מעשה ביהושפט מכפר יהושע, וגזירת כובעי הדאשיק'ל (משחקים מילים מעצבנים)

[Natan Galant]

בס"ד

הטור הזה לא מושלם, לא סגור, חסר פאנץ'.
היש לו תכלית?
אנא הביעו את דעתכם.

****************

איש היה ושמו יהושפט.

יהושפט שפט את תושבי כפר יהושע, שפטם, שפטם היטב.
נהג לשפות מידי ערב קומקומו ומיחמו, ואז להכין לעצמו ספל תה. ועוד ספל תה שאותו נהג להגיש לנהגו, שהיה נוהג להרגיש בטוב, כמנהגו. אף לאחר נסיעות ארוכות, כמנהגם.

תושבי כפר יהושע העריצוהו הערצה כנה, וקנאה מעולם לא עלתה על דל שפתותיהם הדלות.
היו דברים רבים בהם ניתן היה לקנא ביהושפט, שופט כפר יהושע.
ביתו המרווח, חצרו הפוריה, עציו המלבלבים, משפחתו המפוארת. איש אשכולות אשר בחצרו אשכולות רבים:
גפן, תאנה, רימון ופסיפלורה.

פסיפס רחב ידיים מורכב היה במרכז חצרו. ושם נהג רכז חצרו החסידית לערוך את ישיבות הוועדה.
קנקני תה רבים נשתו שם עם השנים, והחלטות רבות נתקבלו על שולחן האבן, הניצב במרכזו של פסיפס האבן המורכב במרכזו של חצרו של יהושפט, שופט כפר יהושע.

החלטה אחת זכורה במיוחד הנביטה ונתפרחה ורבתה. החלטת כובעי הדאשיקל.
וכך היה מעשה:
צהרים קייציות ודרומיות שגרתיות, ורוח חמה ערבלה באוויר כפר יהושע גרגרי חול ועטיפות חטיפים קרועים, מוזנחים.
בזה אחר זה נעצרו בחזית ביתו של יהושפט מכוניות רבות, ותושביהן נפלטו בזה אחר זה וגנחו על החום הרב.
הנאספים נקבצו ובאו לשולחן האבן הגדול, ובנו הנמרץ של יהושפט - אבינוחם - טיפס וניתב את זרועות הגפנים כך שישרו צילם על יושבי השולחן המיוזעים ומתנשפים.
הגפנים שמחו להיטיב עם הנאספים. ככל הנראה ליבו הרחום של יהושפט היווה עבורם מקור לחיקוי נמרץ.
תחת הגפנים המצלים ישבו הניצולים מחום השמש, ואבינוחם אץ רץ והגיש לניצולים שניצלונים קטנים נוטפי שומן.

יהושפט חייך חיוך חם, והנאספים התעודדו. מה בפיכם? שאל.
יעקב סיים לתחוב עקבו בנעלו, מחה פיו מטוגני השומן, וענה: הדאשיקלאך. אותם כובעים מנומסים שעיטרו בהם פרחי החסידות את ראשם. הגיע העת לחדש המנהג.
יהושפט שמע ושתק. בטש ברגלו את העפר, ושאל את שאר הנקהלים: ומהי דעתכם?
אביגדור שיהק: רעיון מעולה.
נחום פיהק: רעיון נפלא.
אבינוחם גיהק: רעיון סביר.
בועז נשתתק.

ויפן יהושפט אל בועז, וישאלו: ולמה זה אדוני לא יביע דעתו מהי?
כיוון שכך נשתתקה לה כל הקבוצה, ואף נחום הפסיק לפהק.
ויאמר בועז: דעתי היא שאין גוזרים גזירה על הציבור, והלא כובע הדאשיק ידוע כי תיקונו על ידי גזירתו, ואם כן למה לנו גזירה זו.

ויביטו בו רעיו. הנתבלעה עליו דעתו? רשף אבינוחם. והלא אין הגיון בדבריו של בועז.
ואף יהושפט שמט אפו אל צלחתו, ורשף אוויר מפיו עד נתקררה השניצל הנח שם. ואכלוֹ, וינקה שפמו, ויאמר: חם היום. הבה נחליט ביום אחר.
ולא נודע מה הוחלט, ולמה.

 

[מאיר14]

רעיון נחמד ומשעשע למדי
אך עוד לפני הפאנץ', תאויוט לשון והיגוי למכביר..

 

[אפשוטער איד]

בגדול, כיף לי המשחקי מילים
אבל חפר לי יותר מידי ה "יהושפט, שופט כפר יהושע."

 

[Natan Galant]

בגדול, כיף לי המשחקי מילים
אבל חפר לי יותר מידי ה "יהושפט, שופט כפר יהושע."

זה טור ישן. הזהרתי בכותרת שהוא נועד לקבל ביקורת.
תרביצו.

 

[RACHELIZ]

קנקני תה רבים נשתו שם עם השנים, והחלטות רבות נתקבלו על שולחן האבן,

הייתי חייבת, קפץ לי מיד לראש:
חליטות תה רבות נשתו שם עם השנים, והחלטות רבות נתקבלו על שולחן האבן.

לגבי הקטע עצמו: אהבתי את משחקי המילים אבל בגלל ההתמקדות בהם, קשה היה לפַאֶנְץ'.. (לא אחריותי על הניקוד)
יש בקטע משהו קצת מתאמץ מידי..

לפי דעתי, אם תצליח לחפש פאנץ' שיתן גם משהו מעבר, איזה מסר, הפתעה כלשהי, יהיה לו איזושהי תכלית...

 

[יואב ברק]

בס"ד

הטור הזה לא מושלם, לא סגור, חסר פאנץ'.
היש לו תכלית?
אנא הביעו את דעתכם.

****************

איש היה ושמו יהושפט.

יהושפט שפט את תושבי כפר יהושע, שפטם, שפטם היטב.
נהג לשפות מידי ערב קומקומו ומיחמו, ואז להכין לעצמו ספל תה. ועוד ספל תה שאותו נהג להגיש לנהגו, שהיה נוהג להרגיש בטוב, כמנהגו. אף לאחר נסיעות ארוכות, כמנהגם.

תושבי כפר יהושע העריצוהו הערצה כנה, וקנאה מעולם לא עלתה על דל שפתותיהם הדלות.
היו דברים רבים בהם ניתן היה לקנא ביהושפט, שופט כפר יהושע.
ביתו המרווח, חצרו הפוריה, עציו המלבלבים, משפחתו המפוארת. איש אשכולות אשר בחצרו אשכולות רבים:
גפן, תאנה, רימון ופסיפלורה.

פסיפס רחב ידיים מורכב היה במרכז חצרו. ושם נהג רכז חצרו החסידית לערוך את ישיבות הוועדה.
קנקני תה רבים נשתו שם עם השנים, והחלטות רבות נתקבלו על שולחן האבן, הניצב במרכזו של פסיפס האבן המורכב במרכזו של חצרו של יהושפט, שופט כפר יהושע.

החלטה אחת זכורה במיוחד הנביטה ונתפרחה ורבתה. החלטת כובעי הדאשיקל.
וכך היה מעשה:
צהרים קייציות ודרומיות שגרתיות, ורוח חמה ערבלה באוויר כפר יהושע גרגרי חול ועטיפות חטיפים קרועים, מוזנחים.
בזה אחר זה נעצרו בחזית ביתו של יהושפט מכוניות רבות, ותושביהן נפלטו בזה אחר זה וגנחו על החום הרב.
הנאספים נקבצו ובאו לשולחן האבן הגדול, ובנו הנמרץ של יהושפט - אבינוחם - טיפס וניתב את זרועות הגפנים כך שישרו צילם על יושבי השולחן המיוזעים ומתנשפים.
הגפנים שמחו להיטיב עם הנאספים. ככל הנראה ליבו הרחום של יהושפט היווה עבורם מקור לחיקוי נמרץ.
תחת הגפנים המצלים ישבו הניצולים מחום השמש, ואבינוחם אץ רץ והגיש לניצולים שניצלונים קטנים נוטפי שומן.

יהושפט חייך חיוך חם, והנאספים התעודדו. מה בפיכם? שאל.
יעקב סיים לתחוב עקבו בנעלו, מחה פיו מטוגני השומן, וענה: הדאשיקלאך. אותם כובעים מנומסים שעיטרו בהם פרחי החסידות את ראשם. הגיע העת לחדש המנהג.
יהושפט שמע ושתק. בטש ברגלו את העפר, ושאל את שאר הנקהלים: ומהי דעתכם?
אביגדור שיהק: רעיון מעולה.
נחום פיהק: רעיון נפלא.
אבינוחם גיהק: רעיון סביר.
בועז נשתתק.

ויפן יהושפט אל בועז, וישאלו: ולמה זה אדוני לא יביע דעתו מהי?
כיוון שכך נשתתקה לה כל הקבוצה, ואף נחום הפסיק לפהק.
ויאמר בועז: דעתי היא שאין גוזרים גזירה על הציבור, והלא כובע הדאשיק ידוע כי תיקונו על ידי גזירתו, ואם כן למה לנו גזירה זו.

ויביטו בו רעיו. הנתבלעה עליו דעתו? רשף אבינוחם. והלא אין הגיון בדבריו של בועז.
ואף יהושפט שמט אפו אל צלחתו, ורשף אוויר מפיו עד נתקררה השניצל הנח שם. ואכלוֹ, וינקה שפמו, ויאמר: חם היום. הבה נחליט ביום אחר.
ולא נודע מה הוחלט, ולמה.

כמה טוב. כמה כיף. הסגנון הזה, שאפשר לקחת אותו לכל כיון.
אפשר שבשעה שבועז מעז ללטף את העז, ובעוד חברו מעתיק מהדף שבתיק את המנהג העתיק, פשוט כיף ללכת, בנוגע לפאנץ', אפשר לשכתב מחדש את הסיום, או אולי לשנות את מושא השיחה של המכובדים.

 

[קייקס]

יצא קצת ארוך, אבל אני מקווה שזה בסדר...


- - -
כיון שעברו יום יומיים,
והשרב חלף לו כלעומת שבא,
ותנוח הרוח הנעימה על העיירה.
נמנו בני החבורה להתאסף שנית, באותו מקום ובאותה שעה.
במעמד כולם כבראשונה, איש בל יעדר.

ויפתח יהושפט את האסיפה ברוב חשיבות,
לאחר שהתמקמו כולם על מקומם, איש איש לפי מעלתו ופחיתותו.

בסקרנות מהולה בעצבנות, פנה אל בועז בתמיהה:
על מה ולמה החלטת ואמרת, כי נגזרה הגזירה על הדאשיקל'אך?
מעולם לא שמענו על כך,
ואף זקני הכפר יעידון יגידון, כי אין להם במסורה על זאת.
בדיה היא מליבך, ותו לא.

הנוכחים הנהנו בראשם לאות הסכמה.
כן כן, צודק הוא בדבריו.

ואף אביגדור שכבר נמנם כבדות על מושבו, מרוב לאות ועמל השדה.
בדיוק ברגע זה, נפל ראשו שדוד על שולחן האבן פעם פעמיים.
עד שלמתבונן מן הצד היה נראה כי אף הוא מצטרף למנענעי ההן.

ויקם בועז
ויפתח את פיו בשאלה:
האם מי מכם יודע לענות
- למה לכובע שוליים?
וכי למנוע מהשמש את זיוה, או שמא באו למגן מפני הרוח העזה?
ואולי דווקא סיבה אחרת נעלמה?...

משלא באה התשובה,
ורק זוגות עיניים בוהות בחלל שוטטו הלוך ושוב על פניו.
המשיך בועז בנחת במשאו
וכה אמר:
אגלה לכם סוד זה, ותדעו כי צדקו דבריי.

מאז ומקדם, הידרו היהודים בשני כיסויים על ראשם,
שהרי כבר כך הוקבעה הלכה לדורות.
היו שהלכו על ראשם שני כיפות, אחת קטנה, ואחת גדולה מעליה.
והיו שבחרו לחבוש תרבוש קשיח על ראשם.
ומכאן ואילך איש הישר בעיניו עשה ופיאר את מצנפתו, זה בכה וזה בכה.
אך לכולם היו אותם קוי מתאר אחידים:
סיר הפוך (או קערה קטנה הפוכה, תלוי בגודל הראש)
לא יותר מזה.
ומזה התפתחו הכובעים לסוגיהם, הקוצ'מע לצד הכיפה הרבנית, ועוד סוגים שונים ומשונים.
מכל מקום - לא היו לכובעים שוליים.

ויהי היום.
ותהי הפגנה גדולה בכיכר העיר.
וישבו נערים לצד זקנים על אם הדרך, ויחסמו את המעבר בו.
כשבאו השוטרים לפזרם, קשתה עליהם המלאכה. ויהיו אובדי עצות.
ויחזרו מבויישים כלעומת שבאו.
(וכיון שראו כן המוחים, נתפזרו אף הם אחד אחד עד שחזרו כולם לביתם. אבל אל תגלו.)

באסיפת השוטרים עם ראשי וקציני העיר,
עלו וירדו הצעות רבות איך לפזר את ההפגנה הבאה עליהם שלא לטובה.
עד שזכתה ההצעה של ראש העיר עצמו, שכך הציע ואמר:
אם היו זורקים את הכובעים של המוחים לצדדים, נמצאה הדרך פנויה במהרה, הרי כל אחד ירוץ אחרי כובעו לבל יאבד חלילה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ויקום ויחתום על גזירה חדשה:
אין לייצר כובעים ללא שוליים!
בפרטי פרטיו של החוק הופיע בין היתר הסעיף הבא:
"כובעים מדגם 'ירושלמי' יש לעשות עם שוליים רחבים, עם אפשרות אחיזה מירבית ונוחה, וכן לעשות את כל הכובע מחומר קשיח".

למה? כובע.
גם בסעיפיו הקטנים ביותר של החוק לא הופיעו הסברים.

אך המבינים כבר הבינו.
"רוצים להפוך את הכובעים לצלחות מעופפות!"
"דמינו וכובעינו הופקרו", "ירושלים אל דמי!"

כלום לא עזר.
בחנויות החלו להמכר רק כובעים עם שוליים, בדיוק כמפורט בתתי סעיפיו של החוק הדרקוני.
אט אט עברו כולם לכובעים החדשים.
עד שנעלמו לגמרי חובשי הקוצמעס' מהרחובות, ולא נשארו אלא כמה מהם, בצפת, ובעוד כמה ישובים בגליל העליון.

ומה עשו עם כל הכובעים הישנים חסרי התיתורא?
זרקו אותם לפח? - חלילה.
את הילדים החמודים הלבישו בכובעים אלו
ויהיו למזכרת מהגזירה הנוראה, המאפשרת לשוטרים להפריח כובעים מראשי מפגינים.



- - - האם תתנו שוב לילדנו את הכובעים חסרי השוליים?
הרי זה מעשה חסר אחריות!
מי יודע מה ילד יום.
מחר ילכו להפגנה,
ואולי ישארו שם תקועים לעד, ללא אפשרות לפזרם ולהחזירם הביתה...

 

[Natan Galant]

יצא קצת ארוך, אבל אני מקווה שזה בסדר...


- - -
כיון שעברו יום יומיים,
והשרב חלף לו כלעומת שבא,
ותנוח הרוח הנעימה על העיירה.
נמנו בני החבורה להתאסף שנית, באותו מקום ובאותה שעה.
במעמד כולם כבראשונה, איש בל יעדר.

ויפתח יהושפט את האסיפה ברוב חשיבות,
לאחר שהתמקמו כולם על מקומם, איש איש לפי מעלתו ופחיתותו.

בסקרנות מהולה בעצבנות, פנה אל בועז בתמיהה:
על מה ולמה החלטת ואמרת, כי נגזרה הגזירה על הדאשיקל'אך?
מעולם לא שמענו על כך,
ואף זקני הכפר יעידון יגידון, כי אין להם במסורה על זאת.
בדיה היא מליבך, ותו לא.

הנוכחים הנהנו בראשם לאות הסכמה.
כן כן, צודק הוא בדבריו.

ואף אביגדור שכבר נמנם כבדות על מושבו, מרוב לאות ועמל השדה.
בדיוק ברגע זה, נפל ראשו שדוד על שולחן האבן פעם פעמיים.
עד שלמתבונן מן הצד היה נראה כי אף הוא מצטרף למנענעי ההן.

ויקם בועז
ויפתח את פיו בשאלה:
האם מי מכם יודע לענות
- למה לכובע שוליים?
וכי למנוע מהשמש את זיוה, או שמא באו למגן מפני הרוח העזה?
ואולי דווקא סיבה אחרת נעלמה?...

משלא באה התשובה,
ורק זוגות עיניים בוהות בחלל שוטטו הלוך ושוב על פניו.
המשיך בועז בנחת במשאו
וכה אמר:
אגלה לכם סוד זה, ותדעו כי צדקו דבריי.

מאז ומקדם, הידרו היהודים בשני כיסויים על ראשם,
שהרי כבר כך הוקבעה הלכה לדורות.
היו שהלכו על ראשם שני כיפות, אחת קטנה, ואחת גדולה מעליה.
והיו שבחרו לחבוש תרבוש קשיח על ראשם.
ומכאן ואילך איש הישר בעיניו עשה ופיאר את מצנפתו, זה בכה וזה בכה.
אך לכולם היו אותם קוי מתאר אחידים:
סיר הפוך (או קערה קטנה הפוכה, תלוי בגודל הראש)
לא יותר מזה.
ומזה התפתחו הכובעים לסוגיהם, הקוצ'מע לצד הכיפה הרבנית, ועוד סוגים שונים ומשונים.
מכל מקום - לא היו לכובעים שוליים.

ויהי היום.
ותהי הפגנה גדולה בכיכר העיר.
וישבו נערים לצד זקנים על אם הדרך, ויחסמו את המעבר בו.
כשבאו השוטרים לפזרם, קשתה עליהם המלאכה. ויהיו אובדי עצות.
ויחזרו מבויישים כלעומת שבאו.
(וכיון שראו כן המוחים, נתפזרו אף הם אחד אחד עד שחזרו כולם לביתם. אבל אל תגלו.)

באסיפת השוטרים עם ראשי וקציני העיר,
עלו וירדו הצעות רבות איך לפזר את ההפגנה הבאה עליהם שלא לטובה.
עד שזכתה ההצעה של ראש העיר עצמו, שכך הציע ואמר:
אם היו זורקים את הכובעים של המוחים לצדדים, נמצאה הדרך פנויה במהרה, הרי כל אחד ירוץ אחרי כובעו לבל יאבד חלילה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ויקום ויחתום על גזירה חדשה:
אין לייצר כובעים ללא שוליים!
בפרטי פרטיו של החוק הופיע בין היתר הסעיף הבא:
"כובעים מדגם 'ירושלמי' יש לעשות עם שוליים רחבים, עם אפשרות אחיזה מירבית ונוחה, וכן לעשות את כל הכובע מחומר קשיח".

למה? כובע.
גם בסעיפיו הקטנים ביותר של החוק לא הופיעו הסברים.

אך המבינים כבר הבינו.
"רוצים להפוך את הכובעים לצלחות מעופפות!"
"דמינו וכובעינו הופקרו", "ירושלים אל דמי!"

כלום לא עזר.
בחנויות החלו להמכר רק כובעים עם שוליים, בדיוק כמפורט בתתי סעיפיו של החוק הדרקוני.
אט אט עברו כולם לכובעים החדשים.
עד שנעלמו לגמרי חובשי הקוצמעס' מהרחובות, ולא נשארו אלא כמה מהם, בצפת, ובעוד כמה ישובים בגליל העליון.

ומה עשו עם כל הכובעים הישנים חסרי התיתורא?
זרקו אותם לפח? - חלילה.
את הילדים החמודים הלבישו בכובעים אלו
ויהיו למזכרת מהגזירה הנוראה, המאפשרת לשוטרים להפריח כובעים מראשי מפגינים.



- - - האם תתנו שוב לילדנו את הכובעים חסרי השוליים?
הרי זה מעשה חסר אחריות!
מי יודע מה ילד יום.
מחר ילכו להפגנה,
ואולי ישארו שם תקועים לעד, ללא אפשרות לפזרם ולהחזירם הביתה...

מבריק! מבריק! מבריק!