אחד לבעלי ואחד בשבילי
לדובה שטרן אין ילדים, אך יש לה אלבום תמונות מיוחד במינו
נדירה הסבתא שלא אוהבת להשוויץ בנכדיה. תמונה ממוסגרת המפארת את שולחן הקפה מראה פעוט משתובב בדשא. קליפ וידאו של ילד קטן המשליך ראשו לאחור בצחוק וקולו הנעים מצלצל כפעמונים. אלבום התמונות הזעיר הנעוץ בתיקה של סבתא גאה מלא בילדים משחקים, מחייכים ומאושרים – בפארק, בחתונה...
אבל התמונות הגודשות את אלבומי התמונות של דובה )"דובלה"( שטרן הן מסוג אחר. אין תמונות של תינוקות מחייכים המציצים מן הדפים הללו, אין תמונות משפחתיות, אין צילומי אבות המביטים מטה אל בניהם בגאווה בלתי מסותרת. אך האישה הקשישה הזו מציגה את מקור הנחת שלה בשמחה גלויה וכנה. באלבומיה של דובלה, אם תהיה לכם הזדמנות לדפדף בהם, תמצאו תמונות של בתי כנסת, אולמי הרצאות וספרי תפילה. יש תמונות של מסיבה לכבוד הכנסת ספר תורה. של ריקודים ודילוגים במעגלים צפופים סביב חופה... לפידים מאירים אחוזים גבוה על ידי ילדים קטנים הצועדים לפני ספר התורה החדש. בטכס ברית מילה ישבתי לצד דובה כשהיא מספרת לי את הסיפור שמאחורי האלבומים הללו. "אין לי אף אחד", היא מתחילה. "לא בעל, לא אחות, לא ילד, לא נכד. יש לי את הא-ל", היא אומרת וניצוץ בעיניה ואותו חיוך כנה שלא מש מעל פניה. היא לבושה בפשטות, בבגדים רגילים, ישנים ובלויים, המסגירים אישה זו, שידוע כי זכתה בלוטו. "ספרי לי על עצמך", אני אומרת. היא צוחקת; צחוק עדין, כצליל כלי החרסינה שהמלצרים מפנים מן השולחנות. ילדות שנקטעה באבה "נולדתי בוורשה שבפולין", כך היא מתחילה את סיפורה. "טאטע ]אבא[ היה דתי אדוק מאוד. אבל לא היה לחם וחיינו במרתף. הוריי באו לוורשה משטעטל קטן סמוך כדי לחפש פרנסה. הלכתי לבית הספר לבנות "בית יעקב". "ב-1938 פרצה המלחמה. נתפסתי יום אחד בעודי הולכת ברחוב, ולאחר מכן שוחררתי על ידי הדיביזיה התשיעית", היא אומרת, כשהיא פותחת וסוגרת פרק זה בחייה בנשימה אחת – רמז עדין, אולי, המסביר את הלך רוחה שנשאר מרומם לכל אורך הדרך. חיכיתי לעוד. המלים הללו – מלחמה, 1939 ,גטו וורשה – מלים היסטוריות טעונות מאוד... הן תלויות מולי בנימת פיתוי, בעודי מפנה מבטי אל האישה הזו, הנושאת בלבה את כל הזיכרונות הללו.
בת כמה היית?" שאלתי בעדינות כשאני מחפשת כניסה צדדית לתחום כואב זה. "הייתי נערה צעירה, אולי בת 12 או 13 .היינו שישה ילדים: משה שלמד בברנוביץ', קלמן, יענקל, דוד, רבקל'ה ואני – דובלה. הייתי רעבה. הייתי הולכת לחפש לחם, אחי ואני. תמיד הייתי על המשמר, סוקרת את האזור בחיפוש אחר סימני סכנה – ידעתי שאם היו מגלים ילדה יהודייה קילומטר מן העיר, היו יורים בה. "יום אחד, כשסיירתי באזור הכפר, ראיתי איש נע בזהירות. הוא השתמש במקל הליכה כדי לחוש את מה שסביבו, היה ברור שהוא עיוור. כשהתקרב שמעתי אותו ממלמל חרישית, שמי שילווה אותו יקבל משהו לאכול. הצעתי לו ללוות אותו והוא שמח. הלכנו לצריף קטן והוא נקש על הדלת. איכרה פולנייה פתחה את הדלת והאיש העיוור החל לשיר איזה שיר נוצרי. מששמעה אותו, האישה הכניסה אותנו לביתה ונתנה לנו קצת מרק... "ככה בילינו כמה שבועות, הסתובבנו וקיבצנו נדבות, האיש ואני, התדפקנו על דלתות הבתים, התקיימנו מפיסות לחם, צלחת מרק, ולפעמים ביצה. עד שלפתע פתאום נעלם האיש העיוור. ב"ה "שוב הייתי לבדי. כשתקפני הרעב הייתי הולכת לאחד הצריפים הקטנים הפזורים לצדי הדרכים ומתחננת לגויים החיים שם לתת לי משהו לאכול, פינה לישון בה". דובל'ה הביטה בי בעיניים שוחקות. "יכולת לעשות ממני סרט, הא?" היא המשיכה את סיפורה. "וכך, בעודי נודדת בשדות, גיליתי בונקר תת-קרקעי שבו הסתתרו יהודים והם הרשו לי להצטרף אליהם. כל פעם שהמזון שלנו נגמר, היינו מתגנבים שוב החוצה לחפש אוכל: קצת תירס, מעט קמח, כל טיפה הייתה יקרה מפז. יום אחד, בעודי חוצה כביש בחיפוש אחר איכר, הגיעה קבוצת אנשי אס אס, אספו את כל העוברים ושבים וזרקו אותנו לתוך משאיות שעמדו שם. מצאתי את עצמי בטרנספורט שנשלח למחנה עבודות הפרך סקרזיסקו-קרמיינה. שם עבדתי במפעל לתחמושת, מילאתי כדורים באבק שריפה ואחר כך הטענתי מחסניות כבדות בנות ששה-עשר קילו על קרונות רכבת. מאוחר יותר נשלחתי למפעל תחמושת בלייפציג. ב-1948 הגעתי לישראל בעזרת ארגון אונר"א". אני שואלת על שאר המשפחה והיא מספרת לי שמעולם לא שמעה מהם שוב. "אולי הם מתו בטרבלינקה, או שגוועו מרעב בגטו, לעולם לא אדע. אחי משה שלמד בברנוביץ'", היא נעשית מהורהרת, "אולי הוא יקרא את הסיפור הזה ונמצא זה את זו..." כרטיס הלוטו דובל'ה התחתנה עם בעלה טוביה ב-1957 והניחה מאחוריה את חוויות השואה שעברה. כל שרצתה היה לבנות דור חדש של ילדים יהודיים. אולם הדבר לא נסתייע. מעולם לא היו לה ילדים. אף על פי כן, חדוות החיים של דובל'ה לא שככה אף פעם. היא תמיד מצאה דרכים למלא את חייה בשמחה, נתנה מעצמה ופיזרה אושר ושמחה בכל אשר הלכה. "היה לי תחביב מעניין. כל שבוע הייתי הולכת לקנות כרטיס לוטו. היה מספר אחד שתמיד שיחקתי בו – 1957,15 – תאריך החתונה שלי. בעלי היה צוחק, 'מיליון אנשים קונים כרטיסי לוטו', הוא היה אומר, 'דווקא את תזכי? זה בלתי אפשרי. אל תשרפי כסף, תני אותו לצדקה אם את מרגישה צורך בכך'." אבל דובל'ה תמיד אמרה לו שיום אחד היא בטוח תזכה בלוטו. יום אחד, כשהלכתי במורד רחוב אלנבי בצעד קליל ופיזמתי לעצמי שיר קטן, פגשתי את הרבנית מונד. 'דובל'ה, את שרה?' היא שאלה, 'מה משמח אותך כל כך?' אמרתי לה, 'זה היום שלי. אני בדרך לקנות כרטיס לוטו ואני בטוחה שאזכה'. "הרבנית מונד, אשתו של הרב שמחה מונד, הייתה אישה צדקת וטובת לב. ודאי היא רצתה לנחם אותי. 'אם את עומדת לזכות', היא אמרה, 'הרשי לי להצטרף אלייך. אני אהיה השותפה שלך בלוטו.' אמרתי, 'יופי, את רבנית, את אישה צדקת, אני בקושי יכולה לעמוד לצדך. את תהיי זו שתוציא את הכרטיס.' "'לא', היא אמרה, 'זה היום שלך, את תוציאי אותו'. אז קניתי כרטיס לוטו, שמתי את הקבלה בכיסי, הודיתי לרבנית והלכתי לדרכי." באותו שבוע, תאריך החתונה של דובל'ה היה המספר שזכה בלוטו. היא זכתה בחמישים אלף דולר – ממש אוצר בסוף שנות ה-1960 .בלי להסס אף לרגע, מיהרה דובל'ה לרבנית ונתנה לה את מחצית הסכום. הרב והרבנית נדהמו. "זה הכסף שלך", הם מחו, "יכולת לבנות לעצמך בית יפה עם חמש קומות!" "לא, הוא שייך לשתינו", היא התעקשה. "עשינו שותפות". בנוסף לעשרים וחמישה אלף הדולרים, דובל'ה נתנה לרב עוד אלפיים וחמש מאות דולר. "זוהי עשירית מן הכסף שהרווחתי בלוטו. תן אותו למוסד צדקה לפי בחירתך". את שאר הכסף נתנה דובל'ה לבעלה. "זה בשבילך", היא אמרה. "מה אני צריכה כבר?" הדיבידנדים טוביה השקיע את הכסף בנדל"ן ודובל'ה הפסיקה לקנות כרטיסי לוטו. השנים חלפו. טוביה שטרן הלך לעולמו. דובל'ה הייתה שוב לבדה. ועם זאת, השמחה על פניה וחדוות החיים שלה לא עזבו אותה. לבסוף היא מכרה את הנכס שקנה בעלה והשתמשה בכסף כדי לבנות שני בתי כנסת: "אחד לבעלי ואחד לי". היום, אם תעברו דרך הקשתות העתיקות והסמטאות הנפתלות של שכונת מאה שערים בירושלים, תגיעו למבנה קטן וצנוע. "השטיבל של טוביה", כתוב על השלט התלוי מעל הכניסה. ובעיר לא רחוקה משם, באשדוד, ניצב לו בית כנסת נוסף. "בית פייגה דובה". כל אחד מהם הוא עדות שקטה לאישה שפעם חיפשה לחם להזין בו את גופה וכעת רעבה למזון שיזין את נשמתה. ודובה עצמה? אפשר למצוא אותה בקפטריה של בית חולים או של מעון הורים, מאכילה פציינט בודד, מחייכת לאישה קשישה, מפזרת חיוכים ואור, נותנת לאחרים בכל אשר תלך. "אין לי אף אחד", היא אומרת. "אף אחד חוץ מאבי שבשמים". וכמובן, יש לה אלבומים מלאים תצלומים של שני בתי הכנסת שבנתה – שמחתה הגדולה ביותר....
הנושאים החמים
