הנושאים החמים
הנושאים החמים
לכן הים מלוח, טוען שם הסיפור של הסופרת @מירי סגל בעיתון הדרך.
איני יודע כמה מכם קוראים בקביעות עיתון 'הדרך', מניח שיש הרבה, מניח גם שפחות מאשר קוראי משפחה.
בגדול, הסיפור נע בין מציאות עכשווית של עובדת במוקד טלפוני של חברת תקשורת כלשהי, לבין עולם פנטזיה אליו היא צוללת מידי פעם, תוך כדי שהזמן בעולם האמיתי לא מתקדם.
הסיפור כתוב כמובן טוב מאוד, נוגע בנקודות רגישות במומחיות, פשטני מחד ועמוק מאידך, כשהחלק הריאליסטי מזכיר קצת את "פירורים" המעולה של אותה הכותבת.
אבל משום מה, אחרי כמה וכמה פרקים, גיליתי שהשילוב הזה של מציאות ודמיון לא עובד אצלי טוב. אני לא מצליח להתחבר לסיפור שברור שהוא לא יכול להתרחש במציאות.
כן, ידוע שגם "שומרת השערים", "אלמונית מקצה המחנה", "הנורמלי האחרון" ו"אל אקצה" (על הקצה בלע"ז) לא התרחשו במציאות. עם זאת, היכולת והאפשרות של הסיפורים הללו להתרחש במציאות, מרגיעה מספיק את הקורא כדי להצליח לחשוב לרגע (או לכמה שעות, או לכמה חודשים) שזה באמת קרה ולהתחבר לסיפור כסיפור אמיתי שהתרחש, לדמיין אותו סביב החיים שלו והמציאות המוכרת לו.
(נגענו בנקודה הזו קצת קצת לפני כמה חודשים, בדיון על "שבירת הקיר הרביעי")
כך גם מהעבר השני, ברור שיש סוגות פנטזיה גמורות שגם מהן אני יכול ליהנות, כמו גם מד"ב או סתם סיפור עתידני. אתה נכנס מראש לעולם אחר ולוקח את הפרטים בצורת משל, אלגורית.
דווקא השילוב הזה של מציאות חיים רגילה עם דמיון, משהו בו מפריע.
חשבתי שרק לי, אבל אחרי שמצאתי עוד מישהו אחד שחש כמוני (ולמעשה מספר שהוא קורא רק את החלק הריאלי ומדלג על העולם הדמיוני...), עניין אותי לדעת האם זו תופעה רחבה יותר או שאנחנו שני משוגעים עם סימן על המצח.
איך זה אצלכם? בקריאה ובכתיבה?
איני יודע כמה מכם קוראים בקביעות עיתון 'הדרך', מניח שיש הרבה, מניח גם שפחות מאשר קוראי משפחה.
בגדול, הסיפור נע בין מציאות עכשווית של עובדת במוקד טלפוני של חברת תקשורת כלשהי, לבין עולם פנטזיה אליו היא צוללת מידי פעם, תוך כדי שהזמן בעולם האמיתי לא מתקדם.
הסיפור כתוב כמובן טוב מאוד, נוגע בנקודות רגישות במומחיות, פשטני מחד ועמוק מאידך, כשהחלק הריאליסטי מזכיר קצת את "פירורים" המעולה של אותה הכותבת.
אבל משום מה, אחרי כמה וכמה פרקים, גיליתי שהשילוב הזה של מציאות ודמיון לא עובד אצלי טוב. אני לא מצליח להתחבר לסיפור שברור שהוא לא יכול להתרחש במציאות.
כן, ידוע שגם "שומרת השערים", "אלמונית מקצה המחנה", "הנורמלי האחרון" ו"אל אקצה" (על הקצה בלע"ז) לא התרחשו במציאות. עם זאת, היכולת והאפשרות של הסיפורים הללו להתרחש במציאות, מרגיעה מספיק את הקורא כדי להצליח לחשוב לרגע (או לכמה שעות, או לכמה חודשים) שזה באמת קרה ולהתחבר לסיפור כסיפור אמיתי שהתרחש, לדמיין אותו סביב החיים שלו והמציאות המוכרת לו.
(נגענו בנקודה הזו קצת קצת לפני כמה חודשים, בדיון על "שבירת הקיר הרביעי")
כך גם מהעבר השני, ברור שיש סוגות פנטזיה גמורות שגם מהן אני יכול ליהנות, כמו גם מד"ב או סתם סיפור עתידני. אתה נכנס מראש לעולם אחר ולוקח את הפרטים בצורת משל, אלגורית.
דווקא השילוב הזה של מציאות חיים רגילה עם דמיון, משהו בו מפריע.
חשבתי שרק לי, אבל אחרי שמצאתי עוד מישהו אחד שחש כמוני (ולמעשה מספר שהוא קורא רק את החלק הריאלי ומדלג על העולם הדמיוני...), עניין אותי לדעת האם זו תופעה רחבה יותר או שאנחנו שני משוגעים עם סימן על המצח.
איך זה אצלכם? בקריאה ובכתיבה?
