Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
(מוקדש ל@הדוויג, @RACHELIZ, ו@האגריד)
לא התכוונתי להיות מרושע. בטח שלא להתנהג בצורה כה ילדותית. בטח שלא בערב ראש השנה.
ליבי כבד, רוחי נכאה. רע לי. עצוב לי.
לא התכוונתי לכלום, פשוט נמאס לי מההתנהלות הקבועה, הן מצידי והן מצד בת הזוג שתחי'. הדיון מתנהל מזה עשורים במסלול זהה: אני שואג ש'אין גרביים בבית הזה', וגם 'ולא נעים לי מהחברים בכולל'.
זוגתי שתחי' טוענת שאני צריך לכבס בעצמי את הגרביים ולהפסיק להתלונן כמו 'קוּטֶר', אני צועק שאני לא צועק ורק שואל למה אין גרביים, ואילו היא מסבירה שלא אכפת לה לכבס לי גרביים ככל ויהיו לי כאלה.
בנקודה קריטית זו אני נוהג לנופף לראווה בקבלה מהחנות 'גרב לכל גבר' משנת תשנ"ג, קבלה המוכיחה כי ביצעתי רכישה של כשלושים זוגות גרבי כותנה שחורות איכותיות תוצרת טורקיה, ואילו היא שתחי' מסבירה שעם כל הכבוד למסמכים החתומים, תכל'ס אין באף פינה בבית גרביים העונות על התיאור הנ"ל, ומה לי כי אלין.
בשלב הזה נמאס לי לחלוטין מהכל, ואני זועק שאילו רק היא תטרח לפשפש בקרביו של סל הכביסה ולהגיע עד תחתיתו - מצוא תמצא שם צרור גרביים נוקשות שנמצאות שם עוד מראשית הימים, מה שגורם לה לעקם את אפה ולציין שהיא מוכנה לבשל, לשטוף כלים וגם לעשות כביסה - אבל לא להיות פועלת במחצבה ולא ציידת אוצרות.
כך היו הדברים משכבר הימים, ואני כבר חשבתי שלנצח אתהלך ללא גרביים, מקפיד לקנות אך ורק מכנסיים ארוכות מהממוצע המכסות את הנעליים לחלוטין.
ואז נכנס החציל לחיינו, בסערה. ולא סתם חציל, אלא אחד בטעם אבוקדו, מכל הפלאות המשונות שבעולם.
בכנות, אף פעם לא התחברתי לירק הזה, הנפוח, המשמש כמתווך בין כמויות שמן ובין הסועדים.
בכל אירוע שני מוגש תבשיל כלשהו המבוסס עליו. מוסקה, רוטב חצילים, ריבת חצילים, משקה חצילים מוגז, מרק חצילים, תבשיל חצילים, וכמובן - סלט חצילים קלויים בשמן עמוק. מעולם לא הבנתי מדוע הוא זוכה לאהדה כה רבה. מה יש בו? לא מראה, לא חן, לא טעם, לא מחיר, לא כימקלים מיטיבים, כלום. סתם ירק, קל משקל, רחב מימדים, ללא טעם.
*
ערב ראש השנה קרה המפנה הגדול, ומשם ניצחתי את זוגת' שתחי' בנצחון מהדהד שעוד יירשם לתהילה בספרי ההיסטוריה, שאותם כידוע כותבים אלו שניצחו, חופשיים ומחליטים מה בדיוק קרה.
וכך זה התרחש.
באותו ערב ראש השנה מצב רוחי היה סביר ומעלה. החזן בשחרית היה מהסוג הנוח והמהיר, התור במכולת היה קצר, הירקן האיר לי פנים ואף תחב לידיי הר קטן של חצילים חדשניים בטעם אבוקדו תוצרת קומוניקיישן בע"מ - ומשם לכאן נכנסתי לבית נושא שקיות.
הנחתי על המזנון את כולן, לוגו המרכול מוטבע עליהן בכתב מרובע, והיא נכנסה להציץ בהן, מקווה למצוא ראשי כרובים, שורשי תרדים, ואולי אף צרור בצלצלים ענוגים.
היא פשפשה בערמת השקיות חיש חש, עיניה הסגילו למראה החצילים, ומגרונה נפלטו קריאות שבר:
אוי, לא. לא. מוטי, אני לא מסוגלת יותר עם החצילים שלך.
וכאן אערוך אתנחתה קלה מעמל הסיפור, ואפרוש את השקפת עולמי בנוגע לחצילים.
אני מתעב אותם.
ובחזרה לקורות דברי הימים.
זוגתי שתחי' מכירה היטב את דעותיי בנידון, אך תמיד הקפידה להיות מאוזנת ולהצהיר שעל-אף שהיא איננה אשת חצילים, וטעמם אינו ערב במיוחד לחיכה - היא חושבת שטוב לאכול מידי פעם מעט מהם, והיא אף מסרבת לראות בהם אוייבי האנושות, ובוודאי שהם אינם ראויים, ציטוט "לחטוף על הראש את כל הנאצות הקבועות שלך עליהם". שיהיה.
היות ואינני מעוניין להבעיר את חמתה של בת חמותי, אני מקפיד מידי פעם לרכוש חצילונים. קטנים, זעירים, כאלו שאפשר להסליק בפח האשפה ללא עדים. ראי נא, נוהג אני להצהיר. אני לא אחד שעושה עניין מחצילים. אני אפילו קונה מידי פעם כמה כאלו, ומבקש ממך להכין מהם תבשיל לשבע ברכות של השכנים.
עד הארוע בערב ראש השנה, לא שיערתי ולא פיללתי שגם היא שותפה לסלידתי מהירק אטום המבט. אלא שאותו משפט קטן, אותה קריאה קלושה להצלה - הבהירו לי היטב כי טעיתי כל חיי, וכי לאורך כל שנות נישואיי רכשתי לחינם חצילים, שלא לדבר על כל אותן סעודות שבת בהן לעסתי באיטיות שלל מאכלי חציל, על מנת להסוות את סלידתי מהן.
וכל זה... לחינם!
ואילו היא, שהבינה שנתגלתה בקלונה, לא אבתה להודות בטעות. לפיכך היא השלימה את המשפט, מנסה לטשטש את כוונת תלונתה המקורית, באומרה:
אני מתכוונת, מוטי, למה קנית כל כך קצת חצילים. אני צריכה הרבה יותר.
הרבה יותר, ברור.
בנקודה זו פרצתי בצחוק גדול. די כבר עם התרמית הזו. אפשר כבר להודות באמת. עשרים ושבע שנים אנחנו חיים בכזו אי הבנה, ומשם לכאן כבר הספקנו לחתן את כל ילדינו. הגיע הזמן לפתור את הנושא.
היא התאמצה להעמיד פנים שלא הבנתי נכון, הצליחה בכך עשרים שניות, ולבסוף נשברה. קורסת תחת הנטל הרגשי של העמדת הפנים לאורך שנים.
היא הרימה את שקית החצילים התפוחה בעווית של גבר המחזיק לאשתו את התיק, ולחששה:
מוטי, בבקשה, אני לא מסוגלת יותר עם הירק הזה. האמת שאני לא מסוגלת. לא רק שאני לא סובלת את הטעם שלהם, ואוכלת מהם רק כדי שלא תיעלב, רק כדי שתוכל לומר לשכנים שטעמנו מהסלט חצילים והטעם גן עדן, ולא רק שאני חושבת שיש להם מרקם גושי ולא מוצלח, האמת היא שאני פשוט מיואשת.
כל בישול וכל טיבול וכל טיפול שאני עושה לחציל התורן - התוצאה היא גוש שומני ודביק, לא בריא בעליל. בבקשה תסלק אותו החוצה. לא רוצה לראות אותו יותר.
משם לכן, קרו הרבה דברים שאני מעדיף לשמור לעצמי. אשמור את הפרטים בסוד. לא אספר האיך תשו כוחותיי מפאת כובד התגלית, עד כמה פח האשפה השכונתי נראה בדמיוני כה רחוק, לא אכביר במילים איך בדיוק נשאתי בעורמה את החצילים לסל הכביסה וטמנתי אותם בתחתיתו, ואיך היא מצאה אותם במקרה הבוקר, תמהה למה מרפסת השירות אפופת זבובים במימדים של אסון טבע. לא ארחיב ואתאר עד כמה היא שתחי' נפגעה, לצערי, וחשבה שהטמנתי אותם שם כמהתלה וכביקורת מרומזת על אי כיבוס גרביי הקשיחות משכבר הימים. לא התכוונתי. מבטיח.
הכל היה אי הבנה אחת גדולה.
מה הפלא שאני מתעב חצילים.
לא התכוונתי להיות מרושע. בטח שלא להתנהג בצורה כה ילדותית. בטח שלא בערב ראש השנה.
ליבי כבד, רוחי נכאה. רע לי. עצוב לי.
לא התכוונתי לכלום, פשוט נמאס לי מההתנהלות הקבועה, הן מצידי והן מצד בת הזוג שתחי'. הדיון מתנהל מזה עשורים במסלול זהה: אני שואג ש'אין גרביים בבית הזה', וגם 'ולא נעים לי מהחברים בכולל'.
זוגתי שתחי' טוענת שאני צריך לכבס בעצמי את הגרביים ולהפסיק להתלונן כמו 'קוּטֶר', אני צועק שאני לא צועק ורק שואל למה אין גרביים, ואילו היא מסבירה שלא אכפת לה לכבס לי גרביים ככל ויהיו לי כאלה.
בנקודה קריטית זו אני נוהג לנופף לראווה בקבלה מהחנות 'גרב לכל גבר' משנת תשנ"ג, קבלה המוכיחה כי ביצעתי רכישה של כשלושים זוגות גרבי כותנה שחורות איכותיות תוצרת טורקיה, ואילו היא שתחי' מסבירה שעם כל הכבוד למסמכים החתומים, תכל'ס אין באף פינה בבית גרביים העונות על התיאור הנ"ל, ומה לי כי אלין.
בשלב הזה נמאס לי לחלוטין מהכל, ואני זועק שאילו רק היא תטרח לפשפש בקרביו של סל הכביסה ולהגיע עד תחתיתו - מצוא תמצא שם צרור גרביים נוקשות שנמצאות שם עוד מראשית הימים, מה שגורם לה לעקם את אפה ולציין שהיא מוכנה לבשל, לשטוף כלים וגם לעשות כביסה - אבל לא להיות פועלת במחצבה ולא ציידת אוצרות.
כך היו הדברים משכבר הימים, ואני כבר חשבתי שלנצח אתהלך ללא גרביים, מקפיד לקנות אך ורק מכנסיים ארוכות מהממוצע המכסות את הנעליים לחלוטין.
ואז נכנס החציל לחיינו, בסערה. ולא סתם חציל, אלא אחד בטעם אבוקדו, מכל הפלאות המשונות שבעולם.
בכנות, אף פעם לא התחברתי לירק הזה, הנפוח, המשמש כמתווך בין כמויות שמן ובין הסועדים.
בכל אירוע שני מוגש תבשיל כלשהו המבוסס עליו. מוסקה, רוטב חצילים, ריבת חצילים, משקה חצילים מוגז, מרק חצילים, תבשיל חצילים, וכמובן - סלט חצילים קלויים בשמן עמוק. מעולם לא הבנתי מדוע הוא זוכה לאהדה כה רבה. מה יש בו? לא מראה, לא חן, לא טעם, לא מחיר, לא כימקלים מיטיבים, כלום. סתם ירק, קל משקל, רחב מימדים, ללא טעם.
*
ערב ראש השנה קרה המפנה הגדול, ומשם ניצחתי את זוגת' שתחי' בנצחון מהדהד שעוד יירשם לתהילה בספרי ההיסטוריה, שאותם כידוע כותבים אלו שניצחו, חופשיים ומחליטים מה בדיוק קרה.
וכך זה התרחש.
באותו ערב ראש השנה מצב רוחי היה סביר ומעלה. החזן בשחרית היה מהסוג הנוח והמהיר, התור במכולת היה קצר, הירקן האיר לי פנים ואף תחב לידיי הר קטן של חצילים חדשניים בטעם אבוקדו תוצרת קומוניקיישן בע"מ - ומשם לכאן נכנסתי לבית נושא שקיות.
הנחתי על המזנון את כולן, לוגו המרכול מוטבע עליהן בכתב מרובע, והיא נכנסה להציץ בהן, מקווה למצוא ראשי כרובים, שורשי תרדים, ואולי אף צרור בצלצלים ענוגים.
היא פשפשה בערמת השקיות חיש חש, עיניה הסגילו למראה החצילים, ומגרונה נפלטו קריאות שבר:
אוי, לא. לא. מוטי, אני לא מסוגלת יותר עם החצילים שלך.
וכאן אערוך אתנחתה קלה מעמל הסיפור, ואפרוש את השקפת עולמי בנוגע לחצילים.
אני מתעב אותם.
ובחזרה לקורות דברי הימים.
זוגתי שתחי' מכירה היטב את דעותיי בנידון, אך תמיד הקפידה להיות מאוזנת ולהצהיר שעל-אף שהיא איננה אשת חצילים, וטעמם אינו ערב במיוחד לחיכה - היא חושבת שטוב לאכול מידי פעם מעט מהם, והיא אף מסרבת לראות בהם אוייבי האנושות, ובוודאי שהם אינם ראויים, ציטוט "לחטוף על הראש את כל הנאצות הקבועות שלך עליהם". שיהיה.
היות ואינני מעוניין להבעיר את חמתה של בת חמותי, אני מקפיד מידי פעם לרכוש חצילונים. קטנים, זעירים, כאלו שאפשר להסליק בפח האשפה ללא עדים. ראי נא, נוהג אני להצהיר. אני לא אחד שעושה עניין מחצילים. אני אפילו קונה מידי פעם כמה כאלו, ומבקש ממך להכין מהם תבשיל לשבע ברכות של השכנים.
עד הארוע בערב ראש השנה, לא שיערתי ולא פיללתי שגם היא שותפה לסלידתי מהירק אטום המבט. אלא שאותו משפט קטן, אותה קריאה קלושה להצלה - הבהירו לי היטב כי טעיתי כל חיי, וכי לאורך כל שנות נישואיי רכשתי לחינם חצילים, שלא לדבר על כל אותן סעודות שבת בהן לעסתי באיטיות שלל מאכלי חציל, על מנת להסוות את סלידתי מהן.
וכל זה... לחינם!
ואילו היא, שהבינה שנתגלתה בקלונה, לא אבתה להודות בטעות. לפיכך היא השלימה את המשפט, מנסה לטשטש את כוונת תלונתה המקורית, באומרה:
אני מתכוונת, מוטי, למה קנית כל כך קצת חצילים. אני צריכה הרבה יותר.
הרבה יותר, ברור.
בנקודה זו פרצתי בצחוק גדול. די כבר עם התרמית הזו. אפשר כבר להודות באמת. עשרים ושבע שנים אנחנו חיים בכזו אי הבנה, ומשם לכאן כבר הספקנו לחתן את כל ילדינו. הגיע הזמן לפתור את הנושא.
היא התאמצה להעמיד פנים שלא הבנתי נכון, הצליחה בכך עשרים שניות, ולבסוף נשברה. קורסת תחת הנטל הרגשי של העמדת הפנים לאורך שנים.
היא הרימה את שקית החצילים התפוחה בעווית של גבר המחזיק לאשתו את התיק, ולחששה:
מוטי, בבקשה, אני לא מסוגלת יותר עם הירק הזה. האמת שאני לא מסוגלת. לא רק שאני לא סובלת את הטעם שלהם, ואוכלת מהם רק כדי שלא תיעלב, רק כדי שתוכל לומר לשכנים שטעמנו מהסלט חצילים והטעם גן עדן, ולא רק שאני חושבת שיש להם מרקם גושי ולא מוצלח, האמת היא שאני פשוט מיואשת.
כל בישול וכל טיבול וכל טיפול שאני עושה לחציל התורן - התוצאה היא גוש שומני ודביק, לא בריא בעליל. בבקשה תסלק אותו החוצה. לא רוצה לראות אותו יותר.
משם לכן, קרו הרבה דברים שאני מעדיף לשמור לעצמי. אשמור את הפרטים בסוד. לא אספר האיך תשו כוחותיי מפאת כובד התגלית, עד כמה פח האשפה השכונתי נראה בדמיוני כה רחוק, לא אכביר במילים איך בדיוק נשאתי בעורמה את החצילים לסל הכביסה וטמנתי אותם בתחתיתו, ואיך היא מצאה אותם במקרה הבוקר, תמהה למה מרפסת השירות אפופת זבובים במימדים של אסון טבע. לא ארחיב ואתאר עד כמה היא שתחי' נפגעה, לצערי, וחשבה שהטמנתי אותם שם כמהתלה וכביקורת מרומזת על אי כיבוס גרביי הקשיחות משכבר הימים. לא התכוונתי. מבטיח.
הכל היה אי הבנה אחת גדולה.
מה הפלא שאני מתעב חצילים.
נערך לאחרונה ב: