מש"ה מוציא וכל"ב מכניס - הכלל ברור, אלא מה הטעם?

[ATUK]

לא ברור לי מהו ההסבר ההילכתי של כלל זה. אם נסתמך על כללי הדקדוק בלבד, נראה כי מדובר בכלל שבא לפייס שבין שיבושים או מנהגים שונים (?).

הניק געוואלדיג כתב על הנושא בהתייחסות לארמית בפורום ניקוד ארמית.
(http://prog.co.il/showthread.php?t=30622&page=2)

אלא שאותי היה מעניין מהו הטעם לכלל זה. ניסיתי להבין מהמבט הדקדוקי בלבד והנה תוצאות עריכת מחקרי הקצר. כל המוסיף לדברי או מתקן אותי, ברוך ומבורך.

[FONT=&quot]מֹשֶׁ"ה מוֹצִיא (גורם להוציא את האות אל"ף מפיו) וְכָלֵ"ב[/FONT] [FONT=&quot] מַכְנִיס (ההיפך ממש"ה).[/FONT]
[FONT=&quot](למעשה לכאן שייכת גם האות דל"ת שבארמית)[/FONT]
[FONT=&quot]הכלל מתייחס לשם המפורש בלבד ( כתיב יְקֹוָק או לְלָ) עקב ההגייה האלטרנטיבית (קרא אֲ-דֹ-נָי) של שם זה משום שאת השם המפורש אין להזכיר בשום פנים ואופן. השם החילופי לשם המפורש הינו "אֲ-דֹ-נָי" שנגזר מן המלה הידועה "אָדוֹן". [/FONT]
[FONT=&quot]כל"ב: [/FONT]
[FONT=&quot]כַּי[/FONT][FONT=&quot]קוָק – [/FONT]KAdo… [FONT=&quot] ולא [/FONT]KaAdo…[FONT=&quot] [/FONT][FONT=&quot][/FONT]
[FONT=&quot]לַי[/FONT][FONT=&quot]קוָק – [/FONT]LAdo… [FONT=&quot] ולא [/FONT]LaAdo…[FONT=&quot] [/FONT][FONT=&quot][/FONT]
[FONT=&quot]בַּי[/FONT][FONT=&quot]קוָק – [/FONT]BAdo….[FONT=&quot] ולא [/FONT]BaAdo…
[FONT=&quot]מש"ה: [/FONT]
[FONT=&quot]מֵיְ[/FONT][FONT=&quot]קוק – [/FONT]MeAdo…[FONT=&quot] ולא [/FONT]MEdon…[FONT=&quot] [/FONT][FONT=&quot]ולא [/FONT]MAdon….
[FONT=&quot]שֶיְ[/FONT][FONT=&quot]קוָק – [/FONT]ScheAdo[FONT=&quot] ולא [/FONT]SchEdon…[FONT=&quot] ולא [/FONT]SchAdon….
[FONT=&quot]ולכאורה גם [/FONT][FONT=&quot]הַיְ[/FONT][FONT=&quot]קוָה – [/FONT]HaAdon…[FONT=&quot] ולא [/FONT]HAdon….[FONT=&quot]. (אל מלה זאת אחזור עוד לדון בה בהמשך)[/FONT]
[FONT=&quot]עד כאן תיאור הכלל.[/FONT]
[FONT=&quot]דקדוק עברי[/FONT]
[FONT=&quot]על פי הדקדוק העברי, צירוף כינוי הקניין (כאן גוף ראשון יחיד) בסוף המלה מחייב החלפת תנועת הקמץ לשווא בראש בראש המלה ( גכון מָרוֹם > מְרוֹמִים וכו'). אלא שבמקרים רבים, ובכל מקרה בראש מלה, האל"ף אינה יכולה לקבל שווא ולכן באה תנועת חטף-פתח לעזר. [/FONT]
[FONT=&quot]הָאָדוֹן שֶׁלִּי > אָדוֹן + י > [/FONT][FONT=&quot]אֲ[/FONT][FONT=&quot]דוֹנִי . וכך גם ברבים עם נו"ן מקומצת: אֲ-דֹ-נָי[/FONT][FONT=&quot][/FONT]
[FONT=&quot]סיכום הניקוד:[/FONT]
[FONT=&quot]םֲםֹםָם [/FONT]
[FONT=&quot]מצד אחד, ניקוד זה הולבש לכתיב השם המפורש כדי להורות על ההגייה האלטרנטיבית. מצד שני, האות יו"ד אינה מקבלת חטף-פתח בראש מלה ולכן הניקוד הוא:[/FONT]

[FONT=&quot]םְםֹםָם (או בצורה המקוצרת םְםָ)[/FONT]​

[FONT=&quot]לכאורה הכלל "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס " הינו בילבול של שני דברים:[/FONT]
[FONT=&quot]הוספת תחילות וכל"ב למלים שמתחילות בשווא, כגון [/FONT][FONT=&quot]בְּ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]יְ[/FONT][FONT=&quot]רוּשָׁלַיִם > [/FONT][FONT=&quot]בִּי[/FONT][FONT=&quot]רוּשָׁלַיִם והיו"ד אינה מנוקדת.[/FONT]
[FONT=&quot]הוספת תחיליות וכל"ב למלים שמתחילות בחטף-פתח. [/FONT]
[FONT=&quot]כגון [/FONT][FONT=&quot]לְ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]חֲ[/FONT][FONT=&quot]נַנְיָ'ה > [/FONT][FONT=&quot]לַחֲ[/FONT][FONT=&quot]נַנְיָ'ה, הרי חטף-פתח דינו כדין השווא ואין שני שוואים באות זו ליד זו בראש מלה. כלומר הפתח שבלמ"ד אינה מורה על צורה מיודעת, מה גם שהשם חנני'ה מיודע מלכתחילה.[/FONT]
[FONT=&quot]כְּ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]אֲ[/FONT][FONT=&quot]דֹנ... > [/FONT][FONT=&quot]כַּאֲ[/FONT][FONT=&quot]דֹ-נָי אז מדוע לקרוא [/FONT]KAdo-naj...[FONT=&quot] במקום [/FONT]KaAdo-naj[FONT=&quot] ? הרי אין כותבים [/FONT][FONT=&quot]כָּא[/FONT][FONT=&quot]דֹ-נָי , אלא אם כן מדובר בתופעה פונולוגית של קיווץ [/FONT]AA[FONT=&quot] ל-[/FONT]A[FONT=&quot]. ועוד אחזור לדון בכך מאוחר יותר.[/FONT]
[FONT=&quot]מה שכן, יש כאן השלכה לכלל הראשון, הרי האות הראשונה של השם המפורש הינה יו"ד והיא לא מקבלת חטף פתח בראש מלה. ולו היו כותבים את האל"ף של אֲ-דֹ-נָי ביוד היה זה [/FONT][FONT=&quot]כְּ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]יְ[/FONT][FONT=&quot]דֹנָי > [/FONT][FONT=&quot]כִּי[/FONT][FONT=&quot]דֹנָי כמו [/FONT][FONT=&quot]כִּי[/FONT][FONT=&quot]רוּשָׁלַיִם. ואכן יש לנו יו"ד במקום האל"ף, כי הגיית השם המפורש הוחלפה בא-ד-ני. כלומר הבדל גדול בין הסימנים הגרפים לבין הפונטיקה. יש לנו כאן מקרה מיוחד ביותר של כתיב וקרא. והשאלה היא לפי איזו שיטה ננקד. לפי הקרי או לפי הכתיב? לפי איזו שיטה נהגה? לפי הכתיב או לפי הקרא? [/FONT]
[FONT=&quot]הכלל "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס" הינו שילוב של שניהם. ואם יש מסורת לכך, אדרבא, נשתמש בה. אלא שהיה מעניין אותי איך נוצר השילוב הזה של שתי השיטות. בכוונה תחילה או עקב שהכרעה בין שתי המסורות?[/FONT]
[FONT=&quot] [/FONT]
[FONT=&quot]מעניין, כי [/FONT]
1) [FONT=&quot]סידור "שפת אמת" מביא [/FONT][FONT=&quot]הַי[/FONT][FONT=&quot]קֹוָק בלא שווא (ולא [/FONT][FONT=&quot]הַיְ[/FONT][FONT=&quot]קֹוָק כפי הכלל, ראה ההפטרה לט' באב, ירמיה ח' י"ט).[/FONT]
2) [FONT=&quot]אותו סידור, בתפילת הלל (תהלים קי"ג), מביא כַּללָ ללא שווא ביו"ד הראשונה. וזה אכן לפי הכלל.[/FONT]
3) [FONT=&quot]שם, תהלים קט"ו מובא [/FONT][FONT=&quot]לַל[/FONT][FONT=&quot]לָ וגם בַּללָ, וכולן ללא שווא ביו"ד הראשונה.[/FONT]
4) [FONT=&quot]תנ"ך בהוצאת קורן י-ם פותר את הבעיה בכך שלא מנקד כלל את השם המפורש.[/FONT]
5) [FONT=&quot]מאגר ספרות הקודש מביא במשלי, י"ח כ"ב [/FONT][FONT=&quot]מֵיְ[/FONT][FONT=&quot]קוָק, עם שווא ביו"ד ואף בתהלים קמ"ד, פסוק ט"ו [/FONT][FONT=&quot]שֶׁיְ[/FONT][FONT=&quot]קוָה עם שווא ביו"ד אך הוא אינו עקבי בנוגע לכלל משום שאת היו"ד בדוגמא [/FONT][FONT=&quot]הַי[/FONT][FONT=&quot]קוָק לא מנקד לפי הכלל, כאילו דוגמת מש"ה מכניס ולא מוציא.[/FONT]

[FONT=&quot]בסיכומו של דבר, לא ממש ברור לי מה ההגיון מאחורי הכלל "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס". אלא אם כן, נתייחס לחלק הפונולוגי בלבד שבעניין. בתחיליות מ"ם ושי"ן יש משותף, הריהי תנועת הצירי והסגול ([/FONT]E[FONT=&quot]). ואילו במקרים האחרים של כ"ף, למ"ד, בי"ת וגם (!!) ה"א התנועת היא תנועת הפתח ([/FONT]A[FONT=&quot]). ומכאן שאולי מדובר בקיווץ ה-[/FONT]AA[FONT=&quot] ל-[/FONT]A[FONT=&quot] [/FONT][FONT=&quot]כַּאֲ[/FONT][FONT=&quot]דֹנ... ל- [/FONT][FONT=&quot]כָּא[/FONT][FONT=&quot]דֹנ.... [/FONT]
[FONT=&quot]קיווץ זה לא מתאפשר במקירה הראשון: [/FONT]EA[FONT=&quot] מֵאֲדֹנ... ו-[/FONT]SheA[FONT=&quot] [/FONT][FONT=&quot]שֶׁאֲדֹנ.... . ואם כך, מוזר מאוד, מדוע הוספה לכלל גם ה"א הידיעה, הרי שם גם מתאפשר קיווץ ה-[/FONT]AA[FONT=&quot] ל-[/FONT]A[FONT=&quot], [/FONT][FONT=&quot]הַאֲ[/FONT][FONT=&quot]דֹנ...., כמו באותיות כל"ב? אולי עקב נדירותה. ה"א הידיעה צמודה לשם המפורש הינו דבר נדיר ביותר. מלבד הדוגמא שבהפטרת ט' באב, ירמי'ה ח, לא מצאתי.[/FONT]
[FONT=&quot]הסבר אחר, או בלבול נוסף, יכול להיות בכך שהכלל מתייחס לא רק לשם המפורש (ושם האדונות) אלא גם לשם א-לקים. והתופעה מוכרת מאוד מן ספרות הקודש:[/FONT]
[FONT=&quot] [/FONT][FONT=&quot]וְ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]אֱ[/FONT][FONT=&quot]-לֹקִים > [/FONT][FONT=&quot]וֵא[/FONT][FONT=&quot]-לֹקִים[/FONT] [FONT=&quot] (במקום [/FONT][FONT=&quot]וְאֱ[/FONT][FONT=&quot]-לֹקִים, שהוא הכלל הדקדוקי) . או [/FONT][FONT=&quot]כְּ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]אֱ[/FONT][FONT=&quot]לֹקִים > [/FONT][FONT=&quot]כֵּא[/FONT][FONT=&quot]-לֹקִים (במקום [/FONT][FONT=&quot]כֶּאֱ[/FONT][FONT=&quot]-לקִים.[/FONT] [FONT=&quot]על כל פנים, יש כאן גם הידמות של התנועות [/FONT]ee[FONT=&quot] >[/FONT]e [FONT=&quot] , אך כנראה לא במקרה של [/FONT][FONT=&quot]שֶׁ[/FONT][FONT=&quot] + [/FONT][FONT=&quot]אֱ[/FONT][FONT=&quot]-לֹקִים > שעל פי הכלל אמור להישאר) ומעניין כי התבנית של ניקוד אֱ-לֹקִים (אולי אֱלֹקַי) מזכיר לנו בקצת את הניקוד של אֲ-דֹ-נָי. חטף סגול כנגד חטף הפתח ושניהם בקצת שינוי כנגד השווא שבניקוד שם המפורש.[/FONT]

[FONT=&quot]םֱםֹםִים (םֱלֹםַי) – םֲםֹםָם - םְםֹםָם[/FONT]​

[FONT=&quot]מקרה קשה מצאתי בספר דברים ל"ב, ו': [/FONT]
[FONT=&quot]"[/FONT][FONT=&quot]הַלְיְ[/FONT][FONT=&quot]קֹוָק תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם" – מנוקד פעמים בשווא!![/FONT]
[FONT=&quot](הֲ + לְ + יְקֹוָק = ה"א השאלה שהיא כרגיל חטופה לפני שווא הופכת לפתח.)[/FONT]
[FONT=&quot]רוב המקורות שבדקתי (ראה מסמכים מצורפים) מסבירים את התופעה באמצעות אימות הקריאה (א, י,ה). [/FONT]

 

[רב טקסט]

שלום עליכם
בינתיים לא עברתי על כל דבריך, אבל הערה אחת, בפסוק הה' אין בציון שהזכרת מהפטרת ט"ב כתב במנחת שי שהוא בלא שוא כמו שהזכרת מסידור שפת אמת. ופשוט שהכלל קשור להניקוד.
והה"א של מש"ה נאמר לענין שם א-לקים לבד.

וגם שאר האותיות כשהן בניקוד קמץ מפני הה"א שהיה ראוי שם - מפקין. כמו זובח לאלהים יחרם. אלא שנדמה לי שכשהוא קדש לא מצאנו בשאר האותיות שיהיה מנוקד בקמץ.