הנושאים החמים
הנושאים החמים
פניו של האברך שידרו ייאוש. כל תנועותיו הכבדות אמרו חידלון. עיניו היו כבויות לגמרי.
בחוץ חגגו 40 מעלות חום את קיומם. המזגן בחלל המרכזי של מרפאת השיניים הקופתית הספיק במאמץ ובקושי רק לנשוף בעורף המזכירות, שגם כך סבלו מחום הבגדים היתרים שנכפו עליהן בסניף העיר החרדית. גם הדלת הפתוחה לרווחה בשל תקנות הקורונה ההולכות ובאות לא הוסיפה לצינון האוויר והאווירה.
מצחו טפטף בקצב מתגבר. כובעו וחליפתו היו משוחים בכתמי זיעה לבנים, מעשי ידי קיץ ארוך ולח. על כתפיו וידיו היו תלויים שלושה ילדים הזקוקים לטיפול דחוף. אחד מהם בתור מוזמן, שניים בעזרה ראשונה האמורים להידחק בין התורים הקיימים. מסכה חד פעמית תכולה התנודדה על אוזנו, מוסיפה סוריאליסטיות למחזה.
הקטן מבין השלושה היה אמור להיכנס בכל רגע אל דוקטור מחמוד. אמור זה שם של דג וגם אותו אוכלים. לא הסכים בשום אופן. צרח בכה רקע ברגליו ונאחז בחליפה המרוטה של אביו. הבת הבאה בתור התעקשה להפיל בכל רגע את עמודון המתכת בחדר ההמתנה, לקול נזיפות הממתינים האחרים והצוות החולף. גם הבת "הגדולה" טרם חצתה שמונה אביבים ובהתה במתרחש בלי יכולת לעזור.
הכול היה חם, דחוס, סמיך, חנוק ומעצבן.
"רוזנקרץ?" קראה המזכירה מעם המחשב.
"זה אני". הוא מלמל בקול מת והתקרב בקושי אל הדלפק.
"אתה רוזנקרץ?" היא חייכה. "הבעל של ליבי? היא זו שמגיעה לכאן תמיד עם הילדים"...
נענע בראשו ברפיון לאות הסכמה. נכון. אשתו מגיעה תמיד עם הילדים. הפעם לא הייתה יכולה להגיע והנה הוא פה, אין לו מושג איך הגיע למצב הזה ואיך שורדים אותו. ריבונו של עולם, עשה שייגמר כבר היום הזה.
"איזו אישה מקסימה!" הוסיפה המזכירה הצעירה בעודה מקלידה על המחשב במרץ. לא מקומית. לא מודעת למקובל ושאינו.
זיק ראשוני ניצת בעיניו הכבויות. קטן אך קיים.
"נכון". אמר לעצמו בלחש. "היא באמת אישה מקסימה".
נראה היה שהוא מעביר בראשו סיטואציות שונות. חי מחדש. חווה.
"מקסימה". מלמל שוב לעצמו בעודו חוזר אל ילדיו ואל העמודון ההפוך.
עיניו הלכו והתרחבו. אורו. כמו גילה עולם חדש. נזכר בו.
"באמת מקסימה!" חזר שוב בהחלטיות. הדציבלים היו נמוכים, כמעט בלתי נשמעים. הטון היה קרוב לצעקה.
מפתיע היה לשמוע את הקול החדש שיצא מגרונו. קול פשוט, צלול:
"בואו, ילדים. נכנסים".
ופניו לא היו לו עוד.
בחוץ חגגו 40 מעלות חום את קיומם. המזגן בחלל המרכזי של מרפאת השיניים הקופתית הספיק במאמץ ובקושי רק לנשוף בעורף המזכירות, שגם כך סבלו מחום הבגדים היתרים שנכפו עליהן בסניף העיר החרדית. גם הדלת הפתוחה לרווחה בשל תקנות הקורונה ההולכות ובאות לא הוסיפה לצינון האוויר והאווירה.
מצחו טפטף בקצב מתגבר. כובעו וחליפתו היו משוחים בכתמי זיעה לבנים, מעשי ידי קיץ ארוך ולח. על כתפיו וידיו היו תלויים שלושה ילדים הזקוקים לטיפול דחוף. אחד מהם בתור מוזמן, שניים בעזרה ראשונה האמורים להידחק בין התורים הקיימים. מסכה חד פעמית תכולה התנודדה על אוזנו, מוסיפה סוריאליסטיות למחזה.
הקטן מבין השלושה היה אמור להיכנס בכל רגע אל דוקטור מחמוד. אמור זה שם של דג וגם אותו אוכלים. לא הסכים בשום אופן. צרח בכה רקע ברגליו ונאחז בחליפה המרוטה של אביו. הבת הבאה בתור התעקשה להפיל בכל רגע את עמודון המתכת בחדר ההמתנה, לקול נזיפות הממתינים האחרים והצוות החולף. גם הבת "הגדולה" טרם חצתה שמונה אביבים ובהתה במתרחש בלי יכולת לעזור.
הכול היה חם, דחוס, סמיך, חנוק ומעצבן.
"רוזנקרץ?" קראה המזכירה מעם המחשב.
"זה אני". הוא מלמל בקול מת והתקרב בקושי אל הדלפק.
"אתה רוזנקרץ?" היא חייכה. "הבעל של ליבי? היא זו שמגיעה לכאן תמיד עם הילדים"...
נענע בראשו ברפיון לאות הסכמה. נכון. אשתו מגיעה תמיד עם הילדים. הפעם לא הייתה יכולה להגיע והנה הוא פה, אין לו מושג איך הגיע למצב הזה ואיך שורדים אותו. ריבונו של עולם, עשה שייגמר כבר היום הזה.
"איזו אישה מקסימה!" הוסיפה המזכירה הצעירה בעודה מקלידה על המחשב במרץ. לא מקומית. לא מודעת למקובל ושאינו.
זיק ראשוני ניצת בעיניו הכבויות. קטן אך קיים.
"נכון". אמר לעצמו בלחש. "היא באמת אישה מקסימה".
נראה היה שהוא מעביר בראשו סיטואציות שונות. חי מחדש. חווה.
"מקסימה". מלמל שוב לעצמו בעודו חוזר אל ילדיו ואל העמודון ההפוך.
עיניו הלכו והתרחבו. אורו. כמו גילה עולם חדש. נזכר בו.
"באמת מקסימה!" חזר שוב בהחלטיות. הדציבלים היו נמוכים, כמעט בלתי נשמעים. הטון היה קרוב לצעקה.
מפתיע היה לשמוע את הקול החדש שיצא מגרונו. קול פשוט, צלול:
"בואו, ילדים. נכנסים".
ופניו לא היו לו עוד.
)
