חייבת לשתף
כאמור, נכנסנו לבידוד משפחתי אחרי שבעלי היה במגע עם חולה מאומת בערב ר"ה
והבן שלי בן 5 ילד בכיתתו נשלח אחרי בדיקה כרגיל ללימודים וביום חמישי התברר שהוא מאומת, מה שאומר שבערב שמחת תורה יצא מבידוד.
הבנו שנהיה גם ביו"כ בבידוד ודי שמחתי אפילו, כי אני אפצ'י אחרי לידה, עם תינוקת קטנטנה שב"ה אוהבת להיות ערה ועל הידיים.
ועוד שיירה של בנים שובבים, ובעלי יהיה איתי ולא יצא לתפילות, אז אני אהיה רגועה יותר עם הילדים.
בינתיים מניני חצרות רבים לחצו על בעלי להיות חזן, אבל אני הייתי רגועה, הוא, בבית, איתי.
הוא לחץ על קופ"ח מכבי לקבל הפניה לבדיקה, לו ולבן שלי, ולא התייחסתי לזה.
הם הלכו.
נבדקו.
ויצאו שליליים.
יופי, ב"ה.
ממש שמחתי.
אבל אז הבנתי שיש עוד צד למטבע...
הוא עדכן את כולם שב"ה אנחנו שליליים וזהו.
אבל אז הגיע מבול של טלפונים, כל המנינים באזור התחננו שיבוא אליהם, אבל בעלי סרב, הוא בבידוד.
כולם הסבירו לו שיש הקלות אחרי 10 ימים, הוא ממש נכנס ללחץ ואמר שיתיעץ עם עסקן רפואי "מחמיר" ועם הרב שלו.
הוא התיעץ, הם אמרו לו שיצא לתפילות, רק מתחת לבנין, ושיתנה מראש שיכינו לו מקום מרוחק ומבודד (בהוראת הנ"ל, כמובן) ושאף אחד לא יתקרב לאיזור.
אבל אז הבנתי שמה שקורה בעצם זה-שאני בבידוד עם חבריה שובבים ותינוקת-לבד, כל המבודדים ישמעו את בעלי מתפלל ואני-לא.
ממש נשברתי מזה, אבל לא היתה שום דרך שאוכל להיות בתפילות.
השלמתי עם הענין
לא אשקר, בתפילת נעילה, ממש ממש רציתי לשמוע, אבל כל האזור מלא רעש של מנועי מזגנים.
הבן שלי עמד למטה ומידי פעם אמר לי איפה אוחזים.
פתאום שמעתי תקיעות, חזקות, עוצמתיות, לרגע היה נשמע לי שהמשיח הגיע.
וזהו, רוח לי.
הרגשתי שעשיתי את המקסימום מבחינתי ביום הזה.
היה קשה, אבל שווה.