הנושאים החמים
הנושאים החמים
אם הייתם יודעים מי הם באמת- הייתם בהלם.
הם נראו רגילים כל כך, משפחה נורמלית ומקובלת בשכונה, ממש כמו כולם.
אף אחד מסביב לא חשד אפילו שזה הסטטוס שלהם.
עד שהיא הגיעה לבקר, ומאז- התהפך עליהם הגלגל.
מאז ומעולם הם היו כל כך בסדר, התנהגו לפי כל הכללים הכתובים והלא כתובים.
אבא התפלל 3 פעמים ביום במניין אברייכים מצויונים,
למד חברוסֵא עם הרושיב'ע פעמיים בשבוע, (הרושיב'ע מחזיק ממנו!)
ודאג לבחור לסמסונג אברייכים שלו רינגטון מתאים במנגינת "כי הרבֵּייסו".
אמא הקפידה לסרק את הפאה רק אצל פאנית מאנ"ש,
היא גם דאגה למרוח את פניה של חני (סבתא נתיבות מתעקשת לקרוא לה אודליה חנה) מידי בוקר במייקאפ בגוון 000.
הם הקפידו לשיר בשבת "קו אכסויף" ו"השוימר שבוס" בכל סעודה וסעודה בדציבלים גבוהים
מול חלון פתוח לרשות הרבים, למען יישמעו וייראו.
אבא ברך את כל השכנים בגיטשאבעס לבבי וכל שתי מילים שילב את הביטויים "שכויח", או "צוזאמן" או שניהם ביחד. אמא מצידה הגישה באדיקות געפילטע פיש חיוור ורוטט לשולחן השבת.
ב"קובה" ששלחה מידי פעם סבתא נתיבות היו מאביסים את דגי הזהב שבאקווריום,
הם דווקא הסתדרו מצוין עם הכמון והבהרט, והעניין סודר לשביעות רצון שני הצדדים,
אבל אחרי תקופה טען אבריימי הישיבע בוחער (סבתא נתיבות קוראת לו אברם)
שאולי יש כאן נפקֶא מינֶא של חשש מראית עין לפי התויספ'ס,
ומאז הם דאגו שסבתא לא תשלח יותר מאכלים מסגירים.
על קיר הסלון, מול דלת הכניסה תלויה תמונת ענק של כל הגדוילים זצוק"ל ושליט"א,
על תיבת הדואר מתנוססת מדבקה צהובה זרחנית עם הכיתוב: גם אני מנוי של יתד נאמן,
ועל סורגי המרפסת תלה שלויימי (סבתא קוראת לו מומו) כרזת ענק של גימל.
כשנולד הקטנצ'יק בשעה טובה, לא ערכו לו "ברית יצחק" חלילה,
אלא קראו לכל ילדי אנ"ש ל"קרישמעליין" סביב העריסה והארבע'ס נשפך שם כמים.
(אגב- שמו בישראל נקרא לייזר ע"ש מורון הרב שך זצוק"ל,
ועוד אגב- סבתא נתיבות בטוחה שזה בכלל על שם בבא אלעזר... נו שוין.)
הכל היה טוב ונעים ושלו... עד שביום אחד מר ונמהר הפתיעה סבתא נתיבות.
הרבה זמן לא ביקרה אצל הנכדים כפרה עליהם בן פורת יוסף.
בעצם, כמה שנים טובות... תמיד הם באים אליה, לא רוצים להטריח.
סבתא אספה את עצמותיה הזקנות, היטיבה את מטפחתה,
הכניסה בסיר קטן כמה קובות מהבילות בשביל אברם, ומומו ואודליה חנה ואלעזר, כפרה עליהם,
הוסיפה לסל גם קופסת חילבה שהכינה בשבוע שעבר,
ודיסק פיוטים של רבי משה חבושה ועלתה לירושלים. (יענו נסעה.)
כל הדרך ישבה וקראה תהילים, מתוך הספרון הקטן שחילקו פעם בתנועת "אל המעיין".
כמה מזמורים, ככה, מכל הנשמה, על אברם ומומו ואודליה חנה ואלעזר בני רוחמה,
שיהיו חזקים ובריאים וצדיקים בלי עין רעה בזכות כל התנאים והאמוראים זכותם יגן עלינו.
כמעט שכחה איפה הם גרים, היתה צריכה לשאול כמה אנשים בדרך,
משפחת אבוקסיס? אף אחד לא הכיר. אולי בכלל התבלבלת גברת,
ואת מחפשת מישהו משכונת אום אל פאחם? ככה אמרו לה.
מה שכן, החמסה המחוברת למחזיק המפתחות המחובר לתיק של סבתא נתיבות- משכה הרבה תשומת לב.
סבתא נתיבות ניסתה להסתדר לבד. היא והסל הלכו הלוך וצעוד,
כשמטפחת הבד הצבעונית שלראשה מתנופפת ברוח.
ואז ראתה את אודליה חנה.
מתקרבת מולה ולצידה חברה מהכיתה.
או!!! אודליה חנה! התרגשה סבתא: כמה גדלת כפרה! ולמה את כל כך לבנה?
בואי תראי איזה חילבה הבאתי בשבילך, ייתן לך צבע לפנים!
חני הסמיקה בין רגע.
בליבה התפללה שתפתח האדמה את פיה ותבלע את סבתא ואת החילבה גם יחד.
אמאל'ה! מי זאת? לחשה פייגי באוזניה, אחרי רגע הבינה בעצמה.
אה! זאת העוזרת שלכם! לא מצאתם אחת יותר?...
חני לא ענתה, והעוזרת המשיכה לפסוע לצידה ולצד פייגי.
נו, אז איך בבצ'פר? כיתה ח' כבר, הא? איך הזמן עובר...
הנהנה בתנועה לא מחייבת. אויש, הח' היתה גרונית ועמוקה כל כך, איזה בושות!
בסוף איכשהו הלכה לה פייגי,
מבטיחה לעצמה לברר עד הסוף את זהות העוזרת התימהונית שקוראת לחני אודליה.
סבתא נתיבות עלתה אט אט במדרגות ולא הבינה למה אודליה חנה נעצרת מול שלט "וייס",
פותחת את הדלת ומנשקת את המזוזה האלכסונית.
היחידים ששמחו באמת מביקורה של סבתא נתיבות היו דגי הזהב שבאקווריום.
וכאשר חזרה סבתא לנתיבות, הגיפו אבא ואמא וייס את החלונות והתריסים וישבו להערכת מצב במטבח.
באפם עלה ניחוח הקובה, הם הריחו צרות.
ואשר יגורו- בא.
המכתב השלילי מסמינר "בנות אנ"ש" לא בושש מלהגיע.
לצערנו, אודליה חנה וייס לא תוכל ללמוד בסמינרנו בשנת הלימודים הבעל"ט.
---
אבות אכלו קובה...
הכל בגלל סבתא.
הם נראו רגילים כל כך, משפחה נורמלית ומקובלת בשכונה, ממש כמו כולם.
אף אחד מסביב לא חשד אפילו שזה הסטטוס שלהם.
עד שהיא הגיעה לבקר, ומאז- התהפך עליהם הגלגל.
מאז ומעולם הם היו כל כך בסדר, התנהגו לפי כל הכללים הכתובים והלא כתובים.
אבא התפלל 3 פעמים ביום במניין אברייכים מצויונים,
למד חברוסֵא עם הרושיב'ע פעמיים בשבוע, (הרושיב'ע מחזיק ממנו!)
ודאג לבחור לסמסונג אברייכים שלו רינגטון מתאים במנגינת "כי הרבֵּייסו".
אמא הקפידה לסרק את הפאה רק אצל פאנית מאנ"ש,
היא גם דאגה למרוח את פניה של חני (סבתא נתיבות מתעקשת לקרוא לה אודליה חנה) מידי בוקר במייקאפ בגוון 000.
הם הקפידו לשיר בשבת "קו אכסויף" ו"השוימר שבוס" בכל סעודה וסעודה בדציבלים גבוהים
מול חלון פתוח לרשות הרבים, למען יישמעו וייראו.
אבא ברך את כל השכנים בגיטשאבעס לבבי וכל שתי מילים שילב את הביטויים "שכויח", או "צוזאמן" או שניהם ביחד. אמא מצידה הגישה באדיקות געפילטע פיש חיוור ורוטט לשולחן השבת.
ב"קובה" ששלחה מידי פעם סבתא נתיבות היו מאביסים את דגי הזהב שבאקווריום,
הם דווקא הסתדרו מצוין עם הכמון והבהרט, והעניין סודר לשביעות רצון שני הצדדים,
אבל אחרי תקופה טען אבריימי הישיבע בוחער (סבתא נתיבות קוראת לו אברם)
שאולי יש כאן נפקֶא מינֶא של חשש מראית עין לפי התויספ'ס,
ומאז הם דאגו שסבתא לא תשלח יותר מאכלים מסגירים.
על קיר הסלון, מול דלת הכניסה תלויה תמונת ענק של כל הגדוילים זצוק"ל ושליט"א,
על תיבת הדואר מתנוססת מדבקה צהובה זרחנית עם הכיתוב: גם אני מנוי של יתד נאמן,
ועל סורגי המרפסת תלה שלויימי (סבתא קוראת לו מומו) כרזת ענק של גימל.
כשנולד הקטנצ'יק בשעה טובה, לא ערכו לו "ברית יצחק" חלילה,
אלא קראו לכל ילדי אנ"ש ל"קרישמעליין" סביב העריסה והארבע'ס נשפך שם כמים.
(אגב- שמו בישראל נקרא לייזר ע"ש מורון הרב שך זצוק"ל,
ועוד אגב- סבתא נתיבות בטוחה שזה בכלל על שם בבא אלעזר... נו שוין.)
הכל היה טוב ונעים ושלו... עד שביום אחד מר ונמהר הפתיעה סבתא נתיבות.
הרבה זמן לא ביקרה אצל הנכדים כפרה עליהם בן פורת יוסף.
בעצם, כמה שנים טובות... תמיד הם באים אליה, לא רוצים להטריח.
סבתא אספה את עצמותיה הזקנות, היטיבה את מטפחתה,
הכניסה בסיר קטן כמה קובות מהבילות בשביל אברם, ומומו ואודליה חנה ואלעזר, כפרה עליהם,
הוסיפה לסל גם קופסת חילבה שהכינה בשבוע שעבר,
ודיסק פיוטים של רבי משה חבושה ועלתה לירושלים. (יענו נסעה.)
כל הדרך ישבה וקראה תהילים, מתוך הספרון הקטן שחילקו פעם בתנועת "אל המעיין".
כמה מזמורים, ככה, מכל הנשמה, על אברם ומומו ואודליה חנה ואלעזר בני רוחמה,
שיהיו חזקים ובריאים וצדיקים בלי עין רעה בזכות כל התנאים והאמוראים זכותם יגן עלינו.
כמעט שכחה איפה הם גרים, היתה צריכה לשאול כמה אנשים בדרך,
משפחת אבוקסיס? אף אחד לא הכיר. אולי בכלל התבלבלת גברת,
ואת מחפשת מישהו משכונת אום אל פאחם? ככה אמרו לה.
מה שכן, החמסה המחוברת למחזיק המפתחות המחובר לתיק של סבתא נתיבות- משכה הרבה תשומת לב.
סבתא נתיבות ניסתה להסתדר לבד. היא והסל הלכו הלוך וצעוד,
כשמטפחת הבד הצבעונית שלראשה מתנופפת ברוח.
ואז ראתה את אודליה חנה.
מתקרבת מולה ולצידה חברה מהכיתה.
או!!! אודליה חנה! התרגשה סבתא: כמה גדלת כפרה! ולמה את כל כך לבנה?
בואי תראי איזה חילבה הבאתי בשבילך, ייתן לך צבע לפנים!
חני הסמיקה בין רגע.
בליבה התפללה שתפתח האדמה את פיה ותבלע את סבתא ואת החילבה גם יחד.
אמאל'ה! מי זאת? לחשה פייגי באוזניה, אחרי רגע הבינה בעצמה.
אה! זאת העוזרת שלכם! לא מצאתם אחת יותר?...
חני לא ענתה, והעוזרת המשיכה לפסוע לצידה ולצד פייגי.
נו, אז איך בבצ'פר? כיתה ח' כבר, הא? איך הזמן עובר...
הנהנה בתנועה לא מחייבת. אויש, הח' היתה גרונית ועמוקה כל כך, איזה בושות!
בסוף איכשהו הלכה לה פייגי,
מבטיחה לעצמה לברר עד הסוף את זהות העוזרת התימהונית שקוראת לחני אודליה.
סבתא נתיבות עלתה אט אט במדרגות ולא הבינה למה אודליה חנה נעצרת מול שלט "וייס",
פותחת את הדלת ומנשקת את המזוזה האלכסונית.
היחידים ששמחו באמת מביקורה של סבתא נתיבות היו דגי הזהב שבאקווריום.
וכאשר חזרה סבתא לנתיבות, הגיפו אבא ואמא וייס את החלונות והתריסים וישבו להערכת מצב במטבח.
באפם עלה ניחוח הקובה, הם הריחו צרות.
ואשר יגורו- בא.
המכתב השלילי מסמינר "בנות אנ"ש" לא בושש מלהגיע.
לצערנו, אודליה חנה וייס לא תוכל ללמוד בסמינרנו בשנת הלימודים הבעל"ט.
---
אבות אכלו קובה...
הכל בגלל סבתא.
נערך לאחרונה ב:
