הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשהיינו ביסודי, בשיעורי דקדוק, למדנו על שלושת הזמנים בשפה העברית: העבר (שהוא אין), ההווה (שהוא עדיין) והעתיד (שהוא מניִן).
כשהגענו לשיעורי אנגלית - כמה בירכנו את השפה העברית על שלושת זמניה, בלי כל מיני 'הוואים' שמתמשכים או שחושבים שהם פשוטים, ובלי עברים שונים, כאילו שעבר אחד לא מספיק לנו בחיים.
ובכל-זאת, כשאנו מגיעים לכתיבת סיפור, אנו מצליחים לפעמים להתבלבל אפילו בשלושת הזמנים הפשוטים שניתנו לנו.
לא נדיר לראות פסקה בספר שהולכת בערך ככה:
באותו בוקר אביבי החליט זונדל לבקר את ידיו משכבר הימים, שמערל. הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו, והוא שורק לו שיר עליז.
עוד הוא שורק ומהלך בטבע הפתוח, פתאום שומע הוא קול עמום מאחורי השיחים שבצד הדרך. נחרד, הוא נעצר במקומו, כי הקול קול גניחת פצוע הוא.
הלך זונדל אל מאחורי השיחים, לבו דופק והולם, והמראה שנגלה לעיניו הוריד את לבו שאולה.
"שמערל!" הוא צועק, מחריד בצעקתו את הציפורים שעל העצים, "מה קרה לך?"
שמערל, פניו חבולות כולן, לא ענה לו.
כולי תקווה שאתם מצליחים לזהות את הבעייתיות שבקטע המצוץ-מן-האצבע הזה...
למה הבלבול הזה, בעצם, בזמנים?
ישנן מילים שמשמות גם בזמן עבר וגם בזמן הווה (למשל: נמצא, נתגלה, נעצר וכו'), וישנו גם "עבר ממושך", אם אפשר לקרוא לזה כך - זמן הווה שהוא חלק ממשפט בזמן עבר (כמו המשפט מהסיפור: הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו). זה לפעמים מבלבל את הכותב, עד כדי שהוא גולש מזמן עבר לזמן הווה באופן קבוע.
אז מה אני רוצה, בעצם?
אני רוצה שנשים לב לזה. אני חושבת שבתור כותבים אך בסיסי הוא שנכיר חלק מכללי הלשון, ובעיקר את הקטע הזה, של הזמנים. לא אגיד שהוא "מקודש", כמו שכתבתי בכותרת, אבל בהחלט חושב מאוד-מאוד. חשוב שנבדיל בין הזמנים, חשוב שנשים לב מתי ההווה הוא בעצם עבר ממושך (אם למישהו יש הגדרה טובה יותר לזה - אשמח), וחשוב גם שנשתמש בזה כאמצעי ספרותי.
משחק בין הזמנים יכול להבדיל בין קטעים ובין זמנים בסיפור עצמו, והוא כלי יפה ביותר, בעיניי.
לסיום, אני רוצה לציין את דבורי רנד האלופה @dvory, שמיטיבה להשתמש באמצעי הספרותי הזה, ומשחקת בספריה היטב בין העבר להווה בהתאמה לדמויות ולסיפור. (דבורי, אולי פעם תשחקי גם עם זמן עתיד בסיפורייך?
)
(בחרתי במקדם דיון, כי אני לא בטוחה שאני מתאימה לכתיבת דברים תחת המקדם החשוב "מאמר", וגם כי אני רוצה שתדונו על מה שכתבתי, תלושו אותו, תתווכחו איתו ותעירו עליו. תודה...)
כשהגענו לשיעורי אנגלית - כמה בירכנו את השפה העברית על שלושת זמניה, בלי כל מיני 'הוואים' שמתמשכים או שחושבים שהם פשוטים, ובלי עברים שונים, כאילו שעבר אחד לא מספיק לנו בחיים.
ובכל-זאת, כשאנו מגיעים לכתיבת סיפור, אנו מצליחים לפעמים להתבלבל אפילו בשלושת הזמנים הפשוטים שניתנו לנו.
לא נדיר לראות פסקה בספר שהולכת בערך ככה:
באותו בוקר אביבי החליט זונדל לבקר את ידיו משכבר הימים, שמערל. הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו, והוא שורק לו שיר עליז.
עוד הוא שורק ומהלך בטבע הפתוח, פתאום שומע הוא קול עמום מאחורי השיחים שבצד הדרך. נחרד, הוא נעצר במקומו, כי הקול קול גניחת פצוע הוא.
הלך זונדל אל מאחורי השיחים, לבו דופק והולם, והמראה שנגלה לעיניו הוריד את לבו שאולה.
"שמערל!" הוא צועק, מחריד בצעקתו את הציפורים שעל העצים, "מה קרה לך?"
שמערל, פניו חבולות כולן, לא ענה לו.
כולי תקווה שאתם מצליחים לזהות את הבעייתיות שבקטע המצוץ-מן-האצבע הזה...
למה הבלבול הזה, בעצם, בזמנים?
ישנן מילים שמשמות גם בזמן עבר וגם בזמן הווה (למשל: נמצא, נתגלה, נעצר וכו'), וישנו גם "עבר ממושך", אם אפשר לקרוא לזה כך - זמן הווה שהוא חלק ממשפט בזמן עבר (כמו המשפט מהסיפור: הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו). זה לפעמים מבלבל את הכותב, עד כדי שהוא גולש מזמן עבר לזמן הווה באופן קבוע.
אז מה אני רוצה, בעצם?
אני רוצה שנשים לב לזה. אני חושבת שבתור כותבים אך בסיסי הוא שנכיר חלק מכללי הלשון, ובעיקר את הקטע הזה, של הזמנים. לא אגיד שהוא "מקודש", כמו שכתבתי בכותרת, אבל בהחלט חושב מאוד-מאוד. חשוב שנבדיל בין הזמנים, חשוב שנשים לב מתי ההווה הוא בעצם עבר ממושך (אם למישהו יש הגדרה טובה יותר לזה - אשמח), וחשוב גם שנשתמש בזה כאמצעי ספרותי.
משחק בין הזמנים יכול להבדיל בין קטעים ובין זמנים בסיפור עצמו, והוא כלי יפה ביותר, בעיניי.
לסיום, אני רוצה לציין את דבורי רנד האלופה @dvory, שמיטיבה להשתמש באמצעי הספרותי הזה, ומשחקת בספריה היטב בין העבר להווה בהתאמה לדמויות ולסיפור. (דבורי, אולי פעם תשחקי גם עם זמן עתיד בסיפורייך?
)(בחרתי במקדם דיון, כי אני לא בטוחה שאני מתאימה לכתיבת דברים תחת המקדם החשוב "מאמר", וגם כי אני רוצה שתדונו על מה שכתבתי, תלושו אותו, תתווכחו איתו ותעירו עליו. תודה...)
