שיתוף - לביקורת נשיא התעסוקה בתקופת נגיף הקורונה בשיתוף לאומה.

עטרה ד · 15/10/20

"קבלו במחיאות כפיים סוערות את נשיאי פרסי הקורונה- קוביד 19 לבמה!" צווח המנחה לתוך המיקרופון, קרוב כל כך שיכולתי לשמוע את דפיקות ליבו. הקהל נעמד על רגליו וזרק לאוויר מסיכות לאות הזדהות. "קבלו את בוקסי שלייפר!!!" הלב שלי נרעד, זה בעצם אני, ואני אמור לגשת לבמה. ברגליים רועדות ולב מפרפר עליתי את המדרגות לבמה. אורות הזרקורים הופנו אל פניי, ומכונת עשן החלה מעשנת לידי. החנקתי שיעול.

המנחה עמד לידי, בידו בקבוק שמפניה. "אז אתה, בוקסי. מקבל מאיתנו, נבחרת מדינת ישראל את התואר..." הקהל השתתק באחת, מותיר למנחה לעשות את עבודתו ולמתוח אותי כהוגן. "ממציא התעסוקות הגדול של הקורונה!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו בקהל. ראשי הסתחרר לרגע, וואו. איזה כבוד. המנחה הושיט לי יד ללחיצה, השבתי לו בפיזור דעת.

זה אני, בוקסי מרמת גברון. שעומד על הבמה המכובדת הזאת, ומקבל תואר יוקרתי שכזה. אבא בטח מתרווח על מקומו בנחת.

המנחה פתח את בקבוק השמפניה ורסיסי אלכוג'ל נורו על הבמה, מחטאים את כולנו.

"בוקסי יקר. קבל מאיתנו פרס זה שמגיע לך ביושר. תמשיך בדרכך לספק לכולנו תעסוקה מוצלחת. תודה לך!" הוא העביר לידי מבחנה דקיקה, 'משמרת קוביד-19' נכתב עליה בארטליין שחור. פי נפער וידיי החלו שוב לרטוט, הקורונה בעצמה שוכנת לבטח בתוך המבחנה הזאת. אני יודע להעריך פרסים יקרי ערך, זה מדהים.

ירדתי לאט את המדרגות, סומק צבוע על לחיי. המוני מצלמות הבזיקו מולי לפתע, וכמה רמקולים נדחסו לפי. אבא הגיע אליי עם דמעות בעיניים והעניק לי חיבוק ענק. הוא הזיז את הצלמים לצד והורה להם לעמוד בתור מסודר.

"טוב אהה" הצלם הראשון התגמגם. "איך הגעת לתואר הנחשק הזה? הרבה היו רוצים ולא בדיוק הצליחו". הוא סידר את העניבה, ידיי החלו לגרד. "טוב תשמע, זה קרה בלי ששמתי ל---" אבא נדחס מול המצלמה, "הרבה עבודה. הרבה מאמץ. כמובן שדחפנו אותו כל הזמן שימשיך ליצור תעסוקות הולמות, אבל הוא בעיקר, בני בוקסי, עבד קשה והזיע המון". אני באמת מזיע המון, בפרט כשכל כך הרבה מצלמות עליי.

הצלם השני נעמד מולינו, יהיר ובטוח בעצמו. "אז אילו תעסוקות סיפקת לעצמך בתקופת הקורונה?"

קולי רעד, " דבר ראשון, שראיתי את המצב, קראתי. אחרי שגמרתי לקרוא וממש גירדתי את הקירות. התחלתי לחפש שגיאות בספרים. ואז כשספרתי את העמודים של הספרים, ראיתי מלא טעויות במיספור. זה היה פשוט נורא. יצאתי במחאה חברתית נגד המיספור השגוי בספרים, והגעתי ל... פה". אבא הביט בי בגאווה וליטף את צווארי.

"שמעתי היה לך גם בגל השני איזה עסק עם חשבונות מייל. מה קרה שם?" השלישי הגיע עם שיעורי בית. "טוב, זה כבר היה סיפור אחר", הביטחון עצמי שלי חזר אלי אט-אט. "ראיתי שאני אוהב למלאות פרטים טכנים. אז התחלתי כתחביב לפתוח חשבונות מייל". עיניו של הצלם אורו, "ומה הכייף בזה בעצם?"

"אוי נו, להמציא סיסמאות, שמות חדשים, להחליף עיצוב לתיבת מייל. זה הכייף של החיים. הרגשתי כמו בחדר בריחה". צלם אחד מסוף התור אותת לאבי כי הראיון ארוך מידי. אבי הדף את הצלם התורן והתיר לכמה סקרנים ללחוץ את ידי. שיעול נשמע מאחוריי, הסתובבתי אינסטינקטיבית, כולם צחקו, ואחד הפריח 'מזל טוב' למשתעל הסמוק.

"אפשר לשאול משו?" שאל צלם אחד אמיץ. "מה זה המבחנה הזו שקיבלת בתור פרס?" ההמולה שסביבי הביטה עליו בתימהון, גם אני. פלטתי מייד, "זה הקורונה בעצמה! משומרת!" הקהל סביבי הנהן בראשו והחרה אחרי, "זה מתגלגל בשוק השחור במיליונים". "זה עומד להיות בעל ערך הסטורי". הפלאשים המשיכו להפליש עליי, וחולצתי הרטובה עוד משמפניית האלכוג'ל החלה להציק לי. הבהבתי לאבא שנגמר לי הכח.

יצאנו אני ואבא, מפלסים לנו דרך בין הקהל האוהד. עצרנו ליד הרכב, נושמים אוויר צלול וטהור. אבא הוציא סיגריה, "נו, מה אתה אומר?" הבטתי על המבחנה שביידי. "אבא?" שאלתי נדהם, "תראה! יש פה סדק! הקורונה ברחה!" אבא בחן את המבחנה בעיון, פניו החווירו. "בן. הקורונה חוזרת. היא חוזרת בגדול" הוא לאט בשקט. הרמנו את העיניים לכיוון האצטדיון הענק, מאות אלפים נמצאים שם וחשופים לנגיף.

כאילו בתאום פתחנו את דלתות הרכב ויצאנו בדהירה מהירה למדבר. אמרו פעם שהקורונה מתה בחום.