הנושאים החמים
הנושאים החמים
ידידיה.
גיל שבע עשרה, כך טוען העולם, הוא גיל מיוחד בחיפושים, מיוחד במסעות. אני מסכים איתו.
(פעם ניסיתי לברר מי זה 'העולם' ומאיפה הוא מביא את כל הטענות שלו, חכו, זה ככל הנראה חלק מהחיפושים. כי עדיין לא ממש הבנתי מי הוא ומה טיבו.)
בכל אופן, אתמול עשיתי שבע עשרה, והגעתי למסקנה שסוף סוף נתנו לי גושפנקה ליציאה למסע משלי, כזה אמתי, מפתיע. מחפש.
ארזתי תיק, לא גדול, נעלתי נעלי הליכה מהסוג הטוב, יהיו כאלה שיאמרו - מהמותגים המובילים, אבל עזבו, זה באמת לא מעניין אותי. אותי מעניינת האיכות, ואם במקרה האיכות היא במותג זה לא אומר שלא הייתי קונה גם אם האיכות הייתה נמכרת בדוכן מוזנח בפאתי סמטה חשוכה במחירי ריצפה, אני לא טיפוס מתרברב, אם תכנו כך, כמוני, קוני מותגים.
לקחתי איתי כמובן סידור, גמרא וש"ס כיס. גם כובע שמש, מצלמה, בקבוק מים בינוני, ארנק תפוח במקצת, כי בעצם זאת הסיבה שהתיק לא היה גדול, בסוף, תמיד הרי יהיה אפשר לקנות כל דבר. ובשביל מה להצטייד בכל הפרטים מראש, אם ברור לי שבתחנה הראשונה הם יתעופפו להם בלי להניד עפעף, כלומר, בלי שאני אניד עפעף, מן הסתם אניד יותר.
כשהייתי בדרכי ליציאה, נפרד מאבא-אימא בנשיקות וחיבוקים נלהבים והבטחות חוזרות ונשנות על כך שאשמור על עצמי ולא אחזור מאוחר יותר מעוד שבוע. נזכרתי לצרף איתי למסע עוד שני דברים. דפים ועט. אימא הביטה בי, מיואשת מבנה חסר התקנה שגם כשמצטייד ככה עם עט לרשימת מסקנות (מעניין אם זה באמת יקרה. כי כפי שאני מכיר אותי, הסיכויים שהעט יישאר בחיים עד שאני אזכר בכך שאני אמור בכלל לרשום משהו, דומים לסיכויים למצוא נעל איכותית בדוכן מוזנח בפאתי סמטה חשוכה). מצטייד בנה בצרור דפים מקומטים מהודקים קלושות, כך שבטרם יצאתי את הבית היא אצה רצה לתקוע בין ידיי חוברת כזו נקיה ומסודרת, ואם זה נקרא שהטעם שלי שווה משהו; אז גם יפה, צבעים עדינים פסטליים כאלו מעטרים אותה בעיטורים רבי רושם, מה שהופך את החוברת הזו בידיי בבת אחת מהתרשמות של יופי ועידון להרגשת כבדות משהו, כזו ההופכת את דרכי המתוכננת - למסע רשמי מדי, כזה שלא מתאים לי ולא מעודד את מצב רוחי. כך שבתודה וחיבוק נוסף אני מקבל את המחווה, טומן אותה עמוק בתיק, ומחליט שכל עוד לא אראה צורך, אני שוכח מקיומה של החוברת הרשמית והיפה.
וכך יוצא לי, קליל ורענן עם חיוך ילדותי משהו אל עבר אוויר הקיץ הדחוס שבחוץ, מה שלא מפריע לי לשאוף אוויר אל עומק ריאותיי, ואז לנשוף בקול צורמני משהו. הידד. המסע שלי מתחיל, ואתו ביחד מן הרגשת חופש משחררת עוטפת אותי רכות, ושניהם בשיתוף פעולה מעורר מחשבה קוראים לי לדהור אחריהם.
08:53. שעת יציאה.
אשמח ממש לביקורת.
כמו כן, הקטע הזה אמור בהחלט להימשך (אם כי בקצרה), אך עקב אילוצים הוא נשאר ככה.
מקווה בעזרת ד' לצרף את ההמשך בקרוב, אם נראה לכם שזה מתאים...
גיל שבע עשרה, כך טוען העולם, הוא גיל מיוחד בחיפושים, מיוחד במסעות. אני מסכים איתו.
(פעם ניסיתי לברר מי זה 'העולם' ומאיפה הוא מביא את כל הטענות שלו, חכו, זה ככל הנראה חלק מהחיפושים. כי עדיין לא ממש הבנתי מי הוא ומה טיבו.)
בכל אופן, אתמול עשיתי שבע עשרה, והגעתי למסקנה שסוף סוף נתנו לי גושפנקה ליציאה למסע משלי, כזה אמתי, מפתיע. מחפש.
ארזתי תיק, לא גדול, נעלתי נעלי הליכה מהסוג הטוב, יהיו כאלה שיאמרו - מהמותגים המובילים, אבל עזבו, זה באמת לא מעניין אותי. אותי מעניינת האיכות, ואם במקרה האיכות היא במותג זה לא אומר שלא הייתי קונה גם אם האיכות הייתה נמכרת בדוכן מוזנח בפאתי סמטה חשוכה במחירי ריצפה, אני לא טיפוס מתרברב, אם תכנו כך, כמוני, קוני מותגים.
לקחתי איתי כמובן סידור, גמרא וש"ס כיס. גם כובע שמש, מצלמה, בקבוק מים בינוני, ארנק תפוח במקצת, כי בעצם זאת הסיבה שהתיק לא היה גדול, בסוף, תמיד הרי יהיה אפשר לקנות כל דבר. ובשביל מה להצטייד בכל הפרטים מראש, אם ברור לי שבתחנה הראשונה הם יתעופפו להם בלי להניד עפעף, כלומר, בלי שאני אניד עפעף, מן הסתם אניד יותר.
כשהייתי בדרכי ליציאה, נפרד מאבא-אימא בנשיקות וחיבוקים נלהבים והבטחות חוזרות ונשנות על כך שאשמור על עצמי ולא אחזור מאוחר יותר מעוד שבוע. נזכרתי לצרף איתי למסע עוד שני דברים. דפים ועט. אימא הביטה בי, מיואשת מבנה חסר התקנה שגם כשמצטייד ככה עם עט לרשימת מסקנות (מעניין אם זה באמת יקרה. כי כפי שאני מכיר אותי, הסיכויים שהעט יישאר בחיים עד שאני אזכר בכך שאני אמור בכלל לרשום משהו, דומים לסיכויים למצוא נעל איכותית בדוכן מוזנח בפאתי סמטה חשוכה). מצטייד בנה בצרור דפים מקומטים מהודקים קלושות, כך שבטרם יצאתי את הבית היא אצה רצה לתקוע בין ידיי חוברת כזו נקיה ומסודרת, ואם זה נקרא שהטעם שלי שווה משהו; אז גם יפה, צבעים עדינים פסטליים כאלו מעטרים אותה בעיטורים רבי רושם, מה שהופך את החוברת הזו בידיי בבת אחת מהתרשמות של יופי ועידון להרגשת כבדות משהו, כזו ההופכת את דרכי המתוכננת - למסע רשמי מדי, כזה שלא מתאים לי ולא מעודד את מצב רוחי. כך שבתודה וחיבוק נוסף אני מקבל את המחווה, טומן אותה עמוק בתיק, ומחליט שכל עוד לא אראה צורך, אני שוכח מקיומה של החוברת הרשמית והיפה.
וכך יוצא לי, קליל ורענן עם חיוך ילדותי משהו אל עבר אוויר הקיץ הדחוס שבחוץ, מה שלא מפריע לי לשאוף אוויר אל עומק ריאותיי, ואז לנשוף בקול צורמני משהו. הידד. המסע שלי מתחיל, ואתו ביחד מן הרגשת חופש משחררת עוטפת אותי רכות, ושניהם בשיתוף פעולה מעורר מחשבה קוראים לי לדהור אחריהם.
08:53. שעת יציאה.
אשמח ממש לביקורת.
כמו כן, הקטע הזה אמור בהחלט להימשך (אם כי בקצרה), אך עקב אילוצים הוא נשאר ככה.
מקווה בעזרת ד' לצרף את ההמשך בקרוב, אם נראה לכם שזה מתאים...
, כי כפי שציינתי, זהו מסע לגמרי בחיתוליו. מלבד זאת, אני לא מתכוונת להפוך אותו למסע רב עלילה אקשן ומתח. אם כבר זה הולך להיות יותר על פאן ההתפתחות הרגשית, גילויים, וכדו'. כמובן שתהינה התפתחויות כלשהן ועניין, כי זה חשוב בשביל כל הנ"ל, וסתם כך כי זה חלק מהמסע הזה, ובכל אופן, פחות על סדר העלילתיות רבת הגוונים.
