הנושאים החמים
הנושאים החמים
אפילו הזקנים שבחבורה לא יודעים לספר מתי זה התחיל.
דבר אחד הם יודעים בבירור, והם חוזרים על זה בכל ראיון חג: המעמד הזה נותן לנו דלק לשנה שלימה.
שנה שלימה שהם מחכים למעמד הזה בכיליון עיניים.
כבר בדרך, כשכולם צועדים יחד בשיירה, השירה פורצת ובוקעת רקיעים.
הרגעים האלו שכולם מתאחדים, השמחה, הריקודים הסוחפים, השירים, המנגינות, אחח, איזו אוירה.
ונכון, צפוף, אפילו מאוד צפוף.
זר לא יבין, אבל הצפיפות הזאת, היא זו שנותנת את כל ה'מצב' באויר.
אי אפשר לדמיין את המעמד הזה סתם ככה, כשכל אחד עומד עם רווח של שני מטר מכל צד. זה פשוט לא זה.
כואב כל כך לספר את זה,
אבל שנה אחת קרה מה שקרה.
השם ירחם.
רגימות, הרוגים, חללים, אוי.
משפחות שלמות שמבכות מרה את אובדן יקיריהן.
כמה כואב.
מילים לא יכולות לתאר את עוצמת הכאב.
מי אשם? כמספר היהודים כך מספר הדעות.
חדרי הקפה בהיכלי הכוללים סערו ברעיונות והצעות לשיפור בשנים הבאות.
אט אט העולם חזר לשגרה.
ואז, לקראת הארוע בשנה הבאה,
הגיעו הממונים, והחליטו שמבטלים את המסורת.
נכון, מסורת זה דבר חשוב. אבל.
חדרי הקפה התמלאו שוב, והפעם בטונים שעלו עד לב השמים,
והטענה המרכזית: נכון, ברור שצריך להיזהר, ונשמרתם, פיקוח נפש, הכל נכון.
אבל למה לבטל? למה?
במקום להחליט שעושים את השמחה הזאת בצורה יותר מסודרת,
החליטו פשוט לבטל אותה.
זהו, נגמר.
איפה ההיגיון? על התחשבות שמעתם?
הסיפור הזה היכה גלים,
וההחלטה התקדימית תפסה כותרות בכל העולם היהודי,
ובקצרה הטיבו החכמים לתמצת ולכתוב במילים ספורות:
"יום טוב הראשון של חג וכו', למחר משכימים ובאים והחזנים זורקים אותם לפניהם.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד נוטל בביתו".
דבר אחד הם יודעים בבירור, והם חוזרים על זה בכל ראיון חג: המעמד הזה נותן לנו דלק לשנה שלימה.
שנה שלימה שהם מחכים למעמד הזה בכיליון עיניים.
כבר בדרך, כשכולם צועדים יחד בשיירה, השירה פורצת ובוקעת רקיעים.
הרגעים האלו שכולם מתאחדים, השמחה, הריקודים הסוחפים, השירים, המנגינות, אחח, איזו אוירה.
ונכון, צפוף, אפילו מאוד צפוף.
זר לא יבין, אבל הצפיפות הזאת, היא זו שנותנת את כל ה'מצב' באויר.
אי אפשר לדמיין את המעמד הזה סתם ככה, כשכל אחד עומד עם רווח של שני מטר מכל צד. זה פשוט לא זה.
כואב כל כך לספר את זה,
אבל שנה אחת קרה מה שקרה.
השם ירחם.
רגימות, הרוגים, חללים, אוי.
משפחות שלמות שמבכות מרה את אובדן יקיריהן.
כמה כואב.
מילים לא יכולות לתאר את עוצמת הכאב.
מי אשם? כמספר היהודים כך מספר הדעות.
חדרי הקפה בהיכלי הכוללים סערו ברעיונות והצעות לשיפור בשנים הבאות.
אט אט העולם חזר לשגרה.
ואז, לקראת הארוע בשנה הבאה,
הגיעו הממונים, והחליטו שמבטלים את המסורת.
נכון, מסורת זה דבר חשוב. אבל.
חדרי הקפה התמלאו שוב, והפעם בטונים שעלו עד לב השמים,
והטענה המרכזית: נכון, ברור שצריך להיזהר, ונשמרתם, פיקוח נפש, הכל נכון.
אבל למה לבטל? למה?
במקום להחליט שעושים את השמחה הזאת בצורה יותר מסודרת,
החליטו פשוט לבטל אותה.
זהו, נגמר.
איפה ההיגיון? על התחשבות שמעתם?
הסיפור הזה היכה גלים,
וההחלטה התקדימית תפסה כותרות בכל העולם היהודי,
ובקצרה הטיבו החכמים לתמצת ולכתוב במילים ספורות:
"יום טוב הראשון של חג וכו', למחר משכימים ובאים והחזנים זורקים אותם לפניהם.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד נוטל בביתו".
