הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרוגמטי
צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
מוישה חזר באותו ערב מהורהר מהכולל.
משהו דיגדג בקצה מצחו מהצד של המוח, לא של הכובע. הוא נזכר ששכח משהו אך לא הצליח להיזכר מה.
בכיס החליפה התעורר לפתע מכשיר הפלאפון החדש שלו.
רינה הכריחה אותו להחליף מכשיר, כיוון שבמכשיר הקודם הרטט כבר לא רטט כמו בעבר.
אברך מכובד כמותו לא מחזיק פלאפון בכיס החולצה או המכנסיים, רק בחליפה. ואם תצטרך ממנו משהו דחוף והוא לא ישמע? לא היא לא מסוגלת.
במיוחד שהשבוע הוא התחיל סדר ג'. הרי עוד רגע הוא כבר לא שנה ראשונה, אוטוטו יורד ממנו העול של 'ושמח'..
''שנה ראשונה''! הוא צעק בלחש, כמעט ברטט. 'איך אפשר לשכוח?' הלם בקצה מצחו, מבחוץ כמובן.
הוא הסתכל לפה ולשם מחזיק את המשקפיים בידיו אל מול עיניו, לובש-לא לובש, מחפש חנויות שאולי עדיין פתוחות ויוכל למצוא שם מתנה. הוא ידע שרינה ממש תיפגע ובצדק. אבל כמו בסיפורים, חנות אחת פתוחה הוא לא מצא.
בצר לו, ניסה להתחזק באמונה אך הדאגה גברה עליו.
כשכמעט הגיע לרחוב תרשיש, לביתם, צדה את עיניו אריזת צלופן מקומטת מעט ליד הפח הטמון. הוא ניגש בזהירות לבדוק את פשר העניין, הרי לא יכול להיות שדווקא לו ייעשה נס, או לפחות כך הוא האמין.
הוא הרים את הצלופן ולהפתעתו הרבה בתוכו נגלו אליו זוג ספלי קפה שחורים וגדולים ולצלופן הייתה מחוברת פיסת נייר יפה עליה היה כתוב 'באהבה'.
מוישה לא ידע את נפשו, הוא הרים את עיניו למרום, בפיו תפילת הודיה חטופה, הוציא את העט מהכיס, הפך את פיסת הנייר מתחבט מה לכתוב במקום, ואז שרבט במהירות 'ושימח - סוף' ורץ לבית כשחיוך ענק מרוח על פניו.
הוא נקש בדלת שתי נקישות, כמו שאבא שלו היה עושה ונכנס לבית.
רינה כבר עמדה בפתח המטבח עם המטפחת של שבת וברקע נשמעו צלילי המוזיקה של החתונה שלהם.
רינה באמת התרגשה. באמת לא התאים לו לזכור. אבל אם הוא זכר כנראה שהוא ממש אוהב אותה.
היא רצה אל הקומקום וחיממה מים בשביל הקפה היומי שלו. הפעם היא תצטרף אליו.
מוישה יישב ליד השולחן והתחיל לטעום מהעוגות הנפלאות ולא שכח להחמיא לה כמה שזה דומה למתכון של אמא שלו ומידי פעם שלח מבטים לעבר הכוסות שהביא.
כשמזגה רינה את המים הרותחים לתוך הכוסות, סף ההתרגשות שלה עלה לגבהים.
אט אט החליפו הכוסות את צבען השחור והחלה להתגלות תמונה. חתן וכלה, רעים האהובים.
'לא סתם כוסות הוא קנה לי!' חשבה בהתרגשות.
פניו של מוישה גם החליפו את צבען, אך בשונה מהכוסות, מהר מאוד.
התמונה נגלתה במלואה ומהכוסות נגלו לעיניו הזוג רבינוביץ מהרחוב הסמוך.
מוישה קם במהירות לבש כובע וחליפה ומלמל חפוזות ''העט שלי, בכולל, שכחתי אותו.'' ונעלם.
משהו דיגדג בקצה מצחו מהצד של המוח, לא של הכובע. הוא נזכר ששכח משהו אך לא הצליח להיזכר מה.
בכיס החליפה התעורר לפתע מכשיר הפלאפון החדש שלו.
רינה הכריחה אותו להחליף מכשיר, כיוון שבמכשיר הקודם הרטט כבר לא רטט כמו בעבר.
אברך מכובד כמותו לא מחזיק פלאפון בכיס החולצה או המכנסיים, רק בחליפה. ואם תצטרך ממנו משהו דחוף והוא לא ישמע? לא היא לא מסוגלת.
במיוחד שהשבוע הוא התחיל סדר ג'. הרי עוד רגע הוא כבר לא שנה ראשונה, אוטוטו יורד ממנו העול של 'ושמח'..
''שנה ראשונה''! הוא צעק בלחש, כמעט ברטט. 'איך אפשר לשכוח?' הלם בקצה מצחו, מבחוץ כמובן.
הוא הסתכל לפה ולשם מחזיק את המשקפיים בידיו אל מול עיניו, לובש-לא לובש, מחפש חנויות שאולי עדיין פתוחות ויוכל למצוא שם מתנה. הוא ידע שרינה ממש תיפגע ובצדק. אבל כמו בסיפורים, חנות אחת פתוחה הוא לא מצא.
בצר לו, ניסה להתחזק באמונה אך הדאגה גברה עליו.
כשכמעט הגיע לרחוב תרשיש, לביתם, צדה את עיניו אריזת צלופן מקומטת מעט ליד הפח הטמון. הוא ניגש בזהירות לבדוק את פשר העניין, הרי לא יכול להיות שדווקא לו ייעשה נס, או לפחות כך הוא האמין.
הוא הרים את הצלופן ולהפתעתו הרבה בתוכו נגלו אליו זוג ספלי קפה שחורים וגדולים ולצלופן הייתה מחוברת פיסת נייר יפה עליה היה כתוב 'באהבה'.
מוישה לא ידע את נפשו, הוא הרים את עיניו למרום, בפיו תפילת הודיה חטופה, הוציא את העט מהכיס, הפך את פיסת הנייר מתחבט מה לכתוב במקום, ואז שרבט במהירות 'ושימח - סוף' ורץ לבית כשחיוך ענק מרוח על פניו.
הוא נקש בדלת שתי נקישות, כמו שאבא שלו היה עושה ונכנס לבית.
רינה כבר עמדה בפתח המטבח עם המטפחת של שבת וברקע נשמעו צלילי המוזיקה של החתונה שלהם.
רינה באמת התרגשה. באמת לא התאים לו לזכור. אבל אם הוא זכר כנראה שהוא ממש אוהב אותה.
היא רצה אל הקומקום וחיממה מים בשביל הקפה היומי שלו. הפעם היא תצטרף אליו.
מוישה יישב ליד השולחן והתחיל לטעום מהעוגות הנפלאות ולא שכח להחמיא לה כמה שזה דומה למתכון של אמא שלו ומידי פעם שלח מבטים לעבר הכוסות שהביא.
כשמזגה רינה את המים הרותחים לתוך הכוסות, סף ההתרגשות שלה עלה לגבהים.
אט אט החליפו הכוסות את צבען השחור והחלה להתגלות תמונה. חתן וכלה, רעים האהובים.
'לא סתם כוסות הוא קנה לי!' חשבה בהתרגשות.
פניו של מוישה גם החליפו את צבען, אך בשונה מהכוסות, מהר מאוד.
התמונה נגלתה במלואה ומהכוסות נגלו לעיניו הזוג רבינוביץ מהרחוב הסמוך.
מוישה קם במהירות לבש כובע וחליפה ומלמל חפוזות ''העט שלי, בכולל, שכחתי אותו.'' ונעלם.
