הנושאים החמים
הנושאים החמים
נקמה יהודית
בצבע סמוק-פטיט של ענבי ספיחים לאחר זמנם, מגיח הוא לאיטו מבור המקוה המהביל בו שרף את עצמו לדעת במשך דקות ארוכות. מלא מחמאות בליבו על הבלן שסופסוף הבין מה מדברים אליו וכיוון את הטמפרטורה הרצויה ו'חדל מלשים על תקנות משרד הבריאות, אלה רודפי הדת שלא יבינו לעולם את טעמה של טבילה רותחת בצפרא דיומא'.
שחר של יום חדש. לא סתם יום, ראש חודש. שמערל מחיש צעדיו לבית המדרש. תפילה ארוכה היום וראש חודש הוא לא יום שאפשר להסתדר בו בהנחה ארעית של נרתיק הטו"ת על מדף הארון שהתרוקן בלאו-הכי מסידוריו. התפילה היומית הכוללת החלפות תפילין באמצע התפילה וחליצה לפני מוסף, דורשת התמקמות של קבע במיקום מתאים וראוי.
השטיבל 'אוחז' לפני מוסף. מושלם. שמעריל 'סוגר' עסקה בניד עיניים עם אחד המתפללים, ומשחיל את נרתיקו מתחת לנרתיקו. כך, סמוך הוא ובטוח במקומו. הלה לא ייטוש את המקום עד להגעתו של שמעריל למנין הבא. ביוטיפיל. ביצוע מושלם.
משם ל'קאווע שטיבל', בית הקפה הצר והפרימיטיבי. חצי מנפחו תפוס בשל הגבאי הישיש העסוק בהשלכת שקיות החלב הריקות [לא יכולים לסיים את השקית עד הסוף, הצעירים של היום, מכלום לא כ'פת להם, מכלום]. ובמטראז' שנותר, יהודי בן 60 וישיבה קטנה בחור מנסים את מזלם באיתור כל הסט הנדרש להכנת כוס קפה ראוי לשמו.
שמעריל, עם שלל נימוסיו, מנסה בעדינות לתפוס מיקום במשטחון השיש הזעיר, החיוך לעבר הבחור הקטן שכבר מערבב לפני החלב, נועד בעצם כדי לחפות על עובדת הזזתו ממקומו והתמקמותו סמוך לעמדת המים החמים, עם גישה לסוכר ולקפה. כוסות הקלקר כבר הסתיימו [קמצנים, כאילו ומתפללי המנין האחרון לא משלמים דמי חבר], ונסיון ההסתדרות בכוס חד-פעמית רגילה ושברירית, לא תמיד עולה יפה.
שנים, שנים הוא מתחנן לגבאי שיפרגן כפית אחת נוספת לשימוש הציבור, ללא הועיל. המסורת הקמצנית נמשכת בקנאות וכך, המאבק הנצחי בין צנצנת הסוכר - שהשחירה פניה מחמת גרגרי הקפה שהסתערבו בה, ושגרה לאות נקמה את מליוני חייליה לחדור לפח הקפה ולהפוך אותו לגוש דביק אחד גדול.
לשמאלו פתח המבוגר את החלב. בעין יפה פתח. חור ענק נפער בזוית השמאלית-מזרחית, וכל המוזג, נסוג אחור מפחד ופחת אימת קילוח החלב האימתני שמשרה ברכה צחורה על פני משטח השיש הזעיר והצפוף.
שמעריל מנסה לתמרן במיומנות. בסופו של תהליך מתיש, מוכנה הכוס המיוחלת בידיו, עד גדי-גדותיה, תוך כדי ערבוב מנסה שמעריל להשתחל חוצה, לפנות עם כוס הקפה לעבר לוח מודעות הקהילה, מקום השתיה הקבוע.
בום.
היה פעם כוס קפה. היתה פעם חליפה נקיה מהמכבסה, היתה רצפה שטופה.
גד'ל, חסר נימוסים מוכרז משכבר הימים. נכנס לחדר הקפה בסערה, אינו מבחין בימינו ובשמאלו, משתחל בעד לדלת הצרה. ואחד מן הנפגעים - שמעריל וכוס הקפה בידו. גד'ל ממשיך בדרכו, ממוקד מטרה, מפיקי הלקח ממקרה שמעריל ממהרים לנוס על נפשם, ורק שמעריל עומד, מבוסס, נוטף קפה דביק.
הזעם מבעבע בו. תוך כדי ניעור החליפה ונסיון אומדן הנזקים. 'אפילו לא מעניין אותו', מרגיש שמעריל בחמה המבעבעת, בשצף קצף, בתוך תוכו. אבל לא איש כשמעריל, מוכתר בנימוסין, יגיב בזעם, יאבד את קור רוחו.
שמעריל מחייך לכולם, ניגש שוב בקור רוח להכנת קפה נוסף, ניגש למקומו בלוח המודעות ומעיין בנונשלטיות אגב שלוקים קצרים, רעשניים המלווים בגניחות הנאה מדיפי אדים מהבילים.
לא. לא כאן מול כולם. הנקמה הראויה בו תבוא, תוגש בעיתה ובזמנה.
בצבע סמוק-פטיט של ענבי ספיחים לאחר זמנם, מגיח הוא לאיטו מבור המקוה המהביל בו שרף את עצמו לדעת במשך דקות ארוכות. מלא מחמאות בליבו על הבלן שסופסוף הבין מה מדברים אליו וכיוון את הטמפרטורה הרצויה ו'חדל מלשים על תקנות משרד הבריאות, אלה רודפי הדת שלא יבינו לעולם את טעמה של טבילה רותחת בצפרא דיומא'.
שחר של יום חדש. לא סתם יום, ראש חודש. שמערל מחיש צעדיו לבית המדרש. תפילה ארוכה היום וראש חודש הוא לא יום שאפשר להסתדר בו בהנחה ארעית של נרתיק הטו"ת על מדף הארון שהתרוקן בלאו-הכי מסידוריו. התפילה היומית הכוללת החלפות תפילין באמצע התפילה וחליצה לפני מוסף, דורשת התמקמות של קבע במיקום מתאים וראוי.
השטיבל 'אוחז' לפני מוסף. מושלם. שמעריל 'סוגר' עסקה בניד עיניים עם אחד המתפללים, ומשחיל את נרתיקו מתחת לנרתיקו. כך, סמוך הוא ובטוח במקומו. הלה לא ייטוש את המקום עד להגעתו של שמעריל למנין הבא. ביוטיפיל. ביצוע מושלם.
משם ל'קאווע שטיבל', בית הקפה הצר והפרימיטיבי. חצי מנפחו תפוס בשל הגבאי הישיש העסוק בהשלכת שקיות החלב הריקות [לא יכולים לסיים את השקית עד הסוף, הצעירים של היום, מכלום לא כ'פת להם, מכלום]. ובמטראז' שנותר, יהודי בן 60 וישיבה קטנה בחור מנסים את מזלם באיתור כל הסט הנדרש להכנת כוס קפה ראוי לשמו.
שמעריל, עם שלל נימוסיו, מנסה בעדינות לתפוס מיקום במשטחון השיש הזעיר, החיוך לעבר הבחור הקטן שכבר מערבב לפני החלב, נועד בעצם כדי לחפות על עובדת הזזתו ממקומו והתמקמותו סמוך לעמדת המים החמים, עם גישה לסוכר ולקפה. כוסות הקלקר כבר הסתיימו [קמצנים, כאילו ומתפללי המנין האחרון לא משלמים דמי חבר], ונסיון ההסתדרות בכוס חד-פעמית רגילה ושברירית, לא תמיד עולה יפה.
שנים, שנים הוא מתחנן לגבאי שיפרגן כפית אחת נוספת לשימוש הציבור, ללא הועיל. המסורת הקמצנית נמשכת בקנאות וכך, המאבק הנצחי בין צנצנת הסוכר - שהשחירה פניה מחמת גרגרי הקפה שהסתערבו בה, ושגרה לאות נקמה את מליוני חייליה לחדור לפח הקפה ולהפוך אותו לגוש דביק אחד גדול.
לשמאלו פתח המבוגר את החלב. בעין יפה פתח. חור ענק נפער בזוית השמאלית-מזרחית, וכל המוזג, נסוג אחור מפחד ופחת אימת קילוח החלב האימתני שמשרה ברכה צחורה על פני משטח השיש הזעיר והצפוף.
שמעריל מנסה לתמרן במיומנות. בסופו של תהליך מתיש, מוכנה הכוס המיוחלת בידיו, עד גדי-גדותיה, תוך כדי ערבוב מנסה שמעריל להשתחל חוצה, לפנות עם כוס הקפה לעבר לוח מודעות הקהילה, מקום השתיה הקבוע.
בום.
היה פעם כוס קפה. היתה פעם חליפה נקיה מהמכבסה, היתה רצפה שטופה.
גד'ל, חסר נימוסים מוכרז משכבר הימים. נכנס לחדר הקפה בסערה, אינו מבחין בימינו ובשמאלו, משתחל בעד לדלת הצרה. ואחד מן הנפגעים - שמעריל וכוס הקפה בידו. גד'ל ממשיך בדרכו, ממוקד מטרה, מפיקי הלקח ממקרה שמעריל ממהרים לנוס על נפשם, ורק שמעריל עומד, מבוסס, נוטף קפה דביק.
הזעם מבעבע בו. תוך כדי ניעור החליפה ונסיון אומדן הנזקים. 'אפילו לא מעניין אותו', מרגיש שמעריל בחמה המבעבעת, בשצף קצף, בתוך תוכו. אבל לא איש כשמעריל, מוכתר בנימוסין, יגיב בזעם, יאבד את קור רוחו.
שמעריל מחייך לכולם, ניגש שוב בקור רוח להכנת קפה נוסף, ניגש למקומו בלוח המודעות ומעיין בנונשלטיות אגב שלוקים קצרים, רעשניים המלווים בגניחות הנאה מדיפי אדים מהבילים.
לא. לא כאן מול כולם. הנקמה הראויה בו תבוא, תוגש בעיתה ובזמנה.
