הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
עמוס הציץ בראי המטונף שעמד בכניסה לבית, הצצה אחרונה בהחלט לפני שהוא יוצא לרחוב.
"אני לא נראה כמו עני" הוא חשב, והמחשבה הזאת עשתה לו קצת טוב.
החליפה שלו אמנם ישנה, אבל הסוודר שחיים מהבית כנסת הביא לו מהבגאז' של האוטו, היה ממש כמו חדש.
הוא חייך לעצמו בתפילה, "בזכות הנדר" הוא הכריז לחלל הבית, ורחל ששכבה על הספה הבלוייה ונשכה כוס כוס חד פעמית, תוך כדי קריאת ספר, ענתה אמן בקול.
"איזו צורה זאת לשבת עם הרגלים על הספה.." הוא מילמל כשהבחין בתנוחת הישיבה שלה, ולמזלו היא לא שמעה, הוא אמר שלום ויצא לחדר המדרגות האפלולי.
ריח צחנה שרר שם, תוצר לוואי של השיכורים שניצלו את העובדה שלאף אחד מהדיירים לא היה כסף כדי לתקן את האינטרקום, ואריאלה הרווקה, ששימשה כוועד הבית, לא העיזה לבקש מאף אחד.
"כשאני אצא מכל זה", הוא חשב לעצמו, "יהיה לי בית נורמלי בשכונה נורמלית, עם ספה נורמלית, ונראה את רחל מעיזה לשבת ככה עם רגליים על הספה!"
הרחוב היה קצת ריק מתמיד, אנשים מפחדים מפיגועים והם לא באים לפה עכשיו, קצת מזכיר לו את השכונה לפני עשר שנים, שקט בלילה, בלי המועדנים והמוזיקה והעשן של הגראס, רק זקנים שחוזרים ממנחה וערבית בזהרי חמה, חוצים את הרחוב בהליכה איטית, ואנשים עם סלים שמחכים לאוטובוס בתחנה מוכת גשם ברחוב יפו.
כל הסוחרים בשוק מכירים אותו, הוא היה מסדר לכולם את האזכרות, מביא רבנים שידברו, בחורים שיאכלו, והרבה קופות צדקה מהבית כנסת, צדקה תציל ממוות.
ביד ימין הוא החזיק שקית של רמי לוי, כבר הרבה זמן הוא הולך איתה במקום עם תיק נורמלי, אם הוא לא היה מוציא את כל הכסף על הכדורים והפסיכולוגית של שוש, הוא היה הולך עכשיו עם תיק ג'ימס בונד, מלא כנראה בשטרות של 200 דולר, מסודרות בצפיפות, נתונות בגומיות.
לפחות ככה הוא הרגיש.
בלב שלו הוא ידע שזה לא נכון, אם היה לו כסף הוא היה מבזבז אותו על לוטו וחיש גד בקיוסק של קסלסי, איפה שיושבים כל המובטלים ושותים בירה מול הטלוויזיה, מפרשנים במקצוענות מהלכי כדורגל, ומתווכחים בלי סוף.
בתוך השקית היתה קופסה קטנה, כשהוא דיבר עם רחל על הרצון שלו לצאת לרחוב, היא הלכה לארון שלה ושמה לו ביד את הקופסה הזאת.
"הבן אדם הראשון שנותן לך כסף, תן אותה לו", היא הורתה לו.
"מה יש בפנים?" הוא שאל.
"שרשרת כסף", היא ענתה, "שרשרת כסף שקיבלתי ממצליח, אני בחיים לא אלבש אותה, אחרי מה שהיא עשתה לנו", היא נשמה עמוק אחרי המשפט הזה, "קח אותה, אבא".
הוא מאוד התרגש מהמחווה שלה, ויורדות לו דמעות בקלות, אז הוא בכה מאוד.
"תודה רחל", הוא לחש בגרון חנוק, "אני נודר עכשיו נדר".
"מה הנדר?"
הוא כחכח בגרון טיפה, הזדקף והכריז:
"הבן אדם הראשון ששם לי צדקה, הוא יזכה בשרשרת הזאת!"
"טוב מאוד, אבא", היא הנהנה בעיניים עצומות, "בנדר?" היא שאלה.
"בנדר!" הצהיר עמוס ועיין בקופסה שהחזיק ביד.
"אני לא פותח את הקופסה", הוא הסביר לה, "אני אפתח אותה רק כשיגיע הנדיב הראשון, אחרת האופי הקמצני שלי לא יוכל לשחרר את השרשרת", הוא צחק לעצמו מתוך הדמעות שהציפו את העיניים הירוקות שלו.
ברחוב יפו אי אפשר לעמוד סתם ולקבץ נדבות, לכל קבצן יש את השטח שלו, חמש דקות אתה על המקום, וזה המקסימום. אם אתה לא מספיק חזק ונואש, יסלקו אותך מהאזור כמו כלום.
עמוס הוא כזה שיודע את הגבולות של הקבצנים, עם כולם הוא החליף כמה מילים, צחק, והיה מחלק להם תה שנשאר מהבית כנסת, במוצאי שבת.
ליד שערי העיר אפשר לעמוד, הוא ידע, רק שמזמינים לך משטרה מהמשרדים שם.
בשערי צדק הישן אתה יכול לעמוד שעות, ואף אחד לא יסתכל עליך, לכן אף קבצן לא עומד שם.
מה שנשאר זה הכניסה למעיין 2000, הוא כבר למד את השטח כמה פעמים, המום כל פעם מחדש מהעובדה שהאופציה של לפשוט יד עלתה בכלל בראש שלו.
אין אף קבצן ליד מעיין 2000, והבעלים הוא נחמד, הוא ראה אותו מוציא בחורף ארגזים של חזרות, ומשאיר אותם במתכוון בחוץ, כדי שמי שצריך יוכל לקחת, ותמיד היו כמה מהשכונה שהיו הולכים עם עגלת שוק לדלת האחורית שם, וחוזרים עם קופסאות שימורים שנפגמו, אורז בשקית קרועה, וירקות כמושים, זה לפחות מכובד יותר מלחפש על הרצפה בשוק העירקי.
הקיר מאחוריו היה נקי, אבן ירושלמית בלי גרפיטי ובלי קישקושים, סתם אבן רגילה של השכונות החדשות, ומול פניו התרחשות מעניינת באתר בניה, כמות גדולה של פועלים ניווטו צינור בקוטר עצום, אשר השתלשל ממנוף ענק, אל תוך מערכת פיגומים מרשימה.
השקית לצידו, הקופסה בפנים, הלב דופק והעיניים שוב מתחילות להתמלא בדמעות.
הוא הביט לכל הכיוונים, אף אחד לא מכיר אותו כאן, לפחות בטווח של חמישים מטר ממנו.
הוא שם כמה עשרות אגורות ביד, במקרה הוא מצא מתחת הספה הישנה, איפה שיש חור כזה שנופלים אליו דברים, שוש היתה קוראת לחור הזה "עמוקה", היא שמעה את השם הזה באיזו תוכנית רדיו, ומאז היא לא נרגעת, כל החיים שלה זה משחקי מילים, והוא לא ממש עומד בקצב.
"צדקה לשבת!" הוא ניסה לומר, אבל שום קול לא יצא לו, רק היה נותרה עדיין באוויר, שלוש מטבעות של 10 אגורות מנסות להשמיע את קולן, כמעט אבודות בתוך היד המסוקסת שלו.
"דינג!"
הוא שמע, כשבחור אחד בפליז שחור הניח לו מטבע של 10 שקל ביד.
"דונג!"
אישה במטפחת הניחה לו מטבע של שקל.
"תזכו למצוות", הוא מלמל בקול נבוך כשהתורמים התרחקו.
פתאום הוא התעורר, "לא נתתי להם את השרשרת!" הוא הזדעק לעצמו, "נדרתי נדר!"
מה שהמוח יכול להספיק בשניה וחצי זה מדהים.
עמוס הריץ את הסיטואציה במהירות בראש, מי הניח את המטבע ראשון? הבחור בפליז או האישה במטפחת.
בזמן רגיל היה לוקח לו כמה דקות לשחזר את הסיטואציה, אבל עכשיו המוח טס מהר, הוא ניתח את הצליל של שני המטבעות, ותוך רגע הוא כבר היה במרדף אחרי הבחור.
"בוא רגע!" הוא קרא לו, "זה ישתלם לך!" הבטיח.
הבחור היה ממהר, אבל הוא לא הרפה, "בוא לפה שניה, מבטיח לך שתרוויח מזה", והבחור התרצה.
"יש לי משהו בשבילך", הוא התכופף לעבר השקית והוציא את הקופסה הקטנה. "היינו צריכים אוכל לשבת, ולא היה לי כסף, אז הבת שלי אמרה לי:"אבא, קח את השרשרת הזאת, ומי שנותן לך צדקה לשבת, תן לו אותה", צדיקה זאתי, ככה עם כל הלב נתנה.
יכלתי למכור אותה, לקבל עליה כסף, אבל עשיתי מה שהיא רוצה, ונדרתי נדר, ונדר זה נדר".
הוא פתח את הקופסה, והשרשרת, פשוטה ודקה, הצטנפה לה בפינת הקופסה, שהיתה גדולה ממידותיה.
הוא היה קצת המום מהעליבות שלה, גם אם הוא היה מוכר אותה, אף אחד לא היה נותן לה עליה יותר משלושים שקל, הוא סתם בנה עליה.
אבל שלושים שקל זה יותר מעשר שקל, הוא מפסיד עליו עשרים שקל, אבל נדר זה נדר.
"מה פתאום!" הבחור דחה את ההצעה שלו, "אני לא יכול לקחת כזה דבר, לא נתתי בשביל לקבל".
"נדר זה נדר", הודיע לו עמוס, "אני חייב לתת לך את זה, יש לך אישה?" הוא שאל.
"ברוך השם", ענה הבחור בחיוך. "תשאיר את השרשרת אצלך, זה בסדר".
"אתה חייב לקחת", הוא התעקש.
"טוב", הסכים הבחור, "תן לי אותה!" הוא ביקש והושיט יד לעבר הקופסה.
"הנה לקחתי אותה!" הוא הצהיר, "והנה אני נותן לך אותה במתנה, קח ממני במתנה".
"מה פתאום", מחה עמוס, "היא שלך!"
"קח בכבוד שלי", אמר הבחור, וזה כבר היה סיפור אחר, עמוס יודע לתת כבוד.
"בסדר", הוא לקח את הקופסה בחזר, וקד לעבר הבחור בהערכה.
"רגע רגע", אמר הבחור, "זה לא בא לבד", הוא פתח ארנק בלוי אך תפוח למדי, ופשפש בתוכו, שטרות רבים של 200 היו שם, אבל הבחור התעכב דווקא על השטר של החמישים, ועמוס כבר לא יכל להתאפק, הוא ינסה, מה יקרה..
"200 שקל יספיקו לי לקניה של שבת", הוא שמע את עצמו אומר ומיד הסמיק, אבל לא ראו את זה עליו, יש לו עור כהה.
"יודע מה", אמר הבחור, "סבבה, קח".
הוא שם לו ביד 200 שקל, ובנוסף נתן לו גם חיבוק של אשכנזים, קר ומרוחק כראוי.
"השם יברך אותך בכל הברכות, ותזכה לראות נחת מכל הילדים ומקרר מלא תמיד אמן כן יהי רצון בברכת כהנים, ונאמר- אמן!"
אבל אף אחד לא ענה אמן, הבחור כבר התרחק, ועמוס שהבין ששיחקה לו השעה, נכנס למעיין 2000 והתחיל למלא את העגלה במצרכים בסיסיים, אורז, שמן, שימורים ואפילו מגש של כנפיים.
זה כסף של ברכה, הוא חשב, צריך לקנות בו רק דברים לשבת.
לפי החשבון שלו הוא הגיע ל200 בדיוק, אבל בקופה היא החזירה לו 10 שקל עודף - "יש מבצע על העופות של מחפוד, כי עוד מעט נגמר להם התוקף", היא הסבירה באדיבות.
לא נורא, הוא כבר יקנה חיש גד אצל קסלסי, אם משחק לו המזל, אולי הוא יצליח לגרד בזה עוד איזה 100 שקל או יותר.
"לא תאמיני איזה נס היה לי!" הוא הכריז כשהוא נכנס הביתה וראה את רחל יושבת על הספה, כמעט באותה תנוחה, הפעם שקועה בטלפון שלה, מפוצצת קוביות ועיגולים במשחק מטופש.
"כמה עשית?" היא שאלה אותו בלי להסתכל.
"200 שקל!" הוא התרגש, "והנה המצרכים לשבת, תראי!" הצביע על השקיות המלאות.
"אתה יכול לשים את השרשרת אצלי בארון", היא אמרה, "שבוע הבא אני אתן לך אחת שווה יותר".
"אוי לא!" הוא חשב
"אוי לא".
"אני לא נראה כמו עני" הוא חשב, והמחשבה הזאת עשתה לו קצת טוב.
החליפה שלו אמנם ישנה, אבל הסוודר שחיים מהבית כנסת הביא לו מהבגאז' של האוטו, היה ממש כמו חדש.
הוא חייך לעצמו בתפילה, "בזכות הנדר" הוא הכריז לחלל הבית, ורחל ששכבה על הספה הבלוייה ונשכה כוס כוס חד פעמית, תוך כדי קריאת ספר, ענתה אמן בקול.
"איזו צורה זאת לשבת עם הרגלים על הספה.." הוא מילמל כשהבחין בתנוחת הישיבה שלה, ולמזלו היא לא שמעה, הוא אמר שלום ויצא לחדר המדרגות האפלולי.
ריח צחנה שרר שם, תוצר לוואי של השיכורים שניצלו את העובדה שלאף אחד מהדיירים לא היה כסף כדי לתקן את האינטרקום, ואריאלה הרווקה, ששימשה כוועד הבית, לא העיזה לבקש מאף אחד.
"כשאני אצא מכל זה", הוא חשב לעצמו, "יהיה לי בית נורמלי בשכונה נורמלית, עם ספה נורמלית, ונראה את רחל מעיזה לשבת ככה עם רגליים על הספה!"
הרחוב היה קצת ריק מתמיד, אנשים מפחדים מפיגועים והם לא באים לפה עכשיו, קצת מזכיר לו את השכונה לפני עשר שנים, שקט בלילה, בלי המועדנים והמוזיקה והעשן של הגראס, רק זקנים שחוזרים ממנחה וערבית בזהרי חמה, חוצים את הרחוב בהליכה איטית, ואנשים עם סלים שמחכים לאוטובוס בתחנה מוכת גשם ברחוב יפו.
כל הסוחרים בשוק מכירים אותו, הוא היה מסדר לכולם את האזכרות, מביא רבנים שידברו, בחורים שיאכלו, והרבה קופות צדקה מהבית כנסת, צדקה תציל ממוות.
ביד ימין הוא החזיק שקית של רמי לוי, כבר הרבה זמן הוא הולך איתה במקום עם תיק נורמלי, אם הוא לא היה מוציא את כל הכסף על הכדורים והפסיכולוגית של שוש, הוא היה הולך עכשיו עם תיק ג'ימס בונד, מלא כנראה בשטרות של 200 דולר, מסודרות בצפיפות, נתונות בגומיות.
לפחות ככה הוא הרגיש.
בלב שלו הוא ידע שזה לא נכון, אם היה לו כסף הוא היה מבזבז אותו על לוטו וחיש גד בקיוסק של קסלסי, איפה שיושבים כל המובטלים ושותים בירה מול הטלוויזיה, מפרשנים במקצוענות מהלכי כדורגל, ומתווכחים בלי סוף.
בתוך השקית היתה קופסה קטנה, כשהוא דיבר עם רחל על הרצון שלו לצאת לרחוב, היא הלכה לארון שלה ושמה לו ביד את הקופסה הזאת.
"הבן אדם הראשון שנותן לך כסף, תן אותה לו", היא הורתה לו.
"מה יש בפנים?" הוא שאל.
"שרשרת כסף", היא ענתה, "שרשרת כסף שקיבלתי ממצליח, אני בחיים לא אלבש אותה, אחרי מה שהיא עשתה לנו", היא נשמה עמוק אחרי המשפט הזה, "קח אותה, אבא".
הוא מאוד התרגש מהמחווה שלה, ויורדות לו דמעות בקלות, אז הוא בכה מאוד.
"תודה רחל", הוא לחש בגרון חנוק, "אני נודר עכשיו נדר".
"מה הנדר?"
הוא כחכח בגרון טיפה, הזדקף והכריז:
"הבן אדם הראשון ששם לי צדקה, הוא יזכה בשרשרת הזאת!"
"טוב מאוד, אבא", היא הנהנה בעיניים עצומות, "בנדר?" היא שאלה.
"בנדר!" הצהיר עמוס ועיין בקופסה שהחזיק ביד.
"אני לא פותח את הקופסה", הוא הסביר לה, "אני אפתח אותה רק כשיגיע הנדיב הראשון, אחרת האופי הקמצני שלי לא יוכל לשחרר את השרשרת", הוא צחק לעצמו מתוך הדמעות שהציפו את העיניים הירוקות שלו.
ברחוב יפו אי אפשר לעמוד סתם ולקבץ נדבות, לכל קבצן יש את השטח שלו, חמש דקות אתה על המקום, וזה המקסימום. אם אתה לא מספיק חזק ונואש, יסלקו אותך מהאזור כמו כלום.
עמוס הוא כזה שיודע את הגבולות של הקבצנים, עם כולם הוא החליף כמה מילים, צחק, והיה מחלק להם תה שנשאר מהבית כנסת, במוצאי שבת.
ליד שערי העיר אפשר לעמוד, הוא ידע, רק שמזמינים לך משטרה מהמשרדים שם.
בשערי צדק הישן אתה יכול לעמוד שעות, ואף אחד לא יסתכל עליך, לכן אף קבצן לא עומד שם.
מה שנשאר זה הכניסה למעיין 2000, הוא כבר למד את השטח כמה פעמים, המום כל פעם מחדש מהעובדה שהאופציה של לפשוט יד עלתה בכלל בראש שלו.
אין אף קבצן ליד מעיין 2000, והבעלים הוא נחמד, הוא ראה אותו מוציא בחורף ארגזים של חזרות, ומשאיר אותם במתכוון בחוץ, כדי שמי שצריך יוכל לקחת, ותמיד היו כמה מהשכונה שהיו הולכים עם עגלת שוק לדלת האחורית שם, וחוזרים עם קופסאות שימורים שנפגמו, אורז בשקית קרועה, וירקות כמושים, זה לפחות מכובד יותר מלחפש על הרצפה בשוק העירקי.
הקיר מאחוריו היה נקי, אבן ירושלמית בלי גרפיטי ובלי קישקושים, סתם אבן רגילה של השכונות החדשות, ומול פניו התרחשות מעניינת באתר בניה, כמות גדולה של פועלים ניווטו צינור בקוטר עצום, אשר השתלשל ממנוף ענק, אל תוך מערכת פיגומים מרשימה.
השקית לצידו, הקופסה בפנים, הלב דופק והעיניים שוב מתחילות להתמלא בדמעות.
הוא הביט לכל הכיוונים, אף אחד לא מכיר אותו כאן, לפחות בטווח של חמישים מטר ממנו.
הוא שם כמה עשרות אגורות ביד, במקרה הוא מצא מתחת הספה הישנה, איפה שיש חור כזה שנופלים אליו דברים, שוש היתה קוראת לחור הזה "עמוקה", היא שמעה את השם הזה באיזו תוכנית רדיו, ומאז היא לא נרגעת, כל החיים שלה זה משחקי מילים, והוא לא ממש עומד בקצב.
"צדקה לשבת!" הוא ניסה לומר, אבל שום קול לא יצא לו, רק היה נותרה עדיין באוויר, שלוש מטבעות של 10 אגורות מנסות להשמיע את קולן, כמעט אבודות בתוך היד המסוקסת שלו.
"דינג!"
הוא שמע, כשבחור אחד בפליז שחור הניח לו מטבע של 10 שקל ביד.
"דונג!"
אישה במטפחת הניחה לו מטבע של שקל.
"תזכו למצוות", הוא מלמל בקול נבוך כשהתורמים התרחקו.
פתאום הוא התעורר, "לא נתתי להם את השרשרת!" הוא הזדעק לעצמו, "נדרתי נדר!"
מה שהמוח יכול להספיק בשניה וחצי זה מדהים.
עמוס הריץ את הסיטואציה במהירות בראש, מי הניח את המטבע ראשון? הבחור בפליז או האישה במטפחת.
בזמן רגיל היה לוקח לו כמה דקות לשחזר את הסיטואציה, אבל עכשיו המוח טס מהר, הוא ניתח את הצליל של שני המטבעות, ותוך רגע הוא כבר היה במרדף אחרי הבחור.
"בוא רגע!" הוא קרא לו, "זה ישתלם לך!" הבטיח.
הבחור היה ממהר, אבל הוא לא הרפה, "בוא לפה שניה, מבטיח לך שתרוויח מזה", והבחור התרצה.
"יש לי משהו בשבילך", הוא התכופף לעבר השקית והוציא את הקופסה הקטנה. "היינו צריכים אוכל לשבת, ולא היה לי כסף, אז הבת שלי אמרה לי:"אבא, קח את השרשרת הזאת, ומי שנותן לך צדקה לשבת, תן לו אותה", צדיקה זאתי, ככה עם כל הלב נתנה.
יכלתי למכור אותה, לקבל עליה כסף, אבל עשיתי מה שהיא רוצה, ונדרתי נדר, ונדר זה נדר".
הוא פתח את הקופסה, והשרשרת, פשוטה ודקה, הצטנפה לה בפינת הקופסה, שהיתה גדולה ממידותיה.
הוא היה קצת המום מהעליבות שלה, גם אם הוא היה מוכר אותה, אף אחד לא היה נותן לה עליה יותר משלושים שקל, הוא סתם בנה עליה.
אבל שלושים שקל זה יותר מעשר שקל, הוא מפסיד עליו עשרים שקל, אבל נדר זה נדר.
"מה פתאום!" הבחור דחה את ההצעה שלו, "אני לא יכול לקחת כזה דבר, לא נתתי בשביל לקבל".
"נדר זה נדר", הודיע לו עמוס, "אני חייב לתת לך את זה, יש לך אישה?" הוא שאל.
"ברוך השם", ענה הבחור בחיוך. "תשאיר את השרשרת אצלך, זה בסדר".
"אתה חייב לקחת", הוא התעקש.
"טוב", הסכים הבחור, "תן לי אותה!" הוא ביקש והושיט יד לעבר הקופסה.
"הנה לקחתי אותה!" הוא הצהיר, "והנה אני נותן לך אותה במתנה, קח ממני במתנה".
"מה פתאום", מחה עמוס, "היא שלך!"
"קח בכבוד שלי", אמר הבחור, וזה כבר היה סיפור אחר, עמוס יודע לתת כבוד.
"בסדר", הוא לקח את הקופסה בחזר, וקד לעבר הבחור בהערכה.
"רגע רגע", אמר הבחור, "זה לא בא לבד", הוא פתח ארנק בלוי אך תפוח למדי, ופשפש בתוכו, שטרות רבים של 200 היו שם, אבל הבחור התעכב דווקא על השטר של החמישים, ועמוס כבר לא יכל להתאפק, הוא ינסה, מה יקרה..
"200 שקל יספיקו לי לקניה של שבת", הוא שמע את עצמו אומר ומיד הסמיק, אבל לא ראו את זה עליו, יש לו עור כהה.
"יודע מה", אמר הבחור, "סבבה, קח".
הוא שם לו ביד 200 שקל, ובנוסף נתן לו גם חיבוק של אשכנזים, קר ומרוחק כראוי.
"השם יברך אותך בכל הברכות, ותזכה לראות נחת מכל הילדים ומקרר מלא תמיד אמן כן יהי רצון בברכת כהנים, ונאמר- אמן!"
אבל אף אחד לא ענה אמן, הבחור כבר התרחק, ועמוס שהבין ששיחקה לו השעה, נכנס למעיין 2000 והתחיל למלא את העגלה במצרכים בסיסיים, אורז, שמן, שימורים ואפילו מגש של כנפיים.
זה כסף של ברכה, הוא חשב, צריך לקנות בו רק דברים לשבת.
לפי החשבון שלו הוא הגיע ל200 בדיוק, אבל בקופה היא החזירה לו 10 שקל עודף - "יש מבצע על העופות של מחפוד, כי עוד מעט נגמר להם התוקף", היא הסבירה באדיבות.
לא נורא, הוא כבר יקנה חיש גד אצל קסלסי, אם משחק לו המזל, אולי הוא יצליח לגרד בזה עוד איזה 100 שקל או יותר.
"לא תאמיני איזה נס היה לי!" הוא הכריז כשהוא נכנס הביתה וראה את רחל יושבת על הספה, כמעט באותה תנוחה, הפעם שקועה בטלפון שלה, מפוצצת קוביות ועיגולים במשחק מטופש.
"כמה עשית?" היא שאלה אותו בלי להסתכל.
"200 שקל!" הוא התרגש, "והנה המצרכים לשבת, תראי!" הצביע על השקיות המלאות.
"אתה יכול לשים את השרשרת אצלי בארון", היא אמרה, "שבוע הבא אני אתן לך אחת שווה יותר".
"אוי לא!" הוא חשב
"אוי לא".
נערך לאחרונה ב:
