סליחה?!

[תפנית בעלילה]

הכי חזק זה הריח של הגללים. "תזהר לא לדרוך עליהם!איציק!" יש גם ריח של שחת טריה. זבובים שאופפים אותך. כלב עם פנים מעוכות שמלווה אותך ואיציק שנצמד לחצאית של אמא. טווס שעומד ומשוויץ באמצע השביל ותרנגול שצווח על הגדר. אה. ויש גם את המסעדה ומרפסת הדק שצופה על רחבת הרכיבה (ולכן איציק קורא לחוות סוסים רחבת סוסים. ככה זה נשמע לו נכון).

נכנסים לביתן שליד האורוות. ריח העורות מכה בך חזק. ווים תלויים על הקירות, אוכפים וקסדות תלויים על הווים. פוחלצים ופרסות מעטרים את הקירות. בוחרים קסדה ויוצאים. ממצמצים מהשמש. חשים בליטוף של הרוח, אותה הרוח מניעה קלושות את הפרחים הסגולים.


*

ואז אני רואה אותו. והכל חוזר אלי. המלמד מכתה ג'. שאמר לי -"כלומניק, מה יצא ממך?" ו"אף פעם לא ראיתי כזה ילד חוצפן" ועוד כמה משפטים שאני סותם חזק את האזניים והם מצווחים מתהומות הלב.

יום אחד הוא מפסיק להגיע לתלמוד תורה. ילדים אומרים שהעיפו אותו. מישהו אומר שהוא נדרס. מגיע לו. אומרים. אני מרגיש נעים לחשוב ככה וגם מרגיש שלא נעים שנעים לי שאני חושב ככה. והנה פתאום הוא ניגש אלי בחיוך כזה נחמד. (פעם ראשונה שאני רואה שהוא יודע לחייך.מתאים לו דווקא) "אני המדריך רכיבה שלך". ויש לי טעם מלוח בפה מהדמעות וגם מר. אני לא יודע אם יצא לכם להרגיש פעם בבת אחת טעם מלוח ומר.

*

"למה הוא היה לי מוכר?" שואלת אותי אמא אחרי השיעור. כי היא לא מעלה בדעתה שזה "הוא".
ואני מושך בכתפי. היא לא מרפה. והיא קולטת. והיא מחליפה לי מדריך. ואני מבין שפעם סוס - תמיד סוס. פעם חמור- תמיד חמור. ואיך זה כשאני הולך מכות עם שוקי הוא מוחל לי וכשאני מתחצף לאמא , אחרי הכל היא סולחת לי וכשהמלמד ההוא הולך לעשות עם עצמו משהו שעושה אותו רגוע ואנושי- אני לא סולח לו.

 

[עדיאל]

סוג של לימוד זכות על האנושות. סופסוף. ערב יום כיפור למהדרין.

 

[מה הענינים]

כתוב מקסים
מביא את נקודת המבט האמיתית של הילד ואת התהיה שלו

מצד אחד טוב עשתה האמא שהעבירה אותו, כי ילד צריך דמות שהוא אוהב
מצד שני אולי כן היה כדאי לתת לו צ'אנס
דילמה שהנפש של הילד נמצאת בתוכה

 

[שירו]

אהבתי

 

[נריה מגן]

הרעיון יפה. הכתיבה היתה נחמדה, אבל אני מוכרח לציין של- בב היו קטעים טובים יותר.

 

[חינדלה]

הרעיון יפה. הכתיבה היתה נחמדה, אבל אני מוכרח לציין של- בב היו קטעים טובים יותר.

מוחה בכל תוקף.

כתיבה עמוקה ומהממת של מחשבה טעונה מתוך שיתי נפש!
התענגתי!!

 

[גדי ישראלי]

כתיבה חודרת לבבות, מעוררת ומחזקת.
יש שיאמרו שלחזק אנשים זהו סוג של טיפול. זה הענין של הסוסים בפוסט?

 

[תפנית בעלילה]

כתיבה חודרת לבבות, מעוררת ומחזקת.
יש שיאמרו שלחזק אנשים זהו סוג של טיפול. זה הענין של הסוסים בפוסט?

1.תודה!
2.אני מחפשת נואשות איזה ציטוט , משהו על זה שאחרי שהמשורר כתב משהו הוא כבר לא יכול לפרש אותו יותר. (זה כבר לא שלו אלא נחלת הכלל) מי מכיר את האמירה הזו?
3.אבל זו נקודה מעניינת!

 

[נריה מגן]

מוחה בכל תוקף.

כתיבה עמוקה ומהממת של מחשבה טעונה מתוך שיתי נפש!
התענגתי!!

עירבבת בין שתי דברים שונים. החיבור והתוכן הוא אכן עמוק ומהמם של מחשבה טעונה מתוך שיתי הנפש, אבל הכתיבה היא נחמדה ומעלה אבל לא מעבר - זאת למרות ל- בב היו קטעים מעולים גם מהבחינה הזו.

 

[Natan Galant]

בערך אחרי שליש בקבוק ועוד כוסית אחת קטנה של שיבאס ריגל, נפלטה לדוד נחום אמת גדולה. הוא הצביע על מושיל'ה המוזנח שלנו שמשחק בכדור ונזהר לא לנפץ את האגרטל הסיני הירוק המעוטר בפרחים חומים, הצביע ביד השניה על אוזנו האדומה של מוישל'ה שעוד כואבת מהסיבוב המפואר שהעניק לה דוד נחום רק אתמול, גיהק, שיהק, ואמר:
לפעמים יוצא טוב מביקורת בונה...

טוב, זה כמובן בהומור, עדיין באווירה של החתונה של הרב מרקו.
וברצינות- הקטע הזה מדהים, מדהים.
הכתיבה- מעולה, ייחודית, מעשירה, ועם זאת לא "דביקית" מידי (עניין סובייקטיבי לחלוטין).
בניגוד לטור על תמר הפעם הטור מאוד ברור, מי נגד מי. מי מדריך, מי מלמד, מי חמור ומי סוס.
מאוד נוגע ללב. במיוחד קל להתחבר לתחושה של הילד "אסור לי להרגיש כך אבלך אני שמח שהוא נדרס..."


ולפינה החביבה, פינת הביקורת הבונה.
עדיין לקחו כמה שניות להבין שהמדריך הוא המלמד הישן, והוא לא הילד שבעצם נפגע מהמלמד, התדרדר, ובסוף בנה את עצמו ונהיה מדריך רכיבה (האמת? זאת התפחתות הגיונית יותר, מלמד נושר לא נהיה מדריך רכיבה, בד"כ. הוא נהיה מלמד בת"ת אחר, או מנהל, או סתם משקיע נדל"ן שמשוכנע שעולם התתי"ם הפסיד אושיה חינוכית)

 

[תפנית בעלילה]

(האמת? זאת התפחתות הגיונית יותר, מלמד נושר לא נהיה מדריך רכיבה, בד"כ. הוא נהיה מלמד בת"ת אחר, או מנהל, או סתם משקיע נדל"ן שמשוכנע שעולם התתי"ם הפסיד אושיה חינוכית)[/QUOTE]

נכון מאוד, כשחושבים על זה זה ממש מוזר.

 

[עדיאל]

חולק עליך לראשונה בחיי, מיסטר פנס. [לא, לא זה של טראמפ, עליו אני חולק כבר מזמן...]
דווקא הפעם, מאד אד אהבתי את ההתפתחות ההפתעתית, שהמלמד הכיר את מקומו, עזב את משרתו והחליט לפשוט נבלות בשוק [תרתי משמע] ולא להציק לבריות...
יותר אהבתי את העובדה שאתה לא קולט את זה בשניה, זה פשוט וואו.
הערכתי את ההתעשתות של המלמד, ואפילו הגבתי שזה זכות לחשוב כך על יהודים בערב יום כיפור.

 

[Natan Galant]

....

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

גם לי מוזר שאדם הלך ממלמדות להדרכת רכיבה, וגם היה לי קצת מר שהסיפור נגמר ב"לא סולח".

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור אחר, שאדם שבילדותו פעם אחת המורה שלו העניש אותו עם הרבה רגש ופגע בו קשה, גדל והקים להקה. יום אחד הוא קיבל טלפון מאותו מורה שנוא שלנכד שלו יש בר מצוה, והוא שמע שיש לו להקה אז הוא מבקש לברר כמה זה עולה. הבן אדם כ"כ לא רצה שום קשר איתו, אז תקע לו מחיר לא הגיוני ולא קשור כדי שלא יקח אותו. אבל המורה שמע, ואמר "זה קצת גבוה, אבל שמעתי שאתם באמת טובים, ואני מעוניין". כעת לא היתה לו ברירה, והוא הגיע עם הלהקה וניגן.

הדבר נשנה אצל אחיו של הבר מצוה, אותו סיפור. הבן אדם היה תמה, מה, הוא לא מברר טיפה מחירים? אבל בכל אירוע הוא ראה את המורה לא באמצע הכיתה עם פרצוף קשוח אלא מוקף במשפחתו ונכדיו, מעניק ומקבל חום ואהבה לכולם. הרקע הזה קצת ריכך את הלב הפגוע של הבחור.

בסיום הבר מצוה של האח השלישי, המורה ניגש אל הנגן על מנת לשלם לו. הלב של הנגן כבר הספיק להימלא רגשות חיוביים כלפי המורה, והוא נקב במחיר הממוצע שאותו הם היו לוקחים ללקוחות אחרים. "מה קרה, אבל אמרת לי מחיר הרבה יותר גבוה!" שאל המורה. "נכון, אבל דברים ארגוניים השתנו בלהקה, וכעת זה המחיר". "בטוח?" "בטוח".

המורה ספר והעביר לו את הכסף, והנגן הכניס אותו לכיס. "ועכשיו", שאל המורה, "עכשיו אתה סולח לי?"

שמעתי מפי חברי בנפש אריה כהן.

 

[פרוגיוזרית]

בעזהי"ת

גם לי מוזר שאדם הלך ממלמדות להדרכת רכיבה, וגם היה לי קצת מר שהסיפור נגמר ב"לא סולח".

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור אחר, שאדם שבילדותו פעם אחת המורה שלו העניש אותו עם הרבה רגש ופגע בו קשה, גדל והקים להקה. יום אחד הוא קיבל טלפון מאותו מורה שנוא שלנכד שלו יש בר מצוה, והוא שמע שיש לו להקה אז הוא מבקש לברר כמה זה עולה. הבן אדם כ"כ לא רצה שום קשר איתו, אז תקע לו מחיר לא הגיוני ולא קשור כדי שלא יקח אותו. אבל המורה שמע, ואמר "זה קצת גבוה, אבל שמעתי שאתם באמת טובים, ואני מעוניין". כעת לא היתה לו ברירה, והוא הגיע עם הלהקה וניגן.

הדבר נשנה אצל אחיו של הבר מצוה, אותו סיפור. הבן אדם היה תמה, מה, הוא לא מברר טיפה מחירים? אבל בכל אירוע הוא ראה את המורה לא באמצע הכיתה עם פרצוף קשוח אלא מוקף במשפחתו ונכדיו, מעניק ומקבל חום ואהבה לכולם. הרקע הזה קצת ריכך את הלב הפגוע של הבחור.

בסיום הבר מצוה של האח השלישי, המורה ניגש אל הנגן על מנת לשלם לו. הלב של הנגן כבר הספיק להימלא רגשות חיוביים כלפי המורה, והוא נקב במחיר הממוצע שאותו הם היו לוקחים ללקוחות אחרים. "מה קרה, אבל אמרת לי מחיר הרבה יותר גבוה!" שאל המורה. "נכון, אבל דברים ארגוניים השתנו בלהקה, וכעת זה המחיר". "בטוח?" "בטוח".

המורה ספר והעביר לו את הכסף, והנגן הכניס אותו לכיס. "ועכשיו", שאל המורה, "עכשיו אתה סולח לי?"

שמעתי מפי חברי בנפש אריה כהן.

חיים ולדר מספר את הסיפור הזה אגב, באחד מספרי אנשים מספרים.

 

[i am]

בעזהי"ת


הסיפור הזה הזכיר לי סיפור אחר, שאדם שבילדותו פעם אחת המורה שלו העניש אותו עם הרבה רגש ופגע בו קשה, גדל והקים להקה. יום אחד הוא קיבל טלפון מאותו מורה שנוא שלנכד שלו יש בר מצוה, והוא שמע שיש לו להקה אז הוא מבקש לברר כמה זה עולה. הבן אדם כ"כ לא רצה שום קשר איתו, אז תקע לו מחיר לא הגיוני ולא קשור כדי שלא יקח אותו. אבל המורה שמע, ואמר "זה קצת גבוה, אבל שמעתי שאתם באמת טובים, ואני מעוניין". כעת לא היתה לו ברירה, והוא הגיע עם הלהקה וניגן.

הדבר נשנה אצל אחיו של הבר מצוה, אותו סיפור. הבן אדם היה תמה, מה, הוא לא מברר טיפה מחירים? אבל בכל אירוע הוא ראה את המורה לא באמצע הכיתה עם פרצוף קשוח אלא מוקף במשפחתו ונכדיו, מעניק ומקבל חום ואהבה לכולם. הרקע הזה קצת ריכך את הלב הפגוע של הבחור.

בסיום הבר מצוה של האח השלישי, המורה ניגש אל הנגן על מנת לשלם לו. הלב של הנגן כבר הספיק להימלא רגשות חיוביים כלפי המורה, והוא נקב במחיר הממוצע שאותו הם היו לוקחים ללקוחות אחרים. "מה קרה, אבל אמרת לי מחיר הרבה יותר גבוה!" שאל המורה. "נכון, אבל דברים ארגוניים השתנו בלהקה, וכעת זה המחיר". "בטוח?" "בטוח".

המורה ספר והעביר לו את הכסף, והנגן הכניס אותו לכיס. "ועכשיו", שאל המורה, "עכשיו אתה סולח לי?"

שמעתי מפי חברי בנפש אריה כהן.

ראוי לפוסט נפרד לדעתי...

 

[תפנית בעלילה]

בעזהי"ת

גם לי מוזר שאדם הלך ממלמדות להדרכת רכיבה, וגם היה לי קצת מר שהסיפור נגמר ב"לא סולח".

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור אחר, שאדם שבילדותו פעם אחת המורה שלו העניש אותו עם הרבה רגש ופגע בו קשה, גדל והקים להקה. יום אחד הוא קיבל טלפון מאותו מורה שנוא שלנכד שלו יש בר מצוה, והוא שמע שיש לו להקה אז הוא מבקש לברר כמה זה עולה. הבן אדם כ"כ לא רצה שום קשר איתו, אז תקע לו מחיר לא הגיוני ולא קשור כדי שלא יקח אותו. אבל המורה שמע, ואמר "זה קצת גבוה, אבל שמעתי שאתם באמת טובים, ואני מעוניין". כעת לא היתה לו ברירה, והוא הגיע עם הלהקה וניגן.

הדבר נשנה אצל אחיו של הבר מצוה, אותו סיפור. הבן אדם היה תמה, מה, הוא לא מברר טיפה מחירים? אבל בכל אירוע הוא ראה את המורה לא באמצע הכיתה עם פרצוף קשוח אלא מוקף במשפחתו ונכדיו, מעניק ומקבל חום ואהבה לכולם. הרקע הזה קצת ריכך את הלב הפגוע של הבחור.

בסיום הבר מצוה של האח השלישי, המורה ניגש אל הנגן על מנת לשלם לו. הלב של הנגן כבר הספיק להימלא רגשות חיוביים כלפי המורה, והוא נקב במחיר הממוצע שאותו הם היו לוקחים ללקוחות אחרים. "מה קרה, אבל אמרת לי מחיר הרבה יותר גבוה!" שאל המורה. "נכון, אבל דברים ארגוניים השתנו בלהקה, וכעת זה המחיר". "בטוח?" "בטוח".

המורה ספר והעביר לו את הכסף, והנגן הכניס אותו לכיס. "ועכשיו", שאל המורה, "עכשיו אתה סולח לי?"

שמעתי מפי חברי בנפש אריה כהן.

הסיפור נגמר ב"לא סולח" כי זה עדיין כואב מכדי לסלוח וזה תהליך. אבל זה מפריע לו באיזשהו מקום כי הוא תוהה איך אמא ושוקי סולחים לו והוא לא מצליח. וגם הזרע ננבט כי הוא מצליח לראות אנושיות בחיוך הזה שיפה לו דווקא. יכולתי לסיים את זה פשוט שהוא סלח וגמרנו. אבל היה נראה לי יותר שזה שלב שצריך להגיע עם הזמן.

 

[תפנית בעלילה]

ראוי לפוסט נפרד לדעתי...

למה? זה ממש מתאים לכאן.