הנושאים החמים
הנושאים החמים
נושא שפתחתי הינו כהמשך לנושא "ניקוד ארמי" בו הועלה עיניין ניקוד שם החול ושם הקודש בתוספת אותיות שימוש.
מדובר ניקוד המלים "ואדני" (בראשית י"ח,י"ב, פרשת וירא) ו"לאדני" (בראשית ל"ב, ד', פרשת וישלח)
בשני המקרים ע"פ הטקסט אין מדובר במלת "אד-נַי", אלא באאע"ה ובעשיו. לכן הן מנוקדות "ואדנִי" ו"לאדונִי", כלומר האות נו"ן בחיריק.
לפי הכלל הנקרא בשם "משה מכניס וכלב מוציא" האותיות מ"ם, שי"ן וה"א מוציאות במבטא את האות הראשונה של שמות הה' ואילו האותיות ו"ו, כ"ף, למ"ד ובי"ת כשתבואנה לפני שם הקודש, לאו. (אפשר לומר גם שהן מוציאות את חטף-הפתח שמתחת לאל"ף)
אמנם מוצאים, כי הן סידורים והן חומשים נוהגים בשם החול "אדני" כבשם קודש, אבל אני שואל האם יש מקום ליישום הכלל הנ"ל בסידור תפילת עמך, דהיינו לנקד את המלה בחיריק: "אדונִי"?
1) ניקוד השם המפורש בא להורות על מבטאו האלטרנטיבי. כלומר את "יקוק", שאין לבטא ואפילו אין אנו בטוחים מה מבטאו המדוייק, מנקדים בדרך כלל כ"יְקֹוֳה" (וזאת ע"פ ניקוד השם "אֲדֹ-נַי", הרי על פי כללי הניקוד במקום חטף-פתח יבוא שווא ביו"ד ולפני ה"א סופית האות ו"ו תנוקד בקמץ במקום פתח) ואם אני לא טועה, אפילו יש לה לפחות פעם אחת קרי "אֱלֹקִים".וגם הפוך, כלומר גם אם יש טענה כזאת כי ניקוד שם ההוויה הוא גם הגייתה, אך אין להגותה ויש להשתמש במלה אד-ני שבמקרה תואמת את הניקוד של "יקוק", גם אז אין כאן מדובר הגיוני.
2) האותיות וכל"ב הן אותיות שימוש כנראה במקור עם תנועה קצרה/ללא תנועה. לכן הן מדמות לחטף-הפתח שאחריהן.
וְ + אֲדֹ-נַי > וַאֲדֹ-נַי > וצורתו לפני שם קדש: וַאדֹ-נַי
כְּ + אֲדֹ-נַי > כַּאֲדֹ-נַי > כַּאדֹ-נַי וכן הלאה עם למ"ד ובי"ת
דינם של כל החטפים כדין שווא. והיות ואין מתקיימים בתחילת מלה שני שוואים, השווא שבאות השימוש הופך לחטף. (גם במלה "לַחֲנַנְיֳה", אין הפתח שבלמ"ד פירושו ידיעת השם חנניה, הרי הוא מיודע בפני עצמו כמו כל שם פרטי, אלא היפוכו של השווא לפתח בעקבות ניסיון הידמותו לתנועת האות הראשונה של המלה אליה היא נצמדת אות השימוש).
ומדוע נשמטה התנועה באות אל"ף של שם הקדש? לכאורה נניח, כדי להבליט שבפירוש אין מדובר בשם חול, אלא בשם קודש.
ואילו לאותיות מש"ה סיפור אחר. אות השימוש מ"ם מקורו במלה "מן", שי"ן (כנראה) ב"אשר" וה"א הידיעה, מבלי להיכנס לתולדותיה, מצריכה דגש באות הראשונה שאחריה, או תיכתב בקמץ לפני אותיות אע"ר (ויש עוד כללים לגבי אותיות גרוניות מקומצות) כתוצאה מתשלום דגש. גם מבחינה פונטית אין מקום להשמטת התנועה שבאות אל"ף, כלומר "מֵאדֹ-נַי", אלא יישאר חטף-הפתח באל"ף. וכן במקרה של השי"ן והה"א.
3) אז, כמו שהנחנו, אם במקרה של אותיות וכל"ב השמטת תנועת החטף באל"ף קרתה כדי להבליט שמדובר בשם קדש, מהו הסימן לכך במקרה של האותיות מש"ה?
4) האם הסיבה היא סיבה פונטית בלבד ולכן זה קורה רק במקרה של אותיות וכל"ב שהן מנוקדות בפתח?
5) ואם כן, מדוע זה לא קורה גם בשאר שמות העצם שמתחילות באל"ף, אלא רק במקרה של שמות הקודש?
6) ואם ניקוד מלת החול "וַאדֹנַי" היתה "וַאֲדֹנַי", היה אפשר לומר שיש כאן עניין של "שם קודש", אבל כשאין בא השלישי כדי להכריע בין השניים, אזי.....קטנתי. כל החומשים שבדקתי עד כה מנקדים את מלת החול "ו/לאדוני" ללא חטף-פתח באל"ף:"וַ/לַאדֹנִי".
הנה דברי געוואלדיג להשוואה בנושא השפה הארמית:
מכאן הציטוט
"
ב"בריך שמיה": אלא בֶּאֱלָהָא דשמיא, כן מנוקד בכל הסידורים, הב' בסגול והאל"ף בחט"ף סגול.
והנה יש כלל "משה מוציא וכלב מכניס", פירוש, האותיות מ'ש'ה' כאשר הן באות לפני שם קדוש, אזי מוציאים במבטא את האות הראשונה של השם, לדוגמא: מֵיֲדוֹדָ, וכן כולם.
והאותיות ו'כ'ל'ב' כאשר הן באות לפני שם קדוש, אזי 'מכניס', דהיינו שאין מוציאים במבטא את האות הראשונה, לדוגמא: והייתם כֵּאלֹקִים וגו' (בשם חול אין כלל זה תקף, ולכן "זבח לָאֱלֹהִים יחרם" ולא "לֵאלֹהִים").
[הפתגם הנ"ל הוא מליצה על משקל העובדה שמשה רבנו הוציא את ישראל וכלב (ויהושע) הכניס לא"י].
ולפי זה היה צ"ל ב"בריך שמיה" - "בֵּאלָהָא", ואם ישיבו על דברי שלשון ארמי שונה, זה אינו. עיין דניאל ה, כג "לאלהא" - אל"ף ראשונה נחה, וכן שם ה, כג; עזרא ו, יב "ואלהא" - אל"ף ראשונה נחה.
בדרך כלל הנני מעיין בסידור ר' שבתי (פרעמיסלא) אולם כרגע איננו בידי.
"
עד כאן הציטוט
מדובר ניקוד המלים "ואדני" (בראשית י"ח,י"ב, פרשת וירא) ו"לאדני" (בראשית ל"ב, ד', פרשת וישלח)
בשני המקרים ע"פ הטקסט אין מדובר במלת "אד-נַי", אלא באאע"ה ובעשיו. לכן הן מנוקדות "ואדנִי" ו"לאדונִי", כלומר האות נו"ן בחיריק.
לפי הכלל הנקרא בשם "משה מכניס וכלב מוציא" האותיות מ"ם, שי"ן וה"א מוציאות במבטא את האות הראשונה של שמות הה' ואילו האותיות ו"ו, כ"ף, למ"ד ובי"ת כשתבואנה לפני שם הקודש, לאו. (אפשר לומר גם שהן מוציאות את חטף-הפתח שמתחת לאל"ף)
אמנם מוצאים, כי הן סידורים והן חומשים נוהגים בשם החול "אדני" כבשם קודש, אבל אני שואל האם יש מקום ליישום הכלל הנ"ל בסידור תפילת עמך, דהיינו לנקד את המלה בחיריק: "אדונִי"?
1) ניקוד השם המפורש בא להורות על מבטאו האלטרנטיבי. כלומר את "יקוק", שאין לבטא ואפילו אין אנו בטוחים מה מבטאו המדוייק, מנקדים בדרך כלל כ"יְקֹוֳה" (וזאת ע"פ ניקוד השם "אֲדֹ-נַי", הרי על פי כללי הניקוד במקום חטף-פתח יבוא שווא ביו"ד ולפני ה"א סופית האות ו"ו תנוקד בקמץ במקום פתח) ואם אני לא טועה, אפילו יש לה לפחות פעם אחת קרי "אֱלֹקִים".וגם הפוך, כלומר גם אם יש טענה כזאת כי ניקוד שם ההוויה הוא גם הגייתה, אך אין להגותה ויש להשתמש במלה אד-ני שבמקרה תואמת את הניקוד של "יקוק", גם אז אין כאן מדובר הגיוני.
2) האותיות וכל"ב הן אותיות שימוש כנראה במקור עם תנועה קצרה/ללא תנועה. לכן הן מדמות לחטף-הפתח שאחריהן.
וְ + אֲדֹ-נַי > וַאֲדֹ-נַי > וצורתו לפני שם קדש: וַאדֹ-נַי
כְּ + אֲדֹ-נַי > כַּאֲדֹ-נַי > כַּאדֹ-נַי וכן הלאה עם למ"ד ובי"ת
דינם של כל החטפים כדין שווא. והיות ואין מתקיימים בתחילת מלה שני שוואים, השווא שבאות השימוש הופך לחטף. (גם במלה "לַחֲנַנְיֳה", אין הפתח שבלמ"ד פירושו ידיעת השם חנניה, הרי הוא מיודע בפני עצמו כמו כל שם פרטי, אלא היפוכו של השווא לפתח בעקבות ניסיון הידמותו לתנועת האות הראשונה של המלה אליה היא נצמדת אות השימוש).
ומדוע נשמטה התנועה באות אל"ף של שם הקדש? לכאורה נניח, כדי להבליט שבפירוש אין מדובר בשם חול, אלא בשם קודש.
ואילו לאותיות מש"ה סיפור אחר. אות השימוש מ"ם מקורו במלה "מן", שי"ן (כנראה) ב"אשר" וה"א הידיעה, מבלי להיכנס לתולדותיה, מצריכה דגש באות הראשונה שאחריה, או תיכתב בקמץ לפני אותיות אע"ר (ויש עוד כללים לגבי אותיות גרוניות מקומצות) כתוצאה מתשלום דגש. גם מבחינה פונטית אין מקום להשמטת התנועה שבאות אל"ף, כלומר "מֵאדֹ-נַי", אלא יישאר חטף-הפתח באל"ף. וכן במקרה של השי"ן והה"א.
3) אז, כמו שהנחנו, אם במקרה של אותיות וכל"ב השמטת תנועת החטף באל"ף קרתה כדי להבליט שמדובר בשם קדש, מהו הסימן לכך במקרה של האותיות מש"ה?
4) האם הסיבה היא סיבה פונטית בלבד ולכן זה קורה רק במקרה של אותיות וכל"ב שהן מנוקדות בפתח?
5) ואם כן, מדוע זה לא קורה גם בשאר שמות העצם שמתחילות באל"ף, אלא רק במקרה של שמות הקודש?
6) ואם ניקוד מלת החול "וַאדֹנַי" היתה "וַאֲדֹנַי", היה אפשר לומר שיש כאן עניין של "שם קודש", אבל כשאין בא השלישי כדי להכריע בין השניים, אזי.....קטנתי. כל החומשים שבדקתי עד כה מנקדים את מלת החול "ו/לאדוני" ללא חטף-פתח באל"ף:"וַ/לַאדֹנִי".
הנה דברי געוואלדיג להשוואה בנושא השפה הארמית:
מכאן הציטוט
"
ב"בריך שמיה": אלא בֶּאֱלָהָא דשמיא, כן מנוקד בכל הסידורים, הב' בסגול והאל"ף בחט"ף סגול.
והנה יש כלל "משה מוציא וכלב מכניס", פירוש, האותיות מ'ש'ה' כאשר הן באות לפני שם קדוש, אזי מוציאים במבטא את האות הראשונה של השם, לדוגמא: מֵיֲדוֹדָ, וכן כולם.
והאותיות ו'כ'ל'ב' כאשר הן באות לפני שם קדוש, אזי 'מכניס', דהיינו שאין מוציאים במבטא את האות הראשונה, לדוגמא: והייתם כֵּאלֹקִים וגו' (בשם חול אין כלל זה תקף, ולכן "זבח לָאֱלֹהִים יחרם" ולא "לֵאלֹהִים").
[הפתגם הנ"ל הוא מליצה על משקל העובדה שמשה רבנו הוציא את ישראל וכלב (ויהושע) הכניס לא"י].
ולפי זה היה צ"ל ב"בריך שמיה" - "בֵּאלָהָא", ואם ישיבו על דברי שלשון ארמי שונה, זה אינו. עיין דניאל ה, כג "לאלהא" - אל"ף ראשונה נחה, וכן שם ה, כג; עזרא ו, יב "ואלהא" - אל"ף ראשונה נחה.
בדרך כלל הנני מעיין בסידור ר' שבתי (פרעמיסלא) אולם כרגע איננו בידי.
"
עד כאן הציטוט
