הנושאים החמים
הנושאים החמים
עוד בוקר אפור
אפור אפור
אפור באותו הגוון של אתמול
ושל שלשום
וכנראה
גם של מחר.
כוס קפה.
בעלי הלך לכולל, הילדים נשלחו.
שאכין ארוחה רק לעצמי?!
הספה כולה שלי
קולטת אותי לאורכה, רמ"ח אברים תשושים.
הקפה יחזיק אותי עד הצהרים.
"זו כניעה, דבורה" לוחש לי המדריך הפנימי שלי (המצאתי לי אחד, ממליצה לכולכם)
"זו כניעה!"
"כניעה?" הלביאה שבי זוקפת אזניים, תוך רגע אני על הרגליים, יד על מותן, זקופה כחייל.
"ברגע זה אני מכינה לי לזניה בולונז או מגש סושי, או לפחות חביתה הגונה".
בשאגה נכנסת למטבח, מדליקה אורות גבוהים, המקרר נפתח בפראות...
אין ביצים!
קשיים רק מחשלים אותי.
נעמה בחופשת לידה, יופי, אקח ממנה.
משפחת אדלר קומה שלישית, נעמה פותחת.
"אפשר לקבל ביצה?" אני מדלגת ברעננות על הגינונים...
"ביצה על הבוקר?" מזדעקת נעמה
"בואי תשמעי מה רוחי הס אומרת על זה"
וכבר היא מחייגת לקו-הבריאות.
אני חוטפת את הטלפון מידה "נעמה, ביצה בבקשה, אחרת הבריאות ש ל ך בסיכון"
.... אין לה.
האדרנלין גואה בי, ביצה אני אשיג! גם אם אצטרך להטילה בעצמי!
הולכים למכולת של אברמוב.
חוזרים עם ביצה.
מקשקשים.
מלח, בצל, מחבת על האש, ו...
אין שמן!
חובטת את הבקבוק הריק על השיש ("התועיל לך חביטה תחת חביתה" שואל המדריך הפנימי, ומקבל גרגור זועף כתגובה) ובסוף משליכה את הפלסטיק המשוסע אל מחוץ לשדה הראיה.
מרימה שני אגרופים קמוצים ומצהירה בקול צרוד "חביתה תהיה, ויהי מה!"
עולה לנעמה לבקש שמן....
אין לה.
לאברמוב...
- יש!
בחזרה למטבח. הנוזל הצהבהב מוטח באכזריות אל השמן המבעבע, ריח הטיגון מתפשט, השרוולים מנגבים נחלים ממצחי.
סוף סוף.
חותכת ירקות, מורחת פרוסות, פותחת אריזות, אם כבר אז כבר...
השלחן ערוך. בחגיגה כמו בחגיגה. מפה, מפיונים, כוס אמיתית מזכוכית.
שוקלת להדליק נרות אפילו. ואולי בקבוק יין לבן...
הטלפון מצלצל:
"מדברים מקופת חולים, להזכירך בעשר ורבע יש לך תור לספירת דם. הבדיקה בצום, תודה".
???
צעקה משונה נפלטת מחזי.
כל גופי רועד מזעם עצור.
אבל...
אינני גולם, אני יודעת מתי יש להכנע.
משליכה את החביתה לאקווריום
(זה בריא להם, יש בזה אומגה 3).
וחוזרת אל הספה, מלמלת מילים מהסוג הנשמע בדרך כלל רק מנהגי מוניות,
כשעוקפים אותם.
צלצול בדלת, נעמה בפתח:
"את יכולה להחזיר לי את הטלפון שחטפת לי?! מהר בבקשה, יש לי תור בעשר ורבע לספירת דם".
!!!
התעוררתי בתנוחה מוזרה על הארץ, נעמה מזלפת עלי מים.
(בעיניים מפלבלות מציינת לעצמי לסייד את התקרה בדחיפות).
"ומה אמרתי לך" לואטת נעמה בתוכחה ספוגת רחמים.
"ביצה על הבוקר, הא...."
.
אפור אפור
אפור באותו הגוון של אתמול
ושל שלשום
וכנראה
גם של מחר.
כוס קפה.
בעלי הלך לכולל, הילדים נשלחו.
שאכין ארוחה רק לעצמי?!
הספה כולה שלי
קולטת אותי לאורכה, רמ"ח אברים תשושים.
הקפה יחזיק אותי עד הצהרים.
"זו כניעה, דבורה" לוחש לי המדריך הפנימי שלי (המצאתי לי אחד, ממליצה לכולכם)
"זו כניעה!"
"כניעה?" הלביאה שבי זוקפת אזניים, תוך רגע אני על הרגליים, יד על מותן, זקופה כחייל.
"ברגע זה אני מכינה לי לזניה בולונז או מגש סושי, או לפחות חביתה הגונה".
בשאגה נכנסת למטבח, מדליקה אורות גבוהים, המקרר נפתח בפראות...
אין ביצים!
קשיים רק מחשלים אותי.
נעמה בחופשת לידה, יופי, אקח ממנה.
משפחת אדלר קומה שלישית, נעמה פותחת.
"אפשר לקבל ביצה?" אני מדלגת ברעננות על הגינונים...
"ביצה על הבוקר?" מזדעקת נעמה
"בואי תשמעי מה רוחי הס אומרת על זה"
וכבר היא מחייגת לקו-הבריאות.
אני חוטפת את הטלפון מידה "נעמה, ביצה בבקשה, אחרת הבריאות ש ל ך בסיכון"
.... אין לה.
האדרנלין גואה בי, ביצה אני אשיג! גם אם אצטרך להטילה בעצמי!
הולכים למכולת של אברמוב.
חוזרים עם ביצה.
מקשקשים.
מלח, בצל, מחבת על האש, ו...
אין שמן!
חובטת את הבקבוק הריק על השיש ("התועיל לך חביטה תחת חביתה" שואל המדריך הפנימי, ומקבל גרגור זועף כתגובה) ובסוף משליכה את הפלסטיק המשוסע אל מחוץ לשדה הראיה.
מרימה שני אגרופים קמוצים ומצהירה בקול צרוד "חביתה תהיה, ויהי מה!"
עולה לנעמה לבקש שמן....
אין לה.
לאברמוב...
- יש!
בחזרה למטבח. הנוזל הצהבהב מוטח באכזריות אל השמן המבעבע, ריח הטיגון מתפשט, השרוולים מנגבים נחלים ממצחי.
סוף סוף.
חותכת ירקות, מורחת פרוסות, פותחת אריזות, אם כבר אז כבר...
השלחן ערוך. בחגיגה כמו בחגיגה. מפה, מפיונים, כוס אמיתית מזכוכית.
שוקלת להדליק נרות אפילו. ואולי בקבוק יין לבן...
הטלפון מצלצל:
"מדברים מקופת חולים, להזכירך בעשר ורבע יש לך תור לספירת דם. הבדיקה בצום, תודה".
???
צעקה משונה נפלטת מחזי.
כל גופי רועד מזעם עצור.
אבל...
אינני גולם, אני יודעת מתי יש להכנע.
משליכה את החביתה לאקווריום
(זה בריא להם, יש בזה אומגה 3).
וחוזרת אל הספה, מלמלת מילים מהסוג הנשמע בדרך כלל רק מנהגי מוניות,
כשעוקפים אותם.
צלצול בדלת, נעמה בפתח:
"את יכולה להחזיר לי את הטלפון שחטפת לי?! מהר בבקשה, יש לי תור בעשר ורבע לספירת דם".
!!!
התעוררתי בתנוחה מוזרה על הארץ, נעמה מזלפת עלי מים.
(בעיניים מפלבלות מציינת לעצמי לסייד את התקרה בדחיפות).
"ומה אמרתי לך" לואטת נעמה בתוכחה ספוגת רחמים.
"ביצה על הבוקר, הא...."
.
