר לכל השנה, שביום כ"ט אייר מתפללים תפילת השל"ה, וכידוע שכפי האמונה כן הישועה, וצריך לדעת ליזכור ולהאמין כך בכל תפילה ובכל השתדלות. [כגון ביום ג' פרשת בשלח פרשת המן].
לימוד מיום ב' סיון לכל החיים, יום ב' סיון נקרא בתואר "יום המיוחס", בגלל שהוא בין ר"ח סיון לבין 3 ימי הגבלה וחג השבועות, וגם שביום זה נאמר למשה על עם ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש - אלה הדברים אשר תדבר", על "אלה הדברים" כתוב ברש"י "לא פחות ולא יותר", והלימוד הוא שכל אדם צריך לזכור את המושג "מיוחס" או "ייחוס" בקשר אליו אישי, כלומר הבט מאחוריך להורים או לסבים, והבט לפניך לילדים [ולנכדים], וזכור שאתה "ייחוס בפני עצמו" בהתנהגותך ובדוגמתך האישית המשפיעה בבית בגו"ר, ולזכור שהתנהגותך עלולה להיות למידה בתפיסה של "לא פחות מימה שהיה ולא יותר מימה שהיה אלא בדיוק מה שראו ושמעו ולמדו".
לימוד מיום ד' סיון, שהוא 48 ימים לעומר, ורמז גלוי יש בו, 48 שעות לפני התקדש החג, [למרות שלא כולם סופרים בצאת הכוכבים, אבל בשעות הם 48].
[לקראת יום חתונתו - זה מתן תורה: כתוב: "תורת ה', עדות ה', פיקודי ה', מצות ה', יראת ה', משפטי ה', - הנחמדים מזהב", המילה השניה ה' והמילה השניה זהב, ולכן שׂמים את הטבעת על האצבע השניה הנקראת אצבע, וגם אם מעבירים אח"כ לאצבע אחרת, העיקר הוא היכן שמים בתחילה, וזהו המקור.]
היה סיפור על ציד שבא ליער וקיבל שמירה מהאריה, ובאחד הימים נרדם האריה ותוך-כדי שינה יצא מפיו ריח לא נעים, והגיב הציד "איזה ריח"..., התעורר האריה וביקש מהציד לחבול בגופו, הגיב הציד: החבלה תכאיב לך, אמר האריה זה בסדר ותחבול, אחרי החבלה הגיב האריה לציד, "המכה תירפא והכאב יעבור, אבל הכאב מהפגיעה מהמילים שאמרת עלי לא יעבור לעולם, ולכן תלך ואל תבוא לכאן יותר". והגיב אחד המגידים הי"ו: גם אם זה לא רק משל, אבל בשביל הנמשל זהו חזק ביותר ל"נהגו כבוד זה בזה".
שלא נהגו כבוד: בישיבה של רבי מאיר שפירא בלובלין אמר פעם בחור דרשה, וכשסיים, אמר אחד הבחורים, גם כן חידוש!! זה כבר כתוב במלבי"ם. אמר לו ר' מאיר שפירא "מה שאמרת לא כתוב במלבי"ם, אלא במלבין פני חבירו ברבים.
נהגו כבוד גם עם האדם עצמו. נכתב הרבה על חינוך ודוגמא אישית, ולפעמים לוקח זמן עד שההורים קולטים את העול המוטל עליהם בנושא הדוגמא האישית שהוא החינוך של הבית, ולכן יש שכשנזכרים זה כבר מעט מאוחר, ואחד מאלו כתב את החרוזים להלן: יש השולחים את האוצרות ללימודים אבל לא תמיד השאיפות מתמלאים, ודרוש לכך הרבה תפילה והשתדלות של דרך הילל, אוהב ומקרב. ולהלן אחד שלא זכה... ומגיב: שלחתי את בני שילמד בישיבה "כסף משנה" - ושׁישׂיג את ה"מגיד משנה" [משנה – כפליים, (כמו לחם משנה)] - ושישוב לבית כ"משנה למלך" - מאן מלכי רבנן - אבל בלמעשה את ה"כסף משנה" ששלחתי לו הוא הוציא על "לחם משנה" - וחי שם כ"משנה למלך" - והגיע לבית ואפילו "מגיד משנָה" אחת אינו יודע. ויזכו כולם לנחת יהודית עם הרבה תפילות והשתדלות מאירה ומקרבת עם מחמאות והרבה מטבעות לשון.
בפרקי אבות: ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, חבר קיבל מחבר טוב מתנה לחתונה "בית מזוזה", החבר התפלא "זה מה שיש לו לתת לי", ולכן לא התיייחס למתנה, אחרי שעבר שבוע נפגשו, וישאל הנותן את חבירו "כבר הפקדת את ההמחאה", שאלו המקבל "איזו המחאה - הבאת לי בית מזוזה", הגיב הנותן: "הבית מזוזה היה בשביל הכיסוי אבל בתוכו מגולגלת המחאה, לך תפקיד", הגיב לעצמו החבר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ובשפת אמת על פרקי אבות "שמתוך שלא תגיע למקומו אל תדינהו כלל", ובסיום כל שיעור בכללות ובסיום כל פרק באבות: לפיכך הירבה להם תורה ומצוות, בכל פעם שעושים משהו בביגוד ובגוף מתחילים בימין ואח"כ בשמאל, לובשים ימין ואח"כ שמאל, נועלים ימין ואח"כ שמאל אבל בקשירה קושרים שמאל ואח"כ ימין, וכשמורידים קודם שמאל ואח"כ ימין, וכן קודם פותחים שרוכי נעל שמאל ואח"כ ימין ורק אחרי שפתחנו את של ימין חוזרים להוריד את נעל שמאל ואח"כ ימין, וכן בזמן רחצה קודם יד או רגל ימין ואח"כ שמאל, וגם בזמן סיחה[סבון] קודם מנקים עם יד שמאל את יד ימין, ואם רוחץ כל הגוף מתחיל בראש שהוא מלך על כל האברים, ולסיכום אם בחקותי תלכו - ונתתי.
פת כללית: נהגו כבוד: יש אדם אשר בחוץ הוא בעל חסד ושמו הולך לפניו, אבל בבית הוא רחוק מחסד. הסיבה לכך, שהוא בעל חסד לא לפי ציווי הבורא, אלא מחפש כבוד, ובעשיית חסד בחוץ מקבל כבוד, ואילו בבית אין מי שיספר את גדולתו ותפארתו. המבחן לידע תכונת האדם באמת, הוא בהנהגת ביתו, ושם ניכרת מהותו האמיתית. נשתדל לנהוג במידת החסד עם הבריות, ובפרט עם בני הבית, ונזכור שבעל חסד נמדד בעיקר בחסד עם בני ביתו.
לקראת:
הכנה כל שבוע: למה אומרים בכל קידוש "זכר ליציאת מצרים" ולא "זכר לקבלת התורה" שהיא המטרה של יציאת מצרים, כפי שכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", שזו היא המטרה? אלא העניין הוא ש"ההכנה גדולה מהמצווה", כמו הטבת הנרות שגדולה מההדלקה עצמה, ולכן מזכירים את "ההכנה" יציאת מצרים שהיא יותר גדולה וחשובה. ורמז: תעבדו - ן'.
לימוד מיום כ"ט אייר לכל השנה, שביום כ"ט אייר מתפללים תפילת השל"ה, וכידוע שכפי האמונה כן הישועה, וצריך לדעת ליזכור ולהאמין כך בכל תפילה ובכל השתדלות. [כגון ביום ג' פרשת בשלח פרשת המן].
לימוד מיום ב' סיון לכל החיים, יום ב' סיון נקרא בתואר "יום המיוחס", בגלל שהוא בין ר"ח סיון לבין 3 ימי הגבלה וחג השבועות, וגם שביום זה נאמר למשה על עם ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש - אלה הדברים אשר תדבר", על "אלה הדברים" כתוב ברש"י "לא פחות ולא יותר", והלימוד הוא שכל אדם צריך לזכור את המושג "מיוחס" או "ייחוס" בקשר אליו אישי, כלומר הבט מאחוריך להורים או לסבים, והבט לפניך לילדים [ולנכדים], וזכור שאתה "ייחוס בפני עצמו" בהתנהגותך ובדוגמתך האישית המשפיעה בבית בגו"ר, ולזכור שהתנהגותך עלולה להיות למידה בתפיסה של "לא פחות מימה שהיה ולא יותר מימה שהיה אלא בדיוק מה שראו ושמעו ולמדו".
לימוד מיום ד' סיון, שהוא 48 ימים לעומר, ורמז גלוי יש בו, 48 שעות לפני התקדש החג, [למרות שלא כולם סופרים בצאת הכוכבים, אבל בשעות הם 48].
[לקראת יום חתונתו - זה מתן תורה: כתוב: "תורת ה', עדות ה', פיקודי ה', מצות ה', יראת ה', משפטי ה', - הנחמדים מזהב", המילה השניה ה' והמילה השניה זהב, ולכן שׂמים את הטבעת על האצבע השניה הנקראת אצבע, וגם אם מעבירים אח"כ לאצבע אחרת, העיקר הוא היכן שמים בתחילה, וזהו המקור.]
