מעשה בחיימק'ה אחד ירוק ואימפולסיבי

Natan Galant · 29/4/19

(פורסם בפעקל'ע האחרון, מעלה לטובת אלו שאינם. המעשה התרחש כמתואר, בשינויים קלים בלבד)

בס"ד

הוא הרים את התוכי, מבטו אוהב, ידיו מלטפות קלות את כנפיו. חיימק'ה, צדיק, הוא לחש. עכשיו הולכים לישון.
חיימק'ה צדיק לא התלהב מהבשורה, ופצח בסדרת צפצופים מרירים, ועל הדרך ניקר מעלה מטה מעלה מטה את כתפו שלו, מחאה קטנה שכזו.

הוא ליטף שוב את התוכי. חיימק'ה, מאוחר.

הוא נשא את התוכי בזהירות אל הכלוב הוורוד, הכניס אותו, סגר דלתו, כיסה את הכלוב בווילון - ליבו נחמץ כששמע את צפצופיו המתבכיינים של חיימק'ה - וכיבה את האור בחדר.

פייגי ששהתה במטבח שמעה את העדכון ונשארה שוות נפש. התוכי הלך לישון, יופי, מלמלה. הלוואי לא יקום יותר.
הוא לא הגיב, כמו תמיד. הוא ידע שאין שום דרך בה פייגי וחיימק'ה יוכלו לשאת זה את קיומו של זה.

בשעתיים אחרי כן שניהם עבדו קשה בתאום מושלם.
היא טאטאה, הוא הרים את הכסאות, היא צחצחה את הוויטרינה, הוא שטף אותה, היא הברישה את מסגרות הציורים בסלון, הוא איזן אותן על המסמרים. היא אספה מכל הבית צעצועים שאבריימי הקטן פיזר, והוא הפעיל את מכונת הכביסה ורץ לתלות את הנאגלה הקודמת. הם מסתדרים מצויין ביחד.

היא הציצה בזהירות בחדר החשוך, נזהרת לא להעיר את אוייב נפשה, שמחה לראות שאבריימי ישן היטב, במתיקות, ידיו אוחזות את בובת געציל שחמותה קנתה לו, מתנה מוקדמת לכבוד יום ההולדת.

הוא הבריק את הבית בפעם האחרונה, ושניהם החליפו מבט. עוד חמש דקות בדיוק.

הדקות האלו תמיד היו הכי מתישות. הלשבת ולחכות לרבקה, לספור את הדקות. כי רבקה, כמו תמיד, מגיעה בדיוק בזמן.

הוא ניער את זקנו הבלונדיני הקטן מפירורים של ממתק תוכים, והיא בחנה אותו במבט נוקב. תנקה טיפה גם את הכיפה שלך, היא אמרה בטון חצי סולד. יש עליה קצת איכס של התוכי.
הוא מיהר לנקות את הכיפה תחת הכיור, מייחל בכל ליבו שהביקור יעבור בשלום, שחיימק'ה לא יתעורר, שרבקה לא תדע עליו.

מה שחסר לו בחיים. באמת. שרבקה תראה את חיימק'ה. היא רבנית בני ברקית נכבדה וערכית, אומנם, אך מרובעת ומסוגרת, חיה לפי הכללים - לא תתחיל להבין מדוע הם מגדלים בביתם האברכי תוכי.
ועוד ירוק, גדול, ועוד עם מערכת רגשית סוערת...

*

דינג.
הפעמון צלצל. היא רצה לפתוח, הוא ניער את חולצתו בסְטְרֶס קטן. להוט לטאטא כל זכר לתוכי. משתוקק שביקורה של רבקה יעבור בשקט, במכובדות, בלי עניינים.

בהתחלה, זה מה שקרה, בדיוק.
רבקה נכנסה, מחייכת, אומרת לו שלום, שמחה לפגוש את בתה. מושיטה שקית מיושרת ובתוכה עוגת יום הולדת לאבריימי, מתיישבת על הספה בסלון ומתעניינת מתי הם יקבלו טופס ארבע לדירה בבית שמש.

הוא מצידו נכנס ויצא מהמטבח, מגיש לחמותו פרוסות עוגה קטנות, תה ירוק, מפיות, רוצה כבר לצאת מהבית ולחזור לכולל.

ורגע לפני שהוא יצא לכולל, הוא לא התאפק, והציץ בחדר הצדדי והחשוך. אברימי קצת התמתח, כנראה תיכף יקום, בדיוק בזמן לביקור של סבתו. הוא התקדם בשקט לכלוב המכוסה, ולא שמע דבר. משמע, התוכי הסכים ללכת לישון. וגם נרדם.
ברוך השם.

פייגי קמה להביא גם את עוגת הגזר, וכשעברה על פניו לחשה לו: תעשה לי טובה, תוציא משם את אבריימי. מהר. לפני שאמא שלי תבוא לראות אותו ותתקל בטעות בחבר הירוק שלך.

היא צודקת! הוא תפס את עצמו, פנה לאבריימי. סבתא הגיעה, בוא תגיד לה שלום, היא גם הביאה לך מתנה בשקית, אולי, תשאל אותה...

אבריימי פתח עין חצי ישנונית, בעליל מבולבל, וניסה לשוב לזרועות החלום.
הוא קפץ שניה אחת למטבח כדי להעביר את הממתק של התוכי למדף נסתר מהעין ועמוק יותר - ואז זה קרה.

רבקה, הסבתא הנכבדה, הרגישה צורך דחוף לבדוק מה שלומו של אבריימי. לחבק את נכד הביכורים שלה. והיא עשתה זאת בהמון דרמה.
ראשית, היא נכנסה לחדר, פותחת את הדלת בקול גדול. שנית, היא הדליקה את האור. ושלישית, היא נופפה באוויר אנה ואנה באריזת המתנה לאבריימי.

ליבו נפל. חיימק'ה בוודאי יתעורר. רבונו של עולם, הוא נשא תפילה בליבו, עשה שחיימק'ה ירגיש את הסיטואציה ויהיה בשקט.

וזה לא מה שקרה...
התוכי נבהל עד עמקי נשמתו מהאור ומהרעש, והחל לעופף בכלוב לכל עבר, לחוץ ומבוהל.
דלת הכלוב לא הייתה סגורה עד הסוף (הוא מעולם לא הקפיד על זה, הרי למה צריך לנעול את הכלוב?), והתוכי ניצל את העובדה הזו.
הוא דחף את עצמו דרך הדלת הכמעט סגורה, נאבק עם כיסוי הבד מעל הכלוב, והתעופף החוצה, מלא אנרגיה, נחוש למצוא את מקור הרעש.

רבקה, ששמעה פתאום רשרושים מוזרים מאחורי גבה, נרתעה קצת, שומטת את המתנה על הרצפה, מפלבלת קלות, מחפשת את מקור הרעש.

הוא היה מבועת. לא יכול לנשום. קפוא. מוחו כמו לוח שיש לבן. ריק.

פייגי נכנסה שניה מאוחר יותר, מאוחר מידי:
התוכי סימן לעצמו את האוייב - וזו הייתה רבקה. הוא הסתער עליה בטינה צרופה, מקורו שלוח קדימה, כנפיו מעופפות במלוא העוצמה.
חיימק'ה נטפל למטפחתה הגדולה של רבקה, וכשהיא צרחה בהיסטריה, הוא רק נלחץ יותר.
וכשהתוכי נלחץ... קורים דברים לא נעימים.

הוא השתולל. צרח, צפצף, ניקר את ווילונות החדר, שוב ושוב ניסה לנקר את פניה של רבקה, מנפץ את זגוגית משקפיה במקורו, צווח בכעס. מריר ופגוע.
ככל הנראה, הוא פירש את עצם קיומה כאיום על קיומו (בדיעבד, הוא כנראה צדק באבחנה הזו), ולא יכל לשאת את נוכחותה.

פייגי גם איבדה את זה. שנה וחצי של נשיכת שפתיים מול חיית המחמד חסרת החן עשתה את שלה, והיא צעקה עליו בקול גדול. תעשה משהו!!! התוכי שלך מתעלל באמא שלי!!!!
רבקה, מצידה, גם צרחה. צרחות בהלה מבועתות. נוראיות. מזועזעות.

הצרחות הבעירו את התוכי לגמרי, שיבשו לו את כל המערכת. הוא איבד את שפיותו, התנפל על רבקה ממרץ מחודש, בכעס נוראי. מקיף אותה מכל כיוון, צורח, מצפצף.
רבקה צרחה, התוכי צרח, פייגי צרחה, אבריימי המבוהל צרח מהמסדרון, והוא עצמו לפת את ראשו, מרתת, אחוז צמרמורת, עוצם עיניים, לחלוטין לא יודע מה לעשות.

*

דווקא אבריימי הציל אותם, בסופו של דבר.
הוא היה הראשון שנרגע, נכנס לחדר, עולה על המיטה, קורא לחיימקה שוב ושוב, עד שהתוכי הגדול שם לב אליו בכלל, ו... נרגע קצת.
רק קצת, אבל זה כל מה שהיה צריך.

הוא התעורר מקפאונו, נכנס לחדר, השתיק את כל הצורחות בשאגה, ואז ביקש מהן בנימוס לצאת לסלון.
הן חדלו מלצרוח, ויצאו לסלון, אדומות ומצוברחות.
הוא ואבריימי נשארו.
חיימקה הצטנן כבר, עמד לו על הכתף, ניקר בו בעדינות, כמו מבקש סליחה.
מאוחר מידי, חשב.

הוא טאטא קלות את הרצפה זרועת אותות המאבק, אבריימי נשלח למטבח להביא ממתק מרגיע, והוא השיב את התוכי המבוייש בזהירות לכלוב.

הוא נעל הפעם את הכלוב, כמו שצריך, וכיסה אותו שוב בבד, מתעלם לחלוטין מצפצופי המחאה של התוכי.

הוא שב לסלון, הנשים בהו בו בלא אומר. הוא מלמל שהוא חייב לצאת לכולל, ויצא, שפוף, חסר אנרגיה. בדרך הוא התקשר לפייגי, ונאלץ להסכים לדרישה שלה.

ולמחרת הוא מכר את התוכי, ומאז הוא מתגעגע.