הנושאים החמים
הנושאים החמים
יומו השלישי של זמן אלול, שיעור ג'.
הנקניק-עטוף-בצק-העלים קרץ אלי בידידות מהשולחן הסמוך. מה לך מתמהמה, קחני ונהיה מאושרים יחדיו.
הבטתי עליו בגעגוע. אני חסיד גדול של המאכל הלא בריא הזה, המוגש בחדר האוכל מידי יום שנכפל בו כי טוב. למה מגישים רק שניים לנפש.
נו, לא הביישן אוכל, חיזקתי את עצמי, ופניתי בקול סתמי לעבר גרוס: זה מיותר שם?
מה, הבורקס? חכה. אולי מנחם יבוא.
משום מה לא התנהלה שיחה בשולחן שלי.
לא היה לי מה לעשות. הביך אותי להמשיך לשבת ולחכות למנחם שהלוואי ולא יבוא.
הכל לטובה. תמיד יש לי נערווים של ברכת המזון על קביעות סעודה. לכבוד אלול הקב"ה הציל אותי. וגם תענית הראב"ד באותו מחיר. בירכתי ויצאתי.
יש'ך אקמול?
וואי. לא. חבל.
דופק לי הראש רצח. אני חייב לישון הרגע.
מה אתה אומר. תנסה אצל דנינו. תרגיש טוב.
זה היה מנחם. התביישתי לבקש ממנו את המנה שלו, כמובן.
גם בארוחת הערב מנחם לא היה. לא הרגיש טוב, נסע הביתה, אמרו לי.
יום א'.
שמת לב שהוא חסר כבר כמה ימים?
צודק. צריך להתקשר.
התקשרתי.
הוא לא נמצא, אמר לי שם מי שאמר.
תגיד לו שיוני חיפש אותו. יוני חפרמן.
בסדר.
יום ג'.
כמעט בטבעיות אני לוקח את הבורקס המנוקנק של מנחם. בשולחן שלו לא מתים על זה.
מה איתו בעצם?
את התשובה קיבלנו כולנו לפני מעריב באותיות שחורות וגדולות, עם הלוגו של הישיבה.
נא להתפלל לרפואת מנחם בונים בן טובה.
מה יש לו, איפה יש לו, איפה הוא נמצא, יואו.
השיחה של המשגיח התמקדה כמובן במאורע המטלטל. יצאנו כולנו בהרגשה מוחשית של ספרי חיים וספרי מתים.
שבוע של חיזוק חלף.
חברי החדר והחברותות נסעו לבקר אותו בבית החולים, אך הוא היה בשלב ההכחשה. לא רצה לראות אף אחד.
הופתעתי לראות בסידור המקומות לימים נוראים את השם מנחם זלצקי ליד שמי.
כן, אמר לי האחראי. הוא משתחרר לכמה ימים ורוצה להתפלל בישיבה.
איזה בכיות, איזה דמעות שזרמו שם. חרדת אלוקים. התביישתי להיזכר לידו בבקשותי הקטנוניות. מעמד חברתי, תלמיד עם אבא עשיר לבין הסדרים, טסט ראשון (???). שום דבר.
כל יום סדר אלף בתשע. סדר בית שלוש וחצי. סדר גימל שמונה ורבע. ואין שטיבלאך יותר.
וגם שעה משנה ברורה. וחפץ חיים. זכרנו לחיים.
ביום השני לא הייתי מסוגל. מצאתי מקום ריק מרוחק מעט, אך הבכיות, האנחות, והיללות רדפו אחרי. אותה שנה הבנתי טוב טוב מהו גנוחי גנח, ילולי ילל, פעיות, וכל שום וחניכה דאית להו.
הקבלות שקיבלתי על עצמי לנוכח אדם שעל גבו רשום הסימן האדום מטיל האימה חרגו מעל ומעבר לדרגתי ביום יום.
זה היה ראש השנה בלתי נשכח, כך הרגשתי. את הקבלות רשמתי במוצאי ראש השנה על דף מיוחד, שנטשטש מרטיבות.
באדר התקיימה הלוויתו של חברנו היקר, נפש נקי וצדיק שנלב"ע בגיל שבית דין של מעלה טרם מענישים. בצורה מסויימת שמחתי בשבילו.
אתמול התחלתי קיבוץ א'. לאחר השיחה הראשונה מהמשגיח יצאתי לשבת על ספסל בודד ולהרהר בתשובה.
השנה אני חייב להתחזק ברצינות. השידוכים באופק, לא צחוק.
מאז שפתחו את המנין ההוא בתשע אני מגיע כמעט כל יום ברבע לעשר לסדר. אין הרגשה של התחדשות. גם אלול לא עושה לי את זה כמו פעם. ללכת לחיזוק אולי?
סדר ב' סובל מעייפות החומר.
סדר ג'... נעבור הלאה.
אולי אני אקבל על עצמי ללמוד רבע שעה משנה ברורה, לדעת את המעשה אשר יעשון. זה נראה לי קבלה ממש טובה.
***
מבוסס על סיפור אמיתי
הנקניק-עטוף-בצק-העלים קרץ אלי בידידות מהשולחן הסמוך. מה לך מתמהמה, קחני ונהיה מאושרים יחדיו.
הבטתי עליו בגעגוע. אני חסיד גדול של המאכל הלא בריא הזה, המוגש בחדר האוכל מידי יום שנכפל בו כי טוב. למה מגישים רק שניים לנפש.
נו, לא הביישן אוכל, חיזקתי את עצמי, ופניתי בקול סתמי לעבר גרוס: זה מיותר שם?
מה, הבורקס? חכה. אולי מנחם יבוא.
משום מה לא התנהלה שיחה בשולחן שלי.
לא היה לי מה לעשות. הביך אותי להמשיך לשבת ולחכות למנחם שהלוואי ולא יבוא.
הכל לטובה. תמיד יש לי נערווים של ברכת המזון על קביעות סעודה. לכבוד אלול הקב"ה הציל אותי. וגם תענית הראב"ד באותו מחיר. בירכתי ויצאתי.
יש'ך אקמול?
וואי. לא. חבל.
דופק לי הראש רצח. אני חייב לישון הרגע.
מה אתה אומר. תנסה אצל דנינו. תרגיש טוב.
זה היה מנחם. התביישתי לבקש ממנו את המנה שלו, כמובן.
גם בארוחת הערב מנחם לא היה. לא הרגיש טוב, נסע הביתה, אמרו לי.
יום א'.
שמת לב שהוא חסר כבר כמה ימים?
צודק. צריך להתקשר.
התקשרתי.
הוא לא נמצא, אמר לי שם מי שאמר.
תגיד לו שיוני חיפש אותו. יוני חפרמן.
בסדר.
יום ג'.
כמעט בטבעיות אני לוקח את הבורקס המנוקנק של מנחם. בשולחן שלו לא מתים על זה.
מה איתו בעצם?
את התשובה קיבלנו כולנו לפני מעריב באותיות שחורות וגדולות, עם הלוגו של הישיבה.
נא להתפלל לרפואת מנחם בונים בן טובה.
מה יש לו, איפה יש לו, איפה הוא נמצא, יואו.
השיחה של המשגיח התמקדה כמובן במאורע המטלטל. יצאנו כולנו בהרגשה מוחשית של ספרי חיים וספרי מתים.
שבוע של חיזוק חלף.
חברי החדר והחברותות נסעו לבקר אותו בבית החולים, אך הוא היה בשלב ההכחשה. לא רצה לראות אף אחד.
הופתעתי לראות בסידור המקומות לימים נוראים את השם מנחם זלצקי ליד שמי.
כן, אמר לי האחראי. הוא משתחרר לכמה ימים ורוצה להתפלל בישיבה.
איזה בכיות, איזה דמעות שזרמו שם. חרדת אלוקים. התביישתי להיזכר לידו בבקשותי הקטנוניות. מעמד חברתי, תלמיד עם אבא עשיר לבין הסדרים, טסט ראשון (???). שום דבר.
כל יום סדר אלף בתשע. סדר בית שלוש וחצי. סדר גימל שמונה ורבע. ואין שטיבלאך יותר.
וגם שעה משנה ברורה. וחפץ חיים. זכרנו לחיים.
ביום השני לא הייתי מסוגל. מצאתי מקום ריק מרוחק מעט, אך הבכיות, האנחות, והיללות רדפו אחרי. אותה שנה הבנתי טוב טוב מהו גנוחי גנח, ילולי ילל, פעיות, וכל שום וחניכה דאית להו.
הקבלות שקיבלתי על עצמי לנוכח אדם שעל גבו רשום הסימן האדום מטיל האימה חרגו מעל ומעבר לדרגתי ביום יום.
זה היה ראש השנה בלתי נשכח, כך הרגשתי. את הקבלות רשמתי במוצאי ראש השנה על דף מיוחד, שנטשטש מרטיבות.
באדר התקיימה הלוויתו של חברנו היקר, נפש נקי וצדיק שנלב"ע בגיל שבית דין של מעלה טרם מענישים. בצורה מסויימת שמחתי בשבילו.
אתמול התחלתי קיבוץ א'. לאחר השיחה הראשונה מהמשגיח יצאתי לשבת על ספסל בודד ולהרהר בתשובה.
השנה אני חייב להתחזק ברצינות. השידוכים באופק, לא צחוק.
מאז שפתחו את המנין ההוא בתשע אני מגיע כמעט כל יום ברבע לעשר לסדר. אין הרגשה של התחדשות. גם אלול לא עושה לי את זה כמו פעם. ללכת לחיזוק אולי?
סדר ב' סובל מעייפות החומר.
סדר ג'... נעבור הלאה.
אולי אני אקבל על עצמי ללמוד רבע שעה משנה ברורה, לדעת את המעשה אשר יעשון. זה נראה לי קבלה ממש טובה.
***
מבוסס על סיפור אמיתי
נערך לאחרונה ב:
