שעת לילה, מארגנים את הבית, מתארגנים לקראת היום הבא.
בגדים נקיים לילדים מונחים על הספה, הכלים נקיים, הבית מסודר.
הילדים ישנים בשלווה.
אפשר ללכת לצבור שעות שינה לקראת יום פעילות נוסף.
השעה 00:30. סיקור קצר על היום שעבר. אני נזכרת בשאלה השקפתית על שיעור שהעברתי היום
אני שואלת, בעלי עונה, מסביר ומביא את מה שאומר ה'חפץ חיים' על הנושא.
קריאת שמע ואנחנו צוללים לעולם החלומות.
לפתע אני מתעוררת. אין לי מושג מדוע. שמעתי קולות? מה השעה עכשיו? איפה בעלי?? הוא לא במיטה.
קולות עולים מהרצפה, סוג של נהמות, אוהההוווו... אוהההווו... אני מסתכלת בבהלה ורואה את חנוך, בעלי היקר, מוטל על הרצפה!!
מה אתה עושה שם? קום!! עכשיו לילה בטח חלמת חלום רע, קום!! חזור למיטה!!
כולי מבוהלת!! אף פעם לא מצאתי את חנוך בסיטואציה כזו. ממתי שוכבים לישון על הרצפה? מה הבדיחה הזו? ממש לא מוצלח!!!
נו, קום כבר!! אוהוהוהוה.... אוהוהוהוה.....
מה קורה לך? מה אתה רוצה לומר לי? קום!! תתעורר!!!! לילה עכשיו, אתה שוכב על הרצפה במקום על המיטה. קום כבר!!!!!
אוהוהוהוה..... אוהוהוהוהוה...... מה זה? מה קורה לו?
חנוכי שלי, תקשיב, אני פוחדת ממה שקורה כאן, אם אתה לא מתעורר עכשיו וקם חזרה למיטה אני קוראת לעזרה.
אואהוההוהו.... אוהוהוהוהו....
אני מחפשת את הפלאפון ליד המיטה ומחייגת 101...
הלו? כן, בעלי שוכב על הרצפה, בואו לעזור, אני לא יודעת מה קרה לו!!
מה היא תחשוב עלי שם במד"א שיש לי בעל משוגע, למה שיבואו לעזור לי?
תקשיבי, הוא שוכב על הרצפה ומשמיע קולות מוזרים. לא, זה לא אפילפסיה אני יודעת מה זה אפילפסיה זה ממש לא זה!!
הוא מפחיד אותי בואו לעזור לי להעיר אותו, אני לא מכירה אותו ככה, הוא תמיד בסדר, בואו כבר!! אולי קרה לו משהו??
כן, אני פותחת את הדלת. את שלחת כבר מישהו? מהר שיבואו כבר!!
יצאתי לכיוון הדלת, עוברת ליד חנוך ופוחדת להתקרב אליו. הוא מנסה להניע את עצמו על הרצפה בצורה מוזרה וממשיך לנהום.
ברחתי לסלון, לא מסוגלת לראות אותו כך. מה קרה לו פתאום? מסתכלת על השעון, השעה 2:00.
לפני שעה וחצי עוד דיברנו והכל היה בסדר. מה קורה לו?!
נו איפה הצלה?
אני מתקשרת שוב בהיסטריה. כבר עברו כמה דקות ואף אחד לא הגיע, איפה הם?
תשלחו מהר אמבולנס, בעלי ממשיך לסבול שם בחדר אני לא יודעת מה עובר עליו!!
נשכבתי על הספה והתחלתי לבכות, ממלמלת פסוקי תהילים ומתחננת לישועה: אנא ד' הושיעה נא!!
אין לי מושג מה עובר עליו אבל אתה יודע ותדע לעזור לו. אנא, במהירות אני לא מסוגלת להמשיך כך!!!
עוד פעם מחייגת למד"א. כבר עברו 8 דקות. מה קורה להם? הרחוב שלנו מוצף באנשי הצלה, איפה כולם עכשיו?
לפתע אני שומעת אנשים במדרגות. מציצה החוצה ורואה שני גברים, אנשי הצלה מתנהלים בנחת במעלה המדרגות.
אני מאיצה בהם. תעלו, רוצו, בואו מהר!!!!
הם תופסים ריצה ונכנסים במהירות.
אני שוב צונחת על הספה לא מסוגלת לחשוב מה קורה שם בחדר.
בטח חושבים שבעלי משוגע, מה ההתנהגות הזו?
הוא הבעל הכי נורמאלי, האבא הכי טוב, איך אסביר להם את זה?
מכשיר הקשר מצפצף, "כן מוטל בוא תעלה אנחנו צריכים עזרה". מי זה מוטל ואיזה עזרה הם צריכים?
אני מסתכלת מהספה, רוצה לראות מי נכנס. אה, זה מוטל איש הצלה כאן מהרחוב, חבר בית הכנסת שלנו הוא מכיר את בעלי. הוא יודע שהוא לא עושה הצגה.
אני פונה אליו בבכי: מוטל, בבקשה תעזור לי, תגיד להם שבעלי בסדר, תספר להם שהוא לא משוגע, אני לא יודעת מה קורה לו עכשיו, תעזור לו בבקשה.
מוטל מהנהן ומבטיח לעזור, הוא נכנס לחדר ומדבר עם חבריו. אני מבקשת לשמור על השקט כדי שהילדים לא יתעוררו מהמהומה שנוצרה כאן.
עכשיו נכנסים עוד שני אנשים, נהג אמבולנס ופרמדיק.
הם מסתכלים עלי.
בודקים שואלים מדברים ושוב מעלים ווליום.
אני מבקשת לדבר בלחש והם יוצאים לסלון ומתחילים לתחקר.
מה היה? איך הגיע לרצפה? בן כמה הוא? מה העבר הרפואי? איך ההורים שלו, אחים, ועוד אינספור שאלות שעל חצי מהן אין לי תשובות.
"טוב אנחנו רוצים לפנות אותו לבית החולים, תתארגני וקחי חפצים נחוצים".
מוטל ניגש אלי: "מי ישגיח על הילדים? את רוצה שאקרא לאישתי שתישן כן?".
לא, אני אעיר את הבכורה שלי, חכו כמה דקות ואסביר לה מה קורה.
אני ניגשת בשקט לחדר הילדים, פותחת את הדלת ונכנסת.
בתי הגדולה מתיישבת במיטה ואומרת: את לא צריכה לומר לי כלום. שמעתי הכל!!
אני בהלם!! מה היא שמעה? את הנפילה? את הנהימות? את הבכי שלי? מה זה הכל? ממתי?
אין לי זמן לברורים, אני חייבת לרוץ. הורידו כבר את חנוך.
אני מגישה לבתי פלאפון, תתקשרי מתי שאת רוצה.
תמשיכי לישון ותטפלי בילדים בבוקר כמו שצריך. נשיקה חמה ואני יוצאת לסלון.
מה צריך לקחת? קצת אוכל, אני מוציאה שקית רוגלעך מהמקפיא שיהיה לי בבוקר, סידור, פלאפון, ארנק וקצת מזומן.
טלית ותפילין לחנוך? אני שואלת את מוטל אם יש בשביל מה לקחת, במצב כרגע לא נראה שיהיה מי שישתמש בזה.
מוטל אומר לי: קחי, מקווה שעד הבוקר הוא יתאושש ויוכל להתפלל...
אני יורדת לרחוב, מסתכלת אולי מישהו רואה אותי ויגיד כמה פרקי תהילים לנוכח המצב?
השעה מתקרבת ל-3:00 לפנות בוקר. אין נפש חיה באופק.
אני נכנסת לאמבולנס, מתיישבת ליד הנהג ומתחילה לרעוד בכל הגוף.
מאחורי מטפלים בחנוך, מודדים לחץ דם ומגיעים למדדים מטורפים. הנהג אומר שזה בגלל הנסיעה ואין צורך למדוד שוב.
אני מתעניינת לאן נוסעים ומבקשת לנסוע לירושלים שם נמצאת משפחתי ושם אוכל לקבל עזרה.
הנהג עונה לי באופן חד משמעי שבמקרים כאלו של פגיעת ראש, נוסעים רק לתל השומר.
נו נו, אני לא מבינה בזה. שיהיה בהצלחה.
אנו יוצאים לכביש הראשי ואני יושבת קדימה ולא מצליחה לדבר, לא מצליחה לייצב את עצמי. לא יודעת מה קרה לבעלי ובאיזה סרט אני נמצאת עכשיו.
אני מבקשת מנהג האמבולנס עזרה, שיעשה משהו שיעזור לי להפסיק את הרעד הזה. כל הגוף שלי כמו לולב בסוכות.
הנהג, אינו שומר תורה ומצוות, אומר לי: מה הבעיה שלך? את מאמינה, בעלך מאמין, מה הבעיה כאן?
אני מנסה להסביר לו שגם למאמינים יש קשיים, וכרגע הגוף שלי במצב של "צריכה עזרה דחוף!!"... אך הוא ממשיך לדבר איתי באמונה, לשאול שאלות, להתריס ולשמוע מה יש לי לומר.
אין ספק שהוא הצליח לבלבל אותי כמו שצריך. שכחתי איפה אני ומי נמצא מאחורי על מיטת הטיפולים. מתחילה לענות ולהסביר, לבאר ולפרט ותוך כדי מחדירה בעצמי אמונה פשוטה ותמימה. עד היום אני לא יודעת האם הצורה בה הוא הרגיעה אותי, זו טכניקה שהוא משתמש בה אצל כל הדתיים.
מה שברור שנרגעתי. לאט לאט הגוף התחיל לחזור לשליטה ומה שדופק לי עכשיו זה רק השיניים שנוקשות במהירות, מקור או מפחד...
מחסום עולה. אנחנו נכנסים בשערי בית החולים.
האמבולנס נעצר, חנוך מורד והמיטה מתגלגלת במהירות. אני רצה אחריו, הגענו למיון.
הצוות הרפואי חיכה לנו. רוצים להריץ את חנוך לבדיקות ראשוניות.
רופא מנסה ליצור אתו קשר ולבדוק את רמת ההכרה. אחות מבקשת ממנו להגיש לה יד כדי שתוכל להוריד לו את החולצה. חנוך מסובב את היד בתנועה של 'מה קורה?'.
אני בתמימות אומרת לאחות "שיבוא גבר לטפל בו הוא ישתף פעולה"... האחות מסתכלת עלי במבט מוזר ואומרת לי: "אין כאן גברים ואין לו ברירה כרגע". אני מבינה את הבהילות ומסבירה לו: "אתה בבית חולים וצריך לטפל בך, תשתף פעולה בקשה". חנוך מגיש את היד בהבנה ונותן לאחות להחליף לו את הבגדים למדי בית החולים. אני מכניסה את הפיג'מה שלו לשקית ומניחה את כל השקיות שבידי במדף שמתחת למיטה, רק הפלאפון נשאר אצלי.
מריצים אותו ל-סי.טי. ומשם לחדר הלם. אותי הפנו לחדר המתנה. רופא מגיע לדבר איתי.
"איפה אתם גרים?" "בביתר עילית" אני עונה. "אוקי, אז הוא יודע מה הוא אומר, שאלתי אותו והוא הוציא הברות כמו 'אא איאי' זה נשמע שיש לו מושג מי הוא ומה קורה אתו".
"ובכן, בעלך עבר אירוע מוחי. יש שטף דם במוח, אנו בודקים מה המצב, מה הנזק ומה אפשר לעשות. בואי תספרי לי מה קרה, מה הרקע שלו, ממה הוא סבל ואיזה מחלות יש במשפחה".
אני באמת לא יודעת מה לענות. זה בעלי, שהיה עד לפני כמה שעות כאחד האדם ופתאום הכל קרה. אין לי מושג מה לענות לרופא. ובכל אופן ניסיתי לנסח לו: "אני מאד מבולבלת, הכל היה בסדר עד עכשיו, הוא בריא לחלוטין, לא סבל מכלום, במשפחה גם לא ידוע לי על משהו מיוחד".
הרופא מבטיח לעמוד בקשר ועוזב אותי לבד.
אמצע הלילה. אף אחד לא יודע שאני כאן, רק אני ואלוקי. אני פותחת ספר תהילים ומתחילה לומר במקום שנפתח לי. רק לדבר עם הקב"ה לבקש על ההמשך שהכל ילך כשורה. שלא יקרה לחנוך שום דבר נורא. אנא ד', בבקשה, יש לנו חמישה ילדים בבית, תשמור עליהם, תשמור עלינו למענם.
שוב רופא נכנס ומסביר לי מה קורה. הוא אומר לי שהעירו את ראש מחלקת נוירוכירורגיה והוא שוקל התערבות כירורגית, ומסביר בקצרה שאצטרך לחתום על אפוטרופסות כי חנוך לא יכול לחתום ולקבל החלטות כרגע. שאדע, שחנוך מטופל כרגע ע"י צוות גדול של רופאים, וכולם יושבים ורואים את תוצאות הבדיקות ודנים מה צריך אפשר לעשות.
אני לא נרגעת! הוא מדבר אלי טורקית. אני לא מבינה מה הוא אומר ומה זה אומר לגבי המצב שלנו.
תמיד בעלי הבין וניהל הכל. אני לא מכירה סיטואציה של עול כ"כ גדול של החלטות וקבלת אפוטרופסות.
אני נזכרת בבתי שנשארה בבית דואגת, ומתקשרת אליה לשמוע מה קורה בבית ואם כולם המשיכו לישון.
היא אכן ערה ואומרת תהילים ללא הפסקה. אני מספרת לה מה קורה ומבקשת ממנה ללכת לישון כדי שיהיה לה כח לטפל בילדים בבוקר.
מכניסים אותי לחדר הלם. חנוך שוכב שם מורדם ומונשם מלא צינורות ומחובר למכשירים. מעליו מסך עם מדדים שקופצים. אני לא מבינה כלום.
יש לידו אחות נחמדה ועסוקה, "הלחץ דם שלו עלה והגיע ל-230 לכן הרדמנו אותו. ההרדמה מורידה את הלחץ דם, ובמקרה של הרדמה, צריך גם להנשים כדי שלא יגיע לקשיי נשימה".
אני רואה את חנוך מתפתל ומנסה להוציא את הצנרת שתקועה לו בגרון. יד ימין נחה בשלווה ליד גופו, כל צד ימין נפגע. לא יודעים מה קורה במוח אבל מה שנראה כרגע זה חוסר תזוזה מוחלט בפלג גוף ימני!
יד שמאל נלחמת. אני שואלת את האחות מדוע הוא נלחם? מה הוא מרגיש אם הוא מורדם? היא עונה שלא הרדימו אותו במאה אחוז כי זה מאד לא בריא, ולכן הוא קצת אתנו והרבה לא. אני מחזיקה לו את היד, מדברת אתו ומסבירה לו מה עובר עליו.
כנראה שהקצת שהוא מרגיש, מאד מציק, ואנחנו במלחמה. הוא מנסה להגיע לצנרת ואני מחזיקה לו את היד בחוזקה.
שוב רוצים להכניס אותו לסי.טי. מגיעה איזו סטז'רית ואומרת לי שתיכף תשוב. היא לוקחת את חנוך לחדר צילום.
אני מראה לה את המלחמה שיש לי אתו ביד ומזהירה אותה שתשגיח עליו. היא עונה שזה בסדר והיא 'מסתכלת עליו'. הם יצאו ואני נותרתי עם ספר התהילים ועם מבט לשעון לראות מתי יפציע השחר ואוכל כבר להתקשר לעדכן את המשפחה.
לא עברו דקותיים ומגלגלים את המיטה חזרה. "זהו? כ"כ מהר זה נגמר?"... "לא, עוד לא הספקנו לבצע את הבדיקה, חנוך הוציא את צינור ההנשמה מהגרון". כנראה המבטים שלה לא השפיעו עליו והוא ניצל את הרגע שהיד הייתה משוחררת...
עוד שעה של שמירה הדוקה, פרקי תהילים ופחד שזוחל בגוף והנה מפציע השחר. אפשר להתחיל לשתף את המשפחה ולקבל תמיכה.
נגמר לו הלילה הארוך בחיי.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
