סיפור בהמשכים סיפור מקוצר, עם סוף!!

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ובכן, טענו בפני הרבה, ובצדק, שאני מפרסמת סיפורים בלי לסיים. אז הנה לכם סיפור קצר, מעניין ו-- עם סוף :)
גילוי נאות: הסיפור תוכנן להיות ארוך ולהסתעף לספר שלם וקוצר בגלל לחץ קוראים לעת עתה. יש בו כמה באגים וחוסר התאמה למציאות שידועים לי, אבל אין לי כרגע זמן לתקן, בע"ה בגרסא המלאה...
נתחיל:

פרולוג:
אין כמו השקט המשתרר אחרי הסערה, רועמת, מנתצת, כואבת. אני קובר את פני בשמיכה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. מחכה לשקט הזה, שיגיע כבר.
"עומַר, אתה בא?" שום דבר לא ניכר בקולו של אבא, רק פניו אדומות. עיניו, שחורות כמו הלילה בחוץ, מרצדות עדין בטירוף. ידו נשענת על משקוף דלת החדר שלי, רגלו מתופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.
"אני עייף" אני אומר בקול לוחש "אני חייב?".
"רצית לבוא" אבא עוזב את המשקוף, קרב אלי. אני מתכווץ, הוא מבחין "תפסיק להיות רכרוכי" הוא נוזף בי, נזיפה מוכרת "אנחנו יוצאים. אם תתחרט, תבוא".
אבא הולך. אני נשאר. כעת, בשקט הכמעט מוחלט, אפשר לשמוע את הבכיות מהחדר הסמוך, את הלחישות המנסות לגרום להם להפסיק. אני מתכווץ עוד. למה דווקא היום, למה?!
הבכיות הופכות להשתנקויות, גניחות פחד וכאב, משתתקות סופית לאחר רגעים נוספים, ארוכים מדי.
אני מאזין לדממה, בוהה בתקרה, חושב הרבה, מגיע להחלטה. מתרומם בשקט, צועד על קצות אצבעותי מחוץ לחדר, סוקר את הסביבה, יורד גם אל קומת הקרקע השרויה באפילה. אף אחד לא נמצא בבית. אפילו רימא, השומרת הקבועה, בחרה להצטרף לאבא עם כל ילדיה.
שוב אני מטפס לקומה הראשונה, נוקש על הדלת חרש, חושש עדין, אצבעותי האסופות לאגרוף רועדות כל כך.
"שירין?" אני שואל בלחש כשאיני זוכה לתגובה. מנסה את מזלי לפתוח את הדלת, נעולה כמובן. אבא לא לוקח סיכונים, אף פעם.
"עומר? זה אתה?" קולה הדק של שירין עונה לי, מפוחד.
"כן" אני מסתכל לצדדים. אבא יהרוג אותי אם הוא יבין. אני לוקח אוויר, הקול שלי בוגד בי כשאני שואל "תכננת לברוח היום, נכון?". שקט משיב לי, עמוק, אומר הכל.
"אני אעזור לך" אני לוחש "רק תגידי לי מה לעשות".
שירין מתנשפת, ממלמלת משהו ומגביהה את קולה מעט "מחכים לנו ביציאה המזרחית, קצת שמאלה משם." שוב היא מתנשפת, נדמה לי שהיא בוכה "תגיד להם שיבטלו הכל, אני אחפש הזדמנות אחרת".
"את בטוחה?" משהו נשבר בי. אני רוצה גם לבכות "אני יכול לחפש את המפ-".
"עדיף שיבטלו" שירין חותכת אותי "תגיד להם שהשמש זורחת הלילה. הם יבינו".
"השמש זורחת הלילה" אני חוזר על מה שנשמע כמו מילות קוד. מבין שהיא לא באמת תזרח, לא בשביל שירין וילדיה. "תתפללי עלי" אני לוחש, חש את הפחד מצמית אותי לרצפה. השמש חייבת לזרוח, גם אם היא תשקע סופית בשבילי. לא אסכן את עצמי סתם.
אני לא מחכה לתשובה. יוצא מהבית. רץ את הדרך אל מחוץ לכפר בסמטאות ובשבילים צדדיים, מתעלם מקולות ההמולה הנשמעים מרחוק. נושף בהקלה כשהכביש הראשי מתגלה אלי, מחפש דבר מה להיתפס בו.
טנדר, שחור וחבוט מעט, עומד בשולי הכביש, צמוד לעצים. שני אנשים נשענים עליו, מדברים ביניהם בערבית שוטפת, עם מבטא מדויק. הם אינם נרתעים כשהם מבחינים בי. אחד מהם, גבוה, שולף מכיסו סיגריה, מושיט לי.
"השמש זורחת הלילה" אני ממלמל. חושש פן אלו סתם אנשים שעצרו להפסקה קלה. הם לא, בעתה צצה באישוניהם, כמעט כמו זו השוכנת קבע בעיניה של שירין.
"מי אתה?" שואל הגבוה. השני, ממוצע ושרירי יותר, שולף את נשקו, מכוון אלי "לא אמרו עליך כלום".
"אבא שלי כלא את שירין" אני אומר מהר "היא אמרה לבטל הכל".
"לבטל?" הם מחליפים ביניהם מבטים "אבא שלך יודע?".
"לא" אני מנענע את ראשי "אולי אפשר לנסות בכל זאת? אבא שלי יהרוג אותה יום אחד!".
"יש מישהו בבית?" השרירי שואל "מה המצב בכפר?"
"אף אחד" אני עונה, מסתכל אחורה לרגע, מוודא שאף אחד לא מסתתר שם, שומע את דברי "כולם חוגגים. אני יכול להראות לכם את הדרך".
השרירי שותק. הגבוה נכנס אל הטנדר, משתהה שם הרבה זמן. יוצא אחרי כמה דקות, דלתות הטנדר נפתחות, שלושה גברים נוספים יוצאים מהן.
"זריז, ילד" הגבוה מורה לי "תראה לנו את הדרך".
אני מהנהן, משחרר בכח את רגלי הקפואות, מאלץ אותן לחזור את הדרך לבית. הפעם בדרך אחרת, מסורבלת גם היא.
"פה" אני מורה בסנטרי על דלת הבית שלי לשרירי שהיה צמוד אלי כל הזמן. השאר הזדנבו מאחור, שמרו על מרחק. פותח את הדלת, מוליך את השלושה שנכנסו עימי עד לדלת החדר של שירין. שניים נותרו למטה, כנראה לשמור.
השרירי מעיק על הידית, מבין שהדלת נעולה, שולף מכיסו מספר מברגים דקים בעלי ראשים מוזרים, מתעסק בהם בחור המנעול מספר שניות, מפסיק, לוחץ שוב על הידית, פותח את הדלת.
החדר חשוך, תריסי החלון סגורים, אינם מאפשרים לטיפת אור לחדור מבחוץ. דמות מתנועעת, עטוית שחורים, עיניה, מבהיקות בתכלת רכה, הן היחידות שנראות בחשיכה.
"קומו" היא מזרזת את נור, הבה ואחמד. אני צועד פנימה, חושב לעזור.
"עצור" השרירי מניח יד על כתפי. "אנו נסתדר מפה".
הם בהחלט מסתדרים, אוספים כל אחד ילד בידיהם, עוטפים אותם בבגדים שחורים שמספקת שירין, יוצאים מהחדר איתם. שירין הולכת בעקבותיהם, עיניה מתמקדות בי לרגע, אומרות תודה ושלום, נעלמות עם כולם.
רגע או שניים, מישהו עולה. הגבוה. "תודה, ילד" הוא אומר, שולף למולי את אקדחו "זה לטובתך, כן?".
אני לא מספיק לעכל את המילים וכבר קת האקדח חובטת בראשי בעוצמה משתקת, מפילה אותי לארץ. הוא גורר אותי לחדרה של שירין, מעניק לי בעיטה בבטן ואגרוף לעין, קושר אותי בחבלים לגוף אחת המיטות, חוסם גם את פי וממהר לצאת, סוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בחשיכה, מדמם קלות, מעורפל הרבה, מפחד לא מעט.
את מבטו הזועם של אבא, שמצא אותי בחדר המום, כאוב ומפוחד, לא אשכח לעולם. למזלי, הוא לא הבין. את שירין לא ראיתי עוד, גם לא את ילדיה. את אושרי היה קל להסתיר. הפחד על חיי לא אפשר לי אחרת.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"זהו זה" אני מתרומם, משפשף את ידי בסמרטוט השחור שהיה עד עתה על כתפי. הוא שחור ושומני, מלכלך אותי עוד.
אופיר מתרומם גם הוא, מחליק את הפלאפון לכיסו "זריז! כמה מגיע לך אמרת?"
"מאתיים" אני מנגב את כפות ידי במכנסיים. רימא ולילה יתעצבנו כהוגן. שיתמודדו, גם שירין התמודדה, בלי להחצין את כעסה על גופי או האוכל המוגש לי. "אבל אל תחזור לפה שוב, אחרת אקח לך כפול".
"שטויות" אופיר מניף את ידו. שולף שטר כחול, מהסס מעט, מצרף גם אדום "חיים ללא סכנה, הם לא חיים".
"אני לא מסכים איתך בזה" אני נוטל את הכסף, מקפל ודוחף לכיס "וגם לא רוצה שיהרסו לי את הבית בגלל שאתה אוהב את האופנוע שלך יותר מאת עצמך".
אופיר צוחק. "בן כמה אתה, עומר?" הוא משווה לעצמו פרצוף בוגר, כאילו לא די ב30 שנותיו. אני לא נותן לו פחות.
"עוד מעט 17".
"פששש בחור מוכשר" אופיר טופח על שכמי "אבל איך לומר? אתה עוד צעיר, החיים שלך מעניינים עכשיו. מתישהוא הם יהפכו למונוטונים כאלה שאתה תשתוקק לקצת עניין, קצת אקשן".
"זה תלוי אופי" אני מושך כתף, רוכן לאסוף את הכלים שלי "אחי למשל רק בן 15, והוא ישמח מאד לשפוך קצת דם יהודי".
אופיר נרתע, אולי סוף סוף קולט את האיום במלואו.
"אל תחזור" אני אומר שוב כשהוא מנופף לי לשלום, לובש את הקסדה ומטפס על אופנועו "מתישהוא אחי יבין שאני לא מדווח לו כשאתה מגיע".
"אחשוב על זה" אופיר מהנהן, מתניע. יוצא בנהמה מהמחסן שבגינה שלנו שפונה אל הרחוב.
אני מתנשף בהקלה. עובר אל אופנוע אחר, כזה שאין לו תקווה, את החלקים שלו ימכור מוסא לכל המרבה במחיר. את חלק ההתמקחות תמיד שנאתי, אני מעדיף לעבוד עם מכונות, לא עם בני אדם, כמובן לא עליהם. מוסא תמיד היה משופשף יותר כדברי אבא, גם חד ופעיל יותר. אני הילד הטכני של המשפחה, זה שיש לו ידיים טובות וראש מוכשר ובכל זאת עושה איתם עבודות שחורות ומלוכלכות. העז השחורה, במילים פחות יפות והרבה בוטות.
"הוא היה פה!" מוסא מקפיץ אותי מהרהורי, גורם לכתם שמן להימרח על חזי, לצבוע את חולצתי בשחור. על זה רימא בטוח לא תעבור בשתיקה.
"מי?" אני מרים צמד גבות שחורות, מסובב את ראשי.
"היאהוד" הוא נובח בתשובה "לא אמרת לי!".
"כי אני לא יכול להגיד לך משהו שלא קרה" אני מגחך. חרד על עצמי, אופיר רחוק כבר, אין מה לדאוג לו.
מוסא בוחן אותי, עיניו דוקרות כל חלק מגופי, מנסות לעקור ממני תשובה אחרת. "טוב" הוא אומר בסוף, לאט. אני משתדל לא לנשום, לא להראות את ההקלה שאני חש "האוכל מוכן. אמא אמרה שהיא לא שומרת לך אפילו גרגר אורז, אז תזדרז".
מוסא מזדרז ללכת, אני משתעשע למחשבה שגם עליו הופעל האיום הקבוע, יודע שלא. קם, משפשף את ידי שוב במכנסיים, הפעם בתחושת נקמה מתוקה ומזדרז בעקבותיו.
ריח המקלובה כבר מופץ בכל הבית, גולש החוצה כשהדלת נפתחת, אופף אותי כשאני מתיישב צמוד לקצהו של השולחן. מוגש לי טיפין טיפין, במעין קמצנות לא ברורה. רק כשאבא נכנס נזכרת רימא למלא לי את הצלחת, להביא לי מעט מחשי ולהורות לילדיה לאפשר לי להגיע גם אל הצלחות המשותפות.
נסיונה נלעג, בכל אופן בעיני. היא לעולם לא תהווה תחליף לאמא שלי, שמתה עוד לפני שפגשתי את אוויר העולם. שירין היתה. אבל היא כבר איננה. לה, בשונה מרימא, לא הסכים אבא שאקרא אמא. לרימא הדו-פרצופית, מעולם לא רציתי.
 

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רגע.. זה הסוף??
אמאלה את פשוט כותבת יפהה. גם ממש אהבתי את העלילה.. אין הרבה ספרים יפים (בדגש על יפים) על הנושא הזה..
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רגע.. זה הסוף??
אמאלה את פשוט כותבת יפהה. גם ממש אהבתי את העלילה.. אין הרבה ספרים יפים (בדגש על יפים) על הנושא הזה..
ממש לא הסוף. יש עוד 12 קטעים, באורך משתנה
תודה רבה. בע"ה יהיו, עובדת על זה חזק :)
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו אהבתי נוראאאא.
מחכה לעוד.
מחכה
כמו שמחכים לאוכל
אחרי שמשלמים עליו
ורעבים נורא...😜
את כותבת מדהים...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה :)
קצת להפיג את הרעב...

אחד עשר אחים, אם לא כוללים את שלושת אחי שלא אותרו מעולם, הם חמולה מכובדת בפני עצמה וכשאחד מהם מתלבש עלי, מצטרפים אליו כל שאר בעלי היכולת בקקפוניית קולות מרהיבה.
"א-מ-א!" זיאד. רק בן שמונה ועם פה גדול כמו של מוסא "עומר שוב לכלך את החולצה".
"זה מפעם קודמת" אני מתגונן "לילה לא עשתה ת'עבודה כמו שצריך".
"לא נכון" מוסא. עיניו מתגרות בי "ראיתי אותך בבוקר".
"כולם ראו" טוענת ליילה "אל תפיל עלי את הסירחון שלך".
"זה לא סירחון" אני מושך בחולצה, מקרב לפרצופה העגול "קצת שמן מנועים ונגיעות גריז".
"גם המכנסים שלך מלוכלכות!" באהר ממשש את מכנס הג'ינס שלי, מניף את אצבעותיו השחורות מעלה.
"ומי ינקה את זה לדעתך?" רימא כבר ניצבת מעלי עם פרצוף זועם "זו לא מכבסה פה!".
"אם ליילה תחליף אותי באופנועים -" אני עוזב את החולצה, מגלה שנוצר עליה כתם אדמדם, טרי "אני אשפשף אותה עד שהיא תבריק".
"ליילה עושה מספיק" רימא אינה מניחה לי להפיל דבר על יקיריה "אני רוצה לראות את החולצה מבריקה עד מחר, אחרת -".
"הוא ישטוף את הכלים" מציעה נדיה, מוחאת כף בהנאה גלויה.
"והרצפה" מוסיפה עאישה, מקפצת במקומה בהתרגשות "אולי גם את החצר".
"זו עבודה של בנות" אני רוטן "תתמודדו עם המטלות שלכן. לי יש את שלי".
"מה שאתה עושה נקרא עבודה" מדייק אותי מוסא בפה מלא "אתה אפילו לא חולק איתי את הכסף שאתה מקבל".
"אני לא אמור להתחלק איתך על עבודות שאני עושה ללקוחות שלי" אני מתנגד לסחטנות החמדנית שלו "בכלל על הפירוקים אני לא לוקח ממך כסף וגם לא שואל אותך מאיפה אתה מביא לי חלקים שאני צריך".
"זה כבר סיפור אחר" מתיז מוסא "אל תדחף ת'אף היפה שלך לעניינים שלי".
"אז אל תדחף את הפחוס שלך לשלי" כשאני רוצה, אני יודע להתעצבן כהוגן, גם לחמוק מהאגרופים של מוסא ולהחזיר לו אחד מדויק באף שלו, שפעם היה טיפונת חד יותר.
"מספיק!" אבא, שדוגל בשיטת 'כל עוד אין מכות, זה אחלה זמן משפחה', מניח את כוס הקאווה שלו ונועץ בשנינו מבטים זועמים "עומר, תתחיל לשמור על הבגדים שלך. בנות, תעשו את המטלות שלכן בלי להתלונן ומוסא, בלי מכות סביב השולחן".
"הוא התחיל!" מוסא חורץ לי לשון. ממש ילד בוגר, תפארת המשפחה.
"אני הייתי פה" אבא חובט בשולחן, פניו מאדימות באחת. כוס הקאווה רועדת מעט, גם הצלחות מקרקשות "אתה מעז לשקר לי בפרצוף?!".
מוסא משתתק, משתבלל אל תוך עצמו. זיאד נושך את שפתיו, בעוד רגע הוא כבר ימצא דרך להסיח את דעתו של אבא.
"יש לי!" הוא קופץ על שתי רגליו, כמה מפתיע "שעומר יעשה במקומי את שיעורי הבית!".
"רעיון גרוע" באהר צוחק "העיפו אותו מבית הספר אחרי שנה שהוא בהה בתקרה".
"כן?" ליילה מכווצת מצח "לא בגלל שהוא תיקן את המורים שלו כל הזמן?".
"בדיוק" מוסא כבר שכח מהתקרית עם אבא, הוא אינו חושש להתנגח בי שוב "הבעיה היחידה שכל התיקונים שלו באו ממה שלימדה אותו היאהוד הארורה".
כיוון השיחה, שמהתחלה נטתה באופן מדאיג לרעתי, נוטה בחדות מטה, אל איזורים מסוכנים. כאלה שעדיף שאמנע מהם לחלוטין, אקבור את פני בצלחתי ואמשיך לאכול כאילו לא שמעתי דבר.
אני מוצלח בהתעלמויות, מבריק בלעטות על פני שלל הבעות שאין קשר בינן לבין הרגשתי האמיתית. זו האפשרות היחידה שלי לשרוד את אחי למחצה, הצקותיהם ואלימותם הפיזית והמילולית. ובכל זאת, מעיניו החודרות של אבא איני מצליח לחמוק, החיוך שמתפרש על פניו כשאני מרים את עיני, נפגש בשלו, מבהיר לי שיש משהו שאיני יודע. וכמו תמיד, אני חושש שאבא הצליח לעלות על עקבותיה החמקמקים של שירין. חוץ מלהתפלל שהיא תצליח להיעלם שוב, אין בידי דבר אחר לעשות.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"עומר?" אבא מפתיע אותי כשאני במחסן. זה כשלעצמו מעורר את חשדי שוב.
"כן?" אני מנגב את הזיעה בשרוולי, מחזיר לו פנים מפויחות.
"שטוף את הפנים שלך ותבוא". אבא מסתובב, חוזר לבית.
אני לא שואל שאלות. שוטף את פני היטב בכיור שבחצר, גם את כפות ידי וממהר לאבא, שמחכה לי בפתח הבית, זורק את הסיגריה כשמבחין בי, מועך אותה ברגלו ומתקדם לכיוון היציאה מהחצר.
"לאן?" אני מוטרד "יש לי לקוחות עוד מעט".
"תבטל אותם" אבא זועף "המשפחה חשובה יותר".
הלב שלי צונח, החשש מתחזק עוד כשאבא צועד רגלית עמוק לתוך הכפר, בדרך שאינה ישרה, מסתכל אחורה ולצדדים כל העת, כאילו נמר יקפוץ אליו מבין אחד השיחים פתאום.
הכיוון ברור לי מראש, רק הסרבול שבדרך מציף בי שאלות שאני לא יכול לשאול גם כשאנו נמצאים בפתח החווילה של הדוד יוסוף.
הדוד כבר מחכה לנו מעברו השני של השער הפתוח, מחבק את אבא, מעניק גם לי חיבוק מוחץ עצמות ומזרז אותנו להיכנס אל הבית.
"אחמד פה" מודיע לי אבא בעיניים מבהיקות כשדלת הבית נסגרת אחרינו. אני בולע את בהלתי, על אף שזה היה צפוי כל כך.
"הוא לא מוכן לדבר איתי" אבא מוביל אותי אל גרם המדרגות היורד למרתף, קולו נשמע מריר "זוכר רק את הדברים הרעים הילד, את המתנות שהבאתי לאמא שלו אחרי כל פעם הוא שכח!".
"הוא יזכור אותי בכלל?" אני אמור להראות התלהבות, להחצין גם מעט כעס, אבל אין לי אף אחד מאלו וברגע הלום זה אני לא מצליח להנפיק דבר מלבד לענייניות יבשה "הוא היה רק בן ארבע".
"חמש" מדייק אבא "הוא בטוח יזכור אותך. היית אח טוב".
המדרגות עוברות תחת רגלי מהר, לא מאפשרות לי לחשוב קדימה. מה יקרה אם אחמד יגלה שלא בכוונה שאני זה שעזרתי להם לברוח?!
דלת המרתף, כבדה וחורקת, נעה לאט יותר, חושפת מאחוריה אור צהבהב עמום ודמות מכווצת בפינה השמאלית של המרתף הגדול והטחוב.
בחישוב קליל אחמד אמור להיות בן אחד עשרה היום, אולי שנה יותר. פניו, שונות מעט מפני הילד הקטן אותו אני זוכר, עדין מכילות אותה בגרות עצובה, מיוסרת.
"היי" אני בוחר לפתוח בעברית, רוכן לצידו בישיבה מזרחית "זה אני, עומר, זוכר?".
אחמד ממצמץ, הוא מכווץ את שפתיו ואינו אומר דבר.
"אתה זוכר" אבא מנסה לזרז את התהליך, מתיישב ממולנו "עומר הוא אחיך הבכור".
אחמד מתכווץ אל תוך הקיר מאחוריו. עיניו מעפעפות בלי סוף, מתחילות לדמוע, כשזה קורה הוא גם פורץ בבכי משתנק.
"אני יכול לדבר איתו לבד, אבא?" אני כובש את פני ברצפה, חושש מהתגובה. כשהיא לא באה אני מקבל מעט אומץ להמשיך "אני חושב שהוא ישתף פעולה אם תצא".
אבא רוטן, מתרומם, מחליק על שיערותיו הקצוצות של אחמד ויוצא. אני נושף בהקלה כשדלת המרתף נסגרת אחריו, גם אחמד מתרפה.
"אחמד?" אני שואל. מבחין רק כעת בהד החוזר אחר דברי.
"לא קוראים לי אחמד" אחמד מרים את פניו, מביט בי "ואתה לא אח שלי".
השקר צועק מכל תו בפניו, מעיניו התכולות, מנקודת החן שמעל גבתו השמאלית ואפו הסולד, הקטן.
"אז איך קוראים לך?" אני זורם איתו בכל זאת "בטוח יש לך שם אחר".
"אהרון" הוא מצייץ "ואני יהודי. אז אני לא יכול להיות אח שלך".
"זה בסדר שאתה בוחר להיות יהודי" אני ממצמץ. אבא לא היה עובר בקלות על התשובה שלי "אבל לא בסדר שככה אתה אומר שאני לא אח שלך".
"כי אתה לא" אחמד מושך כתפיים "גם אבא שלך לא אבא שלי, לא באמת".
השיחה מתחילה לשעשע אותי "לא באמת?" אני חוזר על דבריו "אז מה, בשקר?".
"כן" אחמד חותם. משלב את ידיו בהצהרתיות ומרים מעט את אפו.
"אני לא חושב שאבא ישמח לשמוע את זה" אני לא רוצה לאיים, אבל אין לי ממש ברירה "אבא בטח רוצה לקחת אותך לבית, אבל בגלל שאתה מתמרד הוא משאיר אותך פה".
"שישאיר אותי פה" סנטרו של אחמד מתבלט, את הרעד שלו הוא לא מצליח להסתיר "אני לא מתכוון להיות מוסלמי. אני יהודי!".
"הבנתי את זה" אני משתדל לשמור על טון קול רך "אבל תתנהג כמו מוסלמי כמה ימים, אבא ירגע ותוכל לברוח בקלות".
"אבל - אבל -" אחמד מתחיל להתגמגם "אני - אני לא יכול להיות מוסלמי, גם - גם לא לרגע!".
"היית מוסלמי חמש שנים" אני מכווץ את גבותי, מנסה להבין את שורש הבעיה "תהיה עוד שבוע-שבועיים ותחזור להיות יהודי. מה הסיפור?".
"אני לא יכול!" אחמד פוער עיניים, מנענע בראשו שוב ושוב "אסור לי".
"א-ללה יסלח לך" אני שם יד על כתפו, משפשף אותה "הוא אוהב את היהודים".
"אבל אסור לי לאכול מהאוכל שלכם! וגם אני צריך חזרה את הציצית שלי והכיפה! ו-ואסור לי ללכת למסגד".
"הגזמת!" אני גוער בו "זה הרבה דברים!".
"בגלל זה אמרתי" הוא נועץ בי מבט מיואש "אני לא יכול להיות מוסלמי!".
"למה בעצם? מה רע להיות מוסלמי?" אני מקשה "מוסלמים זו דת נפוצה בהרבה משל יהודים, אתה לא יודע?".
"ואז?" אחמד מעקם אף "אם היו יותר נוצרים ממוסלמים, אז היית נוצרי?".
"לא." אני צוחק "אני נולדתי להורים מוסלמים, אז אני מוסלמי. אתה נולדת לאבא מוסלמי ואמא יהודיה, אז מבחינתי אתה יכול לבחור בין השניים, למרות שעל פי האיסלאם אתה מוסלמי טהור".
"אני רוצה להיות יהודי" אחמד לא משתכנע "ואני אשאר פה עד שלאבא שלך יימאס ממני".
"שלנו" אני מתקן אותו, מתרומם "חבל שאתה כזה עקשן, אני רק מנסה לעזור".
אחמד שותק. אני מתבונן בו לרגעים ארוכים. פניו חיוורות אבל הבעתו קשוחה, לא מתפשרת.
"לפחות אל תגיד לאבא את מה שאתה יודע" אני לוחש לו "בשונה ממך, אני לא רוצה להיכלא בשום מקום לנצח, וודאי שלא למות".
אחמד ממשיך לשתוק. עיניו, לחות במיוחד, נתקלות בשלי. הפחד מהן בולט, זועק את שלו. הוא לא ישרוד כך הרבה זמן, הוא רק ילד, כח הרצון שלו יתמסמס מאד מהר.
מסכן. אני מסכם לעצמי כשאני פותח את דלת המרתף הכבדה, סוגר אותה אחרי. מסכנה שירין. היא בטח דואגת נורא. ולי הפעם אין שום אפשרות לעזור.
 
נערך לאחרונה ב:

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כאילו שירין זו אחת הנשים של אבא של עומר, אמא שלעומר יהודיה (ככה הבנתי) והיא מתה, הוא עזר לשירין ולילדים שלה לברוח ועכשיו הוא מוצא את אח שלו הקטן- או הבן של שירין. כאילו עבר מהבריחה 6 שנים?
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
את אבא קל לי לערבב. את שיחת הטלפון הלא מזוהה שאני מקבל יותר מאוחר, כשאני שקוע כל כולי בהחלפת חלק באחד מהאופנועים התקולים, קשה לי להכיל.
"שלום, עומר?" הקול, על אף השנים שעברו, מוכר לי כל כך. מקפיא אותי לרגעים ארוכים.
"כן" אני מתנער, עונה בחשש. "עם מי אני מדבר?".
"החזרתי לך טובה בעבר" הקול לא מזדהה, לא באופן ישיר "אני אשמח אם תוכל לעזור לנו שוב".
אין אף אחד במחסן. רק אני, האופנועים, הכלים ושאר החלקים המקיפים אותי. הדלתות המובילות לרחוב סגורות, את אלו הפתוחות לחצר אני סוגר כעת, מצטודד סמוך לאלו החיצוניות.
"אני צריך עוד הוכחות" אני מתנשף לתוך הפלאפון, הוא כמעט מחליק ממני מזיעה "אני לא יודע אם אתה הבעלים של האופנוע".
הצד השני משתעל, קול גרירת כסא, תחלופת מלל בלחישות, כחכוח "השמש זרחה באותו לילה, זוכר?".
אני מתנשף שוב "אני יודע איפה הוא. אבל לא בטוח שכולם יודעים. זה יכול לסבך אותי".
"הוא בכפר?" מנסה הקול בכל זאת.
"כן" אני עוצם עיניים, מתחרט מהר.
"לא בבית שלכם" קובע הקול.
"לא" חנוק.
"כסף מדבר אליך?"
"כסף לא שווה את החיים שלי" אני אומר את האמת. הידיים שלי רועדות. לו יכולתי, הייתי משלם בעצמי בשביל להוציא את אחמד מפה.
"וחיים אחרים? נניח בלבנון? אולי ארה"ב? ההחלטה בידיך"
אני קופא "מה עוד אתה יודע?" אני פולט בקושי "איזה חקירות עשיתם עלי?".
"הפרטים של אמא שלך לא חסויים" מצטדק הקול מעבר לקו "אתה מעוניין?"
"טוב לי פה" אני מלחלח את שפתי "אני לא מכיר את הצד שלה".
הקול מהצד השני משתתק.
"מצטער" אני אומר אחרי הרבה רגעי שתיקה "ניסיתי לעזור לו, להוציא אותו משם כדי שתהיה לכם האפשרות לנסות לחלץ אותו. אבל אחמד לא מוכן לשתף פעולה ולהתנהג כמו מוסלמי טוב".
"מוסלמי טוב" מגחך הצד השני "אתה חושב שאתה מוסלמי טוב?".
"אני - אני לא אוהב את צורת הדיבור הזו".
"אל תאהב" הקול מהצד השני אדיש "גם אני לא אוהב הרבה דברים. גם לא לאיים".
אני לא שואל למה הכוונה. החרדה הטמונה עמוק בתוכי מתעוררת לה, מציפה אותי בגלים.
"יש משהו שאני ואתה יודעים. משהו שיסכן את חייך אם אבא שלך יגלה" הקול השני מסביר לאט, כאילו לא הבנתי מהתחלה "אתה מעדיף ספק סיכון או סיכון וודאי?".
אני שותק. ידי לופתת את הפלאפון בחוזקה, כמעט מרסקת אותו.
"עומר?" הקול מזכיר לי את קיומו "יש לך תשובה בשבילי?"
"אצל הדוד שלי יוסוף" אני לוחש "במרתף".
"אני מבין" עונה הקול "אנחנו מכינים לך חיים חדשים, לכל מקרה".
אני שותק. הרבה אחרי שקול ניתוק מצפצף באזני. אני אבוד, פשוט אבוד. אין לי שום רצון להתחיל בחיים חדשים, לא בקרבת משפחה שמעולם לא ביקשה לראות אותי ושאורחות חייה זרים לי כל כך. לא בכלל. בשום נקודה על הגלובוס. איזו ברירה יש לי? אין לי שום ברירה. אף לא אחת.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עד הערב מצטברות אצלי שמונה עשרה שיחות שלא נענו, כולן לא מזוהות. בפעם התשע עשרה אני מרים, אסור לי למתוח יותר מדי את החבל.
"עומר?" הקול אותו קול כמו קודם.
"מה?" אני נשמע עצבני גם באזני.
"אין לנו דרך להוציא את אחמד מאיפה שתקעו אותו" הקול לא מתבייש "אנחנו נצטרך את העזרה שלך".
"ניסיתי" אני זועף "אמרתי לך כבר!".
"תשתדל עוד קצת. תמצא דרך להביא את אחיך לבית שלכם, הוא במיקום קל יותר".
"זה בדיוק מה שניסיתי לעשות!" אני נואש "אבל זה לא תלוי רק בי!".
"תמצא דרך" חוזר הקול "אתה מסוגל".
שוב צליל ניתוק. אם הפלאפון לא היה חשוב לי הייתי מטיח אותו בקיר בזעם. חובט גם באחד האופנועים, אלו שיצאו מכלל פעולה.
קול המואזין מתחיל להתפשט ברחבי הכפר. אני נושף אוויר, מופתע מעט. הזמן, מתברר, שיחק בי מאז השיחה הראשונה, המאיימת. אחליף בגדים ואלך להתפלל. התובנות יגיעו אחר כך. אני מקווה.
התובנות לא מגיעות, לא מצידי. מצד אבא כן. על אף נוכחותו לצידי במחסן, אני מתחיל לחוש הקלה.
"מה אתה אומר?" הוא שואל אותי "אם אביא את אחמד לפה הוא יתרכך?".
"אולי" אסור לי להישמע מתלהב מדי "אבל עדיף לדבר עם מוסא קודם".
"כן" אבא מניד בראשו. מודע לשגעונות האלימים של אחי המושלם "נכון".
"אני רק חושש שיעלו עליו ככה" אבא מואיל לשתף אותי הלאה "ליוסוף יותר מסובך להגיע".
"אי אפשר להשאיר אותו שם לעולמי עד" אני מציין עובדה "אני אוכל לשמור עליו, אני גם ככה נמצא פה רוב שעות היום".
"ומה תעשה אם יתקפו אותך כמה חמושים?" אבא מקשה "שכחת את פעם שעברה, הא?".
"ביום הם לא יעזו לגשת לפה" אני מנפיק השערה ללא בסיס, מקשה גם על המחלצים "ובלילה אפשר לתת לו לישון אצל הדוד".
"רעיון!" אבא נראה מרוצה. אני מהנהן בפנים חתומות. הוא יזכור את הרעיון שלי בעתיד הקרוב, לא יאהב אותו בכלל.
"אז אני רק אדבר עם מוסא" אבא כבר מדבר לעצמו, צועד מחוץ למחסן "מחר כבר אחמד יהיה פה. כמה מרגש!"
כמה מרגש. בהחלט. כעת אני רק תוהה איך ליצור קשר עם הגבוה ההוא. היהודים לא חכמים כפי שטוענים כולם. עובדה, הוא לא השאיר לי שום מספר לחזור אליו.


שיהיה שבת שלום!
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שבוע טוב :)

בארוחת הצהריים נוכחים שני אורחים חדשים. אחמד, שדבוק אלי כמו פיתה לחומוס, מדגיש אגב כך את סלידתו מאבא שיושב מצידו השני. והשקט, שמופר מדי פעם בהצעותיו של אבא שמתחיל לאבד את זה לטובת התפרצות עצבים שתגרום לאורח הנדיר להסתלק.
"אז מה כן אתה רוצה?" הנה, זה כבר מגיע. בליווי חבטות מקדימות על השולחן, איך אפשר בלי. "אתה לא יכול לעשות שביתת רעב ליממה שלמה!"
אחמד נצמד אלי עוד ופורץ בבכי, גורר מבטים מרוצים ממוסא, ליילה ובאהר. השאר, כולל רימא, רק נועצים בו עיניים תוהות, זולגים מדי פעם במבטם לעברו של אבא, שמנסה לשלוט בעצמו.
"יש משהו שאתה כן יכול לאכול?" אני מנסה לעשות קצת סדר בבלגן לפני שהוא יווצר.
"אני - אני חושב שפירות וירקות" אחמד אומר תוך כדי יבבות "אני לא - לא יודע מה עוד".
"אני אביא לו" רימא מגלה נדיבות, או שזה מבטו של אבא שמאלץ אותה לקום ולפנות אל המטבח, לחזור עם קערה מלאה בשלל צבעים.
אחמד שותק כשהקערה מונחת מולו, דוחקת הצידה את צלחתו המלאה. הוא לוקח תפוח, פותח את פיו, סוגר, מושך בצורה מוזרה את חולצתו מאחורה כלפי מעלה, זונח אותה ומחפש בעיניו משהו אחר, לא ברור.
"מה?" אני ניגש לעזרתו שוב.
"אני צריך מפית" קולו כמעט לא נשמע "או מגבת או -"
"הנה" אבא מניח מפית על השולחן לפניו, מתעלה על עצמו כשהוא ממשיך בקול שלוו למדי "הפירות נקיים, רימא שוטפת אותם".
אחמד לא מנגב את הפרי. הוא מניח את המפית על ראשו, ממלמל ונוגס בתפוח ברעבתנות, מתעלם מהבעות הסובבים אותו.
זה מגוחך. כל כך. רימא, עם כל השנאה שאני חש כלפיה, היא בשלנית מעולה, כזו שיכולה בכיף להביס את טובי הטבחים של המגזר הערבי. ובכל זאת, העובדה שאחמד נמנע מלאכול כשהוא מורעב לחלוטין, מחדירה לתוכי מעט הערכה כלפיו. אם אותי היו חוטפים כמה יהודים, עורכים לפני שולחן מגוון בשפע מאכלים ומניחים לפני גם כמה כוסות יין אמיתי, לא חייב משובח, הייתי נהנה כמו שצריך, אפילו לא שואל על הכשרות של הבשר.
מה זה אומר עלי בעצם? איך אני במדד המוסלמי הטוב עליו הצהרתי רק אתמול? כנראה שאני נמצא בו רק למראית עין. עובדה שאני מוכן לאכול לא חלאל ולשתות יין רק כי הגישו לי לשולחן. מפתיע? לא יודע. פעם ראשונה שאני חושב על זה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  87  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה