הנושאים החמים
הנושאים החמים
פנינה ריימונד
הום סטיילינג מאליאקספרס.
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הפקות ואירועים
•
עיצוב ואדריכלות פנים
יוצרי ai
נמחק, סליחה
הסיפור של פיני הפונפון:
"הי, ילד חדש בחדר שלכם, הא?".
קולות צחוק חרישיים ליוו את פיני בעל הפונפון האדום בפסיעותיו הקופצניות המדלגות אל תוך החדר. "פיני הפונפון" קראו לו, לפנחס, על שם הפונפון הליצני שהיה צמוד תדיר לאפו, לפחות בין כתלי המחלקה. הוא שאף אל קרבו את הריח המעורר שעמד באוויר. הוא כבר למד לאהוב אותו.
אדנית עמדה סמוך למיטה הסמוכה לדלת, והניצה עלי כותרת של נרקיסים לבנבנים ריחניים. חדר 106 הוצף באור שמש אביבית, חמה ומלטפת של ערב שבת, והיווה ניגוד משווע לרחוב התל-אביבי הסואן בשעה זו. רק פיני הצליח להחדיר מעט רוח חיים בין דייריו הארעיים של המקום המאיים.
על הקיר הנסמך על הדלת נשענה אישה עטויה מטפחת ראש פרחונית, ודיברה לתוך שפופרת טלפון נייד. בנה שישב-שכב מכוסה בשמיכת קיץ עד מעל למותניו, הבליע חיוך למראה הליצן הנחמד והבלתי מוכר, שבדיוק באותו רגע כחכח בגרונו העמוק. "אההחמ...ש-לו-ם", קד קידה עמוקה והסיר את כובעו הענק. האישה הסתכלה במבט מוזר באיש גלוי הראש ויצאה החוצה עם הנייד.
"מה שמך, ילד?", שאל האיש המצחיק והלביש פונפון אדום נוסף על אפו של החולה הקטן.
"מנחם...מני", צחק הקטן והשתעל בקושי. הוא היטיב כיפה מקושטת לראשו בתנועה ספונטנית.
"אווווו....זה שם יפה, מני." הליצן פתח מזוודה קטנה ונבר בה קלות, "לי קוראים "פיני הפונפון" ו...לא, לא להוריד את האף היפה הזה! אז יש לנו היום מופע מ---"
אופס.
מתוך כף ידו עף לתקרה קפיץ ארוך חייכני, שנדבק שם לבלי שוב. "אויש, איך נוריד אותו עכשיו?" בכה פיני הפונפון, ולמני לא היה נעים. "אה, יש לי רעיון ג-או-ני! הנה", הושיט למני קפיץ זהה, "זה לחיי ההיכרות בינינו..." פיני התרווח על הכיסא הפנוי.
"בן כמה אתה, מני?", קולו היה מצחיק פחות עכשיו, אבל מאוד חביב ונעים.
"בן ארבע!" פתח הילדון כף יד קטנה והסתיר את האגודל. "בעצם, עוד לא היה לי יומולדת בגן, אז נראה לי – נראה לי, שב'שבועות'," הטעים במלעיל. "כי ת-מיד ב'שבועות' אימא מכינה עוגת גבינה, ורק אני חותך אותה!".
"וואו, אז אתה ממש ע-נ-ק!!!", הליצן חייך, אבל היה נראה עצוב.
"נכון, ושנה שעברה עשו לי 'חלאק'ה'", מני סלסל בין אצבעותיו שתי קווצות שערות בהירות לצדי פניו החיוורות קמעא.
"חלק - מה?!", הגבות בצבע הלבן- אדום, המרוח, התכווצו.
"פאות, כאלה", הילד ממש משך את השערות.
לפתע התקרב אליו פיני הפונפון. הוא היה נראה כמו אבא, אפילו שבכלל הוא לא היה דומה לאבא של מני. "כיף לך כאן, בחדר הזה?".
מני שתק.
גם פיני.
הסיפור של פיני הפונפון:
"הי, ילד חדש בחדר שלכם, הא?".
קולות צחוק חרישיים ליוו את פיני בעל הפונפון האדום בפסיעותיו הקופצניות המדלגות אל תוך החדר. "פיני הפונפון" קראו לו, לפנחס, על שם הפונפון הליצני שהיה צמוד תדיר לאפו, לפחות בין כתלי המחלקה. הוא שאף אל קרבו את הריח המעורר שעמד באוויר. הוא כבר למד לאהוב אותו.
אדנית עמדה סמוך למיטה הסמוכה לדלת, והניצה עלי כותרת של נרקיסים לבנבנים ריחניים. חדר 106 הוצף באור שמש אביבית, חמה ומלטפת של ערב שבת, והיווה ניגוד משווע לרחוב התל-אביבי הסואן בשעה זו. רק פיני הצליח להחדיר מעט רוח חיים בין דייריו הארעיים של המקום המאיים.
על הקיר הנסמך על הדלת נשענה אישה עטויה מטפחת ראש פרחונית, ודיברה לתוך שפופרת טלפון נייד. בנה שישב-שכב מכוסה בשמיכת קיץ עד מעל למותניו, הבליע חיוך למראה הליצן הנחמד והבלתי מוכר, שבדיוק באותו רגע כחכח בגרונו העמוק. "אההחמ...ש-לו-ם", קד קידה עמוקה והסיר את כובעו הענק. האישה הסתכלה במבט מוזר באיש גלוי הראש ויצאה החוצה עם הנייד.
"מה שמך, ילד?", שאל האיש המצחיק והלביש פונפון אדום נוסף על אפו של החולה הקטן.
"מנחם...מני", צחק הקטן והשתעל בקושי. הוא היטיב כיפה מקושטת לראשו בתנועה ספונטנית.
"אווווו....זה שם יפה, מני." הליצן פתח מזוודה קטנה ונבר בה קלות, "לי קוראים "פיני הפונפון" ו...לא, לא להוריד את האף היפה הזה! אז יש לנו היום מופע מ---"
אופס.
מתוך כף ידו עף לתקרה קפיץ ארוך חייכני, שנדבק שם לבלי שוב. "אויש, איך נוריד אותו עכשיו?" בכה פיני הפונפון, ולמני לא היה נעים. "אה, יש לי רעיון ג-או-ני! הנה", הושיט למני קפיץ זהה, "זה לחיי ההיכרות בינינו..." פיני התרווח על הכיסא הפנוי.
"בן כמה אתה, מני?", קולו היה מצחיק פחות עכשיו, אבל מאוד חביב ונעים.
"בן ארבע!" פתח הילדון כף יד קטנה והסתיר את האגודל. "בעצם, עוד לא היה לי יומולדת בגן, אז נראה לי – נראה לי, שב'שבועות'," הטעים במלעיל. "כי ת-מיד ב'שבועות' אימא מכינה עוגת גבינה, ורק אני חותך אותה!".
"וואו, אז אתה ממש ע-נ-ק!!!", הליצן חייך, אבל היה נראה עצוב.
"נכון, ושנה שעברה עשו לי 'חלאק'ה'", מני סלסל בין אצבעותיו שתי קווצות שערות בהירות לצדי פניו החיוורות קמעא.
"חלק - מה?!", הגבות בצבע הלבן- אדום, המרוח, התכווצו.
"פאות, כאלה", הילד ממש משך את השערות.
לפתע התקרב אליו פיני הפונפון. הוא היה נראה כמו אבא, אפילו שבכלל הוא לא היה דומה לאבא של מני. "כיף לך כאן, בחדר הזה?".
מני שתק.
גם פיני.
.........
