סיפורי השגחה פרטית---

[Natan Galant]

בס"ד

כולנו נתקלים בחיי היום היום שוב ושוב בחסדיו הרבים של הקב"ה. באהבתו הגדולה אלינו, בניו.
בהשגחה פרטית מופלאה ואישית.

שוב ושוב.
על ימין- ועל שמאל.
משמיים- ומארץ.
ממזרח- וממערב.
מצפון- ומדרום.
בחיוך מתוק, בחן, ברחמים.

האשכול הזה- מוקדש לסיפורים האלו.

האשכול פתוח בפני כל חברי הקהילה, וכולם מוזמנים לכתוב סיפורים של השגחה פרטית שנתקלו בהם. ללא שום הגבלה על אורך, כמות, ריח, טעם, צבע, מגזר, מוצא, תיבול, גוון, ארומה, חוזק, מנעד, ספקטרום, וכו'.

על מנת שהאשכול יזכה בס"ד לאריכות ימים ושיבה טובה- אנא נקפיד כולנו על הכללים הבאים:

• יש לכתוב באשכול סיפורים בלבד, אין לדון בסיפורים, ואין להגיב עליהם. צלצולים, כתמיד, יהיו ברוכים, וכמה שיותר...
• יש לכתוב את הסיפורים במיוחד עבור אשכול זה
• יש לכתוב סיפורים מזווית אישית בלבד, סיפורי השגחה פרטית שקרו לכם באופן אישי.
• יש להקפיד על כללי הצניעות המקובלים, ולכתוב בהתאם.

 

[למען דעת]

אתמול היתה מסיבת סידור, ההתרגשות עדיין ניכרת על פניה, והנה היום היא מצטרפת אל אחיותיה הגדולות, לחגוג בת-מצוה לבת דודה בירושלים.
האורות כובו, העוגות חוסלו, והגיעה השעה לחזור הביתה.
באותה שעה, יושבים ההורים שלה בכנס עסקי באחת משכונות הבירה, ושומעים דברים מאחת מהצוות. הטלפון של אבא רוטט, ומעבר לקו בעלה של הדוברת: "ר' שמואל, אל תדאג! היא אצלי בבית!"
-"???"
-"הבת שלך, הדסה, נמצאת אצלי, תרגיע את.. (איך קוראים לאחותך?) תרגיע את מיכל, זה בסדר!"
כן, כשכולן ירדו מהאוטובוס העמוס, הדסה נשארה שם, והאוטובוס נסע...
כשראתה מה קרה, היא לא אבדה עשתונותיה, נגשה לנהג ובטבעיות אמרה לו "נאבדתי"
הנהג קצת נבהל, שאל אותה לשמה, וכשהזדהתה בשם משפחתה, הגיע קולה לבחורה שישבה בספסל הראשון והיא שאלה אותה למקום מגוריה. לאחר מכן היא הראתה לה שקית של החברה שאת מוצריה משווקים הוריה, ושאלה אותה אם היא מכירה את הלוגו, ולתדהמתה התשובה היתה חיובית! כן, הבת של המרצה באותו כנס עסקי, היא זו שהתגלגלה לידה הזכות למצוא באותה שעה את בת המאזינים!
בטרם תתקשר האחות הגדולה המבוהלת להוריה - כבר הגיעה אליהם הידיעה שהבת נמצאת בידיים טובות ובטוחות!
(סיפור שארע לפני כמה שנים, השמות שונו כמובן)

 

[ששונית]

שתי בחורות בורופארקיות מגיעות לאירץ הקוידש לאכול מרב (ר' בפתח) שפעה ולשבוע מגאולה.
ביום האחרון לטיולן הן קונות מזכרות לבני המשפחה, טיפקל פרזנטס לשבים חול"ה: מברשות מעץ הזית ושתי שרשראות זהב הנושאות בחן ירושלמי את שמות אחיותיהן.
הן ממהרות לשוב לדירת הארוח לארוז ולזוז.
בדרך הן פוגשות להפתעתן את אחות חברתן שבדיוק הגיעה ארצה לחופשה קצרה. מלהגות משפט או שניים וממשיכות הלאה.
על מדרכת הרחוב האפרורה נותרת מיותמת שקית מעוצבת, המכילה שתי שרשראות זהב הנושאות בחן ירושלמי שני שמות בורופארקיים אופייניים.
עוברת שעה, חולפות שעתיים, ואין איש שם על לב כי על מדרכת הרחוב האפרורה נחה לה שקית מעוצבת יקרה וסנטימנטלית.
בתלמוד תורה שבעיר הקודש מצלצל פלאפונו של אחד המלמדים.
על הקו אביו של אחד התלמידים שבשבוע שעבר נולד לו בן זכר בשעה טובה ושמחה, על כן בשכר זאת מבקש הוא מן המלמד להגיע בליווי ילדי הכיתה למעמד ה"קרישמע ליינען" לינוקא.
המלמד חוכך בפדחתו ובדעתו ומחליט להיענות בחיוב.
צהלות התלמידים גורמות לו לפקפק בתבונת ההחלטה, אבל את הנעשה אין להשיב.
הילדים צועדים בחדווה כשבראשם צועד בגאון אחי הבן ליד המלמד.
ילדי ירושלים חכמים הם, על כן הראשון שהבחין בשקית המעוצבת המיותמת היה אחד מילדי הכיתה. הוא הרים אותה, בחן אותה, פתח אותה וגילה את תכולתה היקרה והמעניינת.
לאחר דיון פורה האם היא מיואשת שלא מדעת או לא, הוא מביא את השקית לביתו בתקווה למצוא את המאבד.
כל בני משפחתו נרתמו ברחימו ודחילו למבצע השבת אבידה. אחד מתקשר לחנות אשר שמה הופיע על אריזת המתנה, שני מנסה להיזכר אם שמע בחייו שמות מעניינים כל כך, הנשואים בחן ירושלמי על השרשראות, כדוגמת "גרימע" "וגרידע".
המבצע נכשל. בעל החנות לא יודע שום פרט מעבר לכך שמדובר בשתי בחורות אמריקאיות, ו"הכי טוב שתביאו את השרשראות אלי, למה אני אשמור עליהן ככה כמו שצריך"
ואיש אינו זוכר ששמע בימי חייו שמות בורופארקיים שכאלו.
עמדו השרשראות מיותמות וחפויות.
למחרת נודע על ביקור ממלכתי המתעתד לפקוד היום את בית המוצא.
קרובת משפחה בורופרקית מגיעה.
היא הגיעה, חייכה, התעניינה, ולאור היובש המוחלט בנושאי שיחה משותפים, ניסה המוצא הישר להוציא את אימו ממבוכתה וסיפר לה על מציאתו.
"גרימע וגרידע?" היא שאלה. "יאאאאס, שוווור. שור איי נואו זם" הלא אלו הן אחיותיהן של חברותיהן של אחותי שפגשתיהן אתמול בשובן ממסע קניותיהן בגאולה.
אנד יו נואו וואט? היא שואלת. "אילולא פגשתיהן אתמול, כלל לא הייתי זוכרת מקיומן של בעלות השמות על השרשראות, שכן גרימע וגרידע הם שמות מאוד נפוצים בבורופרק".
על אתר היא התקשרה לאחותה, שהתקשרה לחברתה שמאוד התפלאה לשמוע שהשקית נותרה מיותמת על מדרכת הרחוב האפרורה. "איי וואז שור איטס אין מיי פאקט" היא אמרה.
מיד הכניסה האורחת את השקית המעוצבת היקרה והסנטימנטלית אל תיקה המעוצב והיקר, והתנדפה לה לדרכה (לאפוקי בשמיה)
ומשפחת המוצא התישבה ודנה בשאלת השאלות: כמה השגחות פרטיות עברו על השרשראות בעלות החן הירושלמי מעת התיתמותן ועד להפי אנד. עדיין אין הכרעה.
אנד זי ליו הפילי אבר אפטר
מלבד השמות גרימע וגרידע ופדחת המלמד, כל שאר הפרטים אמיתיים. בדידי הווי עובדא.

 

[אסטרונאוטית]

זה לא סיפור מופת אלא הארת פנים של ה' שראיתי היום...
עברנו דירה בשבוע שעבר לעיר צפונית שאין הרבה חנויות חוץ ממכולת קטנה, וכל דבר צריך ליסוע לעיר הסמוכה.
בשעה טובה התקינו את המכונת כביסה ועכשיו יש ערימות בגדים שאין איפה לתלות. אמרתי לבעלי שזו ממש בעיה עכשיו כי עד שניסע לעיר לא יהיה לנו מתקן כביסה וזה היה די מעצבן.
בצהרים אני יורדת למכולת והנה אני רואה כמה מתקני כבביסה נשענים על הכניסה!!! ובעל הבית מספר לי שהוא החליט להביא כמה ולנסות למכור עוד קצת מוצרים מהצד!!
ממש כאילו נשלח לשם לכבודי

 

[vhsvchch]

התלבטתי אם לספר את הסיפור שלי, אבל כשראיתי את הכותרת הסיפור פשוט ביקש לצאת החוצה, התווכחתי איתו שיעזוב אותי, אבל בסוף הוא פשוט הכריח אותי לכתוב אותו.

אקדים ואומר שהסיפור היה לפני תקופה ארוכה, ואבקש מהקוראים שלא לשפוט אותי בזלזול.


לפני כמה שנים הייתה לי תקופה לא ממש מוצלחת ברוחניות ומצאתי את עצמי במצב רוחני 'לא מזהיר', אם להיות עדינים. ממש לא הייתי מרוצה ממצבי. ברשותכם אני לא אפרט כי זה אישי, אבל העיקרון הוא כזה:

בקושי הצלחתי לשמור על שלוש תפילות כל יום, וגם אז מצאתי את עצמי מגיע מאוחר מאוד לתפילות עד כדי כך שקרה פעם שהנחתי תפילין מתי שהציבור כבר הגיע לאשרי ובא לציון...

כן כן, אתם יכולים להתנשא עליי, אבל שם הייתי.
בקיצור, אחרי תקופת יובש כזו, קיבלתי על עצמי בפה מלא:

רבונו של עולם, אני מקבל על עצמי בחודש הקרוב להגיע כל בוקר לשחרית במניין ב... (נקבתי בשם בית כנסת רציני ומכובד באיזור מגוריי) ולהגיע לפני ה'ברכו' של ישתבח.
קיבלתי על עצמי את הקבלה בצורה מאוד מחייבת כולל קנס כספי במקרה של אי עמידה ביעד, ואכן...

הצלחתי!

הגעתי יום יום כמה דקות לפני ישתבח, ועניתי בשמחה 'ברכו' עם כל המתפללים החשובים במניין.
יום יום, בעקביות, במשך חודש.
היום האחרון יצא בשבת.

איכשהו יצא שבערב שבת שכחתי להכין שעון מעורר, ו... ישנתי בשמחה רבה. בדרך כלל אני לא ישן כ"כ חזק אבל באותה שבת, מעשה שטן, ישנתי פשוט חזק ולא התעוררתי מהרעש של הילדים ולא מכלום.
בשלב מסויים התעוררתי וממש נבהלתי:
מאוחר, מאוחר, מאוחר!!!
התארגנתי במהירות הבזק ורצתי לבית הכנסת.
חששתי שכבר אוחזים שם בקריאת שמע של שחרית, ואני אנא אני בא!
רצתי את הדרך הקצרה לשם, פתחתי את הדלת, נדחקתי בין המתגודדים ליד לוח המודעות, פתחתי את דלתות ההיכל, ושמעתי את החזן אומר...
לא האמנתי למשמע אוזניי:

ברכו את ה' המבורך!

כלומר, הגעתי ברגע הנכון. שניה אחר כך כבר הייתה מאוחרת מידי.
ראיתי בזה 'חיוך' (אם נשתמש בלשון פנסינו) של השגחה עליונה ושל אהבת הבורא אליי!

הנה, רצית לשמח אותי, לבוא חודש שלם בזמן, אז מה, ביום האחרון, תפסיד רק כי שכחת להכין שעון?

לא ולא.
ככה הרגשתי שהשם חושב עליי ודואג לי בדיוק בדיוק.

 

[vhsvchch]

סיפור נוסף

עבדתי תקופה מסויימת בחנות לממכר כיפות וציציות, החנות הייתה שקטה בדרך כלל רוב היום אבל לא זה מה שאני בא לספר לכם היום. הלקוחות היו מבוגרים ברובם ואנשים מכובדים.
החנות הייתה יוקרתית ובאווירה של קדושה ורצינות.
שניה אני כבר מגיע לסיפור, סבלנות.

החנות הייתה צדדית ושקטה, ולא היו הרבה לקוחות. עניין של תמחור ונגישות, אני מניח.
יום אחד הציץ בפתח החנות ראש ג'ינג'י קטן של ילד. להערכתי בגיל 12 או גיל דומה. הרמתי את העיניים מהאורחות צדיקים שלמדתי לעצמי, וסימנתי לו עם היד: מה אתה רוצה?

הסחורה בחנות לא הייתה מיועדת לילדים, ולא מכרנו בכלל סחורה 'קלילה' וצבעונית מהסוג שילדים בד"כ קונים.
הילד לא שאל כלום ולא אמר כלום. ואני הורדתי את העיניים בחזרה לספר.
אחרי שניה נהיה בחנות ריח נוראי ובלתי אפשרי. הרמתי את העיניים והבנתי שהילד הקטן היה כנראה פרחח בהתגלמותו ו...
זרק בתוך החנות פצצת סרחון קטנה! לא פחות ולא יותר. כן, פצצת סרחון.


תנו לי לומר לכם ולנצל את הבמה:
גם בימים לפני פורים אין שום הצדקה להטריד ולהציק לאנשים, בטח שלא לפוצץ קפצונים או פצצות סירחון. לא מצליח להבין מאיפה החינוך הזה. את הבנים שלי לימדתי שאסור לגעת בכלל בקפצונים.

בכל אופן, קמתי מהר מהכיסא ויצאתי החוצה בריצה. האמת, שאני נזכר בזה אני קצת מתבייש, אבל היה לי רצון לתפוס את הילד ולתת לו סטירת לחי מצלצלת על החוצפה, וגם כן- קצת לחנך אותו...
כמובן שלא הייתי עושה זאת, אבל בכל זאת קמתי, גם ככה הריח בחנות היה בלתי אפשרי, והיו לי דמעות בעיניים מהריח.

יצאתי החוצה, הסתכלתי קדימה ואחורה, לא ראיתי את הילד הג'ינג'י. כבר חשבתי לחזור לחנות הריחנית והמופצצת, ופתאום ראיתי אותו מרחוק. רצתי לכיוונו, וחשבתי: סטירה הוא לא יקבל, בכל זאת ילד שובב, אבל לפחות אגער בו כהוגן על ההתנהגות שלו.

הילד ראה אותי וברח, ותוך כדי הריצה נתקל בילדה קטנה והפיל אותה לרצפה. ילדה בת שלוש פחות או יותר. ברוך השם הילדה לא ניזוקה בכלל מהנפילה, אבל היא התחילה לבכות, וזה מה שהסיט את תשומת הלב של אמה לילד הג'ינג'י שרץ שם...

להפתעתי אמא שלה הלכה בכמה פסיעות גדולות לכיוון הילד, תפסה אותו חזק ביד ו... נתנה לו שתי סטירות לחי מצלצלות. אחת ושתיים! בלי שום התלבטויות.


חזרתי לחנות והמשכתי ללמוד, שמחתי שראיתי סייעתא דשמיא בכך שהילד בא על עונשו, בלי שהייתי צריך לעשות כלום.

 

[אפשוטער איד]

יש סיפורי השגחה פרטית שהם מעין סיפורי ניסים, ויש סיפורי השגחה פרטית שהם מספרים את את הדבר הידוע שיש מי שרואה ומאזין מלמעלה ולפעמים אנו זוכים לראות זאת.
ועל אחד מאלו ברצוני לספר.

היה זה לפני שנים בלידת בני הבכור, אברך צעיר עול ימים, עוד לא עברה שנה מאז עסקתי בהוויות אביי ורבא על הסטנדר בישיבה וכבר נאלצתי לעמוד בסיטואציה המרגשת, והמזעזעת מבחי' מסוימת, של חבלי לידה קשים מנשוא,
לא ארחיב באותם קשיים, אך זכורים לי אותם ימים לעד, כל היום הסתובבתי בביה"ח בחוסר מעש מפה לשם ומשם לפה עולה מידי כמה דקות לחדר רק כדי לשמוע (תרתי משמע) שיש יסורים נוראים, ולא מתקדם כלום, מפאת בעיות מסוימות גם משככי כאבים לא יכלו ליטול, וכך הסתובב לו אברכצ'יק שאינו יודע את נפשו האומללה והסוערת, וכאילו לא די בזאת לאחר יום וחצי של אומללות כבר התחילו הטלפונים מהאחים והאחיות שאימללו עוד יותר, סגולות לפה ולשם, הגיסה מציעה להניח את שמו של הרה"ק ר' מיילך מתחת הכר, והסבתא הדאוגה אומרת להגיד י"ג פעם י"ג. בקיצור... סיוט עלי אדמות.
בשלב מסוים חשתי כי איני מסוגל עוד היה זה לאחר יומים ללא שינה בשעה 3:30 לפנות בוקר ירדתי לבית הכנסת שבבית החולים הקטן, לקחתי ספר תהילים אחזתי בידי ופתאום מצאתי את עצמי מדבר לרבש"ע כדבר בן אל אביו הוצאתי את כל אשר על ליבי בתוך הפרוכת, בדמעות שליש סיפרתי על כל מה שאני עובר לאחר כשעה הרגשתי הקלה בדיוק כמו שבן מרגיש לאחר שאמו שוטפת את דמעותיו באהבה.
יצאתי מעודד משהו מבית הכנסת, בית החולים שבו הייתי הוא יחסית קטן ובלילות היה שומם לגמרי,
לכן מוזר היה לי נראה הזוג החסידי שעמד באמצע הפרוזדור, בחוסר מעש כביכול מחכים הם למשהו או למישהו, נזכרתי שראיתי אותם כבר שנכנסתי לבית הכנסת אך אז בסערת רוחי לא התייחסתי לעובדה הזו,
תוך כדי שאני חוכך בדעתי על ענין מוזר זה, ניגש אלי הגבר הצעיר ובגמגומים מהומהמים ביישנים הוא מנסה להסביר לי שהוא ואשתו הגיעו לכאן עם בנם הפעוט, באמצע הלילה הם הזמינו אמבולנס ו'טסו' לביה"ח, מרוב בלבול ובהלה הם יצאו ללא ארנקיהם ומטלטליהם, וב"ה בנם עבר בדיקות והתברר שלא כלום, הבהלה היתה לשווא, אך כעת הם עומדים חסרי אונים מאחר ואינם יודעים איך לחזור לביתם מאחר ואף שקל לא בנמצא, לכן הם עומדים ומחכים למשיח הגואל.
כמובן שעל אתר הוצאתי מכיסי 100 שקלים, והענקתי לו במתנה גמורה חרף הפצרותיו שאני יאמר לו את פרטי והוא יחזיר לי,
ואז נצנץ במוחי הרעיון, ואמרתי לו הן נפלתי אתה לי כמלאך משמים. סיפרתי לו את תלאותי ובקשתי ממנו שיברך את רעיתי שתחי' שנתבשר במהירות בבשורות טובות.
היהודי בירך אותי ברגש רב, כשהוא גומרהפללאפון מצלצל על הקו חמותי צועקת לי בהתרגשות שאני יעלה במהירות,
עליתי.. לאחר כרבע שעה חבקתי את בני בכורי בשעטומ"צ ועד היום הוא נקרא בפי בני המשפחה "ילד החסד"

 

[שרשרת]

הסיפור אמיתי:

יש לנו מחברת נפלאה, מחברת סיפורי השגחה פרטית.
קבלנו אותה לפני מספר שנים במסגרת תוכנית משפחתית נחמדה. תכננו למצוא בכל יום סיבה להודות ולשתף את המחברת למזכרת נצח.
כתבנו סיפורונים קצרים והערות במשך יום ויומיים, שבוע ושניים, והנחנו. לא ממש הצלחנו לגרום לעצמנו לכתוב כל יום מעשה של השגחה פרטית.
החיים זורמים כשהם מלאים אהבת ה'.
מפעם לפעם נפלטת מפינו הקריאה "איזה נס!" בלי לחשוב לעומק, לפעמים הרגש מתגבר כשהאהבה נראית פתאום גלויה וקרובה ומלטפת, וההשגחה ממוקדת ופרטית מתמיד.
ורק לפעמים לפעמים הנס גדול ובולט כל כך שאנו נזכרים במחברת השכוחה...
ואז מחטטים בארון העמוס, נשארים בישיבה על הרצפה עם המחברת ביד ומתרגשים להיזכר בהזדמנויות הקודמות בהן חשנו את התחושה הפועמת הזו, את ההודיה, את האהבה.
וזוכה המחברת בעוד עמד או שניים למזכרת.

בערב שגרתי וחורפי אחד ובלי סיבה מיוחדת נזכרתי במחברת הנושנה, והחלטתי, גם זה בלי סיבה מיוחדת, שאני לא פונה לישון לפני שאני מוצאת ביום החולף איזשהו סיפור של השגחה פרטית. אור גדול, נר קטן, פנס בערפל, משהו.
היום הזה היה כל כך רגיל וסטנדרטי, שהנס שמצאתי לי בסוף היה מביך למדי:
הדוד שלנו התחיל לעשות בעיות, וכשחזרתי עם הילדים מקניות והפעלתי בוילר נפל החשמל.
איזו השגחה פרטית! בדיוק הערב אני כל כך מותשת ולמרות שהילדים ממש זקוקים לרחצה אין לי גרם כוח לזה. משמים אין מים ואין אפשרויות, בלי לחוש אמא מוזנחת ובלי מצפון. איזה יופי.
וכך נטלתי את המחברת הזכורה לטוב והעליתי בקצרה את הנס מעורר הגיחוך. בכל מקרה יש שם ניסים סודיים ממש שאסור לאף אחד לקרוא, ועין זר לא תשזוף את הדפים, כך לעולם לא ידע בן אנוש מסיפור המקלחות.

וחזרה המחברת לארון.

במהירות רבה התארגנתי לשינה והלכתי להכין לעצמי כמנהגי 'בקבוק חם', בקבוק גומי (מכירים?) מלא במים רותחים שמחמם לי את המיטה הקרה לפני שאני פולשת אליה.
היי, נזכרתי, הבת שלי רצתה גם היא להתפנק והבקבוק הנ"ל מחמם את המיטה שלה. עבר ממש זמן קצר מאז הכנתי לה אותו והמים מן הסתם עודם קרובים לרתיחה בתוך הגומי שומר החום. אלך לשלוף אותו משם בזהירות שלא תתעורר.
בעדינות רבה משכתי את הבקבוק מתחת לשמיכתה, לאט לאט לאט...
וכשהבקבוק מחוץ למיטה לגמרי והופך בידי בבת אחת למצב מאונך הוא מתחיל לפכפך מים רותחים, רותחים! מקרע ארוך בצידו.
אלוקים.

הבקבוק מאוד יציב, הגומי עבה. כל עוד הבקבוק שכב במנוחה, שמרה צורתו על המים.
מי שמר על הילדה שלי שלא תניח את רגלה על הבקבוק ותגרום לו להגיר את מימיו הרותחים עליה? שלא תזיז אותו ממקומו?
חזרתי בדמעות וידיים רועדות למחברת.

למדתי. אם עד היום הייתי בטוחה שסדר הדברים בטבע המושגח שלנו הוא: איזה נס, תודה לה'.
עכשיו אני יודעת שאפשר, אפשר להפוך את הסדר, אפשר לזכות.
מודים, זוכים בנסים.

 

[בן מיכאל]

סיפורים מרתקים!
אענה אף אני את חלקי:
לפני מספר שנים נסעתי לשבת למירון, בדרך ביקשתי ממישהו פלאפון להתקשר לאשתי, כשירדתי תרמתי לאגד את שמיכת הפוך שלקחתי עימי. כשנזכרתי התקשרתי לאשתי וביקשתי את מספר הפלאפון של ההוא, התקשרתי אליו כשהאוטובוס היה עדיין בדרכו לצפת והוא לקח את השמיכה עימו ואמר שישלח לי עם האוטובוס במוצא"ש, כשהגעתי לאכסניא שלי התברר שיש לי שמיכה מאיתם, לאחר כמה דקות הטלפון שהלויתי להתקשר לאותו אדם מצלצל, במקום האכסניה שלי אין שמיכה אני יכול להשתמש עם שלך?!

 

[שי קיש]

שוב פעם צלצול באמצע הסדר .. אחותי זה שוב פעם בקשר לאמא הלב מאיץ פעימות
אני קופץ מיד מחוץ לביה"מ ... מה קורה בכי מחכה היא אוספת את עצמה ישראל
אתה חייב להגיע לכאן המצב ממש מדרדר .... כבר חודש ויותר לפני כן גילו אצלה
את המחלה האיומה הזאת בריאות וגרורות בראש הרופא מרים עינים למעלה היא בת 85
כימו או אקרנות לא שייך ! יש רק אולי סיכוי אחד עם סוג תרופה ביולוגי שלא נכנס לסל בינתיים
אם יכנס אז אולי ... בכל מקרה נקבע תור למעקב עד אז במילים שלו ( רופא ערבי ) תתפללו

ההמתנה קשה כל כמה ימים הרעה במצבה ועוד הרעה מצד אחד הרגשת חוסר אונים
והתפילות הן לא כלכך מילים יותר שתיקה וכאב חד שפותח נחל דמעות בילתי פוסק תקוה לרחמי שמים שמסרבת להיכנע לזרם דעות שנאמרות מסביב ( בכל מיני הזדמנויות ) תתכוננו ...
תהיו מציאותיים לא נראה שזה הולך לכיוון אחר אבל "אבא " אני לא מסוגל לבקש בשביל אמא
דבר אחר הגיוני מציאותי אני לא מסוגל רק שתציל אותה המעיין לא מתייבש אני לא יכול לטעון
כי צדיק ה' ואין אוול אבל "אבא " הצער שלה אני לא יכול ( דמעות לא מפסיקות )
שלא בתפילה צריך לתפקד חיוני מה שאפשר לצייר קשה גם אין הרבה זמן מלוה את התהליר הזה
טרדות ומטלות טירוף ואין מה לעשות באמת רק לחכות ליום רביעי אולי לרופא יהיה מה לחדש

ועכשיו הטלפון הזה יום שלשי ... בסדר אני מתארגן ומיד יוצא המצב כבר נראה רע בעליל הרב נותן לי סדר ווידוי מכין תיק מהר כולל סכין לקריעה עונה לאחותי לסיום חגית אנו צריכים להתכונן
לכל מה שלא יהיה בכי ( שנינו ) ...
ההמשך קרה פתאום מחשבה שלא מניחה לי .. תנסה עוד פעם ! צלצל לאונקולוגיה אולי לא יודע
עד עכשיו לא חזרו אלינו סימן שאין כי אם היה למה העיכוב הזה לכל הרו.... צלצל כבר !
אני מצלצל ... הד"ר היה פה יצא לא נמצא לא יודעים וכו' ואני נודניק הפעם מנסה ושוב מנסה
בסוף אחרי כחצי שעה הד"ר עונה אני מיד שופך לו את כל המצב ושואל ... רגע הוא עונה לי
תן לי לבדוק ממ.. מממ ... תשמע אני רואה שהתרופה אושרה ונכנסה לסל אתמול בלילה
מההה ד"ר תכין לי בבקשה ממך תכין לי מרשם אני טס וכו ..... אחותי כששמעה
כבר הגיע לפני אני תוך כדי נסיעה מקבל טלפון עוצר בצד אחותי בצד השני ישראל תגיע אלי הביתה מההר המרשם אצלי אבל כבר ביררתי והתרופה לא מצויה בשום בית מרקחת בצפון
חוץ מנשר תל-חנן עבור חולה אחר שכבר לא בא לדרוש ... ואם לא משם רק בהזמנה מראש
תוך יומיים שלושה טוב אין שאלות לעפולה (שם אחותי) ומיד לנשר
בנשר הנה המרשם בבקשה תן לי את התרופה הרוקחת .. רגע יש כאן חשש לאיזה תופעת לוואי עם תרופה אחרת שבה אמך משתמשת כבר אין אישור לתת לך אותה ... צילצולים
באזניים במוח לא עוזר כלום חייב אישור רופא אף אחד מרופאי הסניף לא רוצה לתת אישור
הרוקחת מרימה ידים אני בסוג של יאוש טירוף תמימות מנסה 144 תן לי ד"ר .... בבקשה
וואוו הוא נותן לי מספר נייד צלצול עונה אחותו איך תפסת אותי וכו' בסוף משתכנעת
נותנת את שלו צלצול והוא עונה המום אבל אחרי הסבר קצר לוקח אחריות התרופה
אצלי שאלתי כמה עולה עונה לי אפס זה בסל כמה בלי סל 33000 ש"ח ל30 כדור
אין לי זמן לעכל ולהתעלף טס אמא כבר בחדר מיון ב2300 מקבלת את התרופה

למחרת 0900 חל שיפור מידי יד ימין מתחילה לזוז ועוד כל מיני לא יאומן
אחרי 10 ימים חוזרת לעט לחיים המעבר מחושך לאור היה על חוט הסערה
תודה רבונו של עולם תודה על ישועה זו בחינה של וישמע את צעקתם