הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני עומד על הבמה נבוך ומורכן ראש.
האולם מלא מפה לפה. רבבות זוגות עיניים שולחים אלי מבטים מלאי חמלה. לבבות כולם יוצאים אלי, מבקשים לעטוף את ליבי במעטה רחמים רך ומלטף. שאון הבכי הקולקטיבי נשמע היטב בחלל, וערמות הטישו שבידי כולם מנסות להילחם בנהר הדמעות הזורם.
הנאום נישא בפאתוס מכמיר לב. אודות החלטת החברה, אודות הזכות להיבחר מבין אלפי מועמדים, אודות ההתאמה המושלמת שלי לתואר הנחשק, בלה בלה בלה... ורק אני שם תוהה לעצמי: אני? אני 'הכי הכי'? למה? מה כל כך נורא בי? והאם מישהו בכלל שאל אותי?
הנאום הסתיים. בהתרגשות נוטפת חמלה מוגשת אלי התעודה הענקית ששמי מרוח עליה באותיות זהב נשפכות. תעודת 'המסכן העולמי'.
אני אוסף את מה שנשאר מאישיותי האומללה, מרים מבט, אוזר קצת אומץ, ועוד קצת, עד שהמילים יוצאות מפי בנחרצות: "אתם לא מחליטים!"
בוםםםם!!!
- "מה זאת אומרת? אז מי מחליט, אתה? כולם קבעו, וזהו!"
"אינני מעוניין. נקודה!"
- "מסכן שלי! אני מבין אותך, אף אחד לא רוצה להיות מסכן... אבל מה לעשות, אתה מסכן. אתה באמת מסכן. אתה הכי מסכן. אתה הכי מסכן בעולם! עכשיו יש לך גם תעודה שמאמתת את זה".
"אבל אני לא מסכן!"
- "אבל כולם! כולם קבעו שאתה מסכן!"
כמעט שהשתכנעתי. אם החברה קבעה שאני מסכן, מי אני שאחשוב אחרת? אבל בעצם... זה לא אני שאמור להחליט אם אני מסכן? זה לא משהו שתלוי ברגשות שלי? ואם אני בכלל לא מרגיש מסכן, יכול להיות שאני לא מודע לעצמי?
רגע לפני שטבעתי באוקיינוס של רחמים עצמיים תפסתי את עצמי, ירדתי מהבמה ברגליים כושלות וצעדתי מהוסס מחוץ לאולם.
שאגות הבכי של המשתתפים נשמעו היטב בכל העיר. "הוא עד כדי כך מסכן שהוא אפילו לא מסוגל להרגיש מסכן..."
ואני זקפתי את קומתי, צעדתי לבדי אל ביתי, דבק בעמדתי, שלם עם עצמי ומשוכנע בכל ליבי -
אני לא מסכן!!!
האולם מלא מפה לפה. רבבות זוגות עיניים שולחים אלי מבטים מלאי חמלה. לבבות כולם יוצאים אלי, מבקשים לעטוף את ליבי במעטה רחמים רך ומלטף. שאון הבכי הקולקטיבי נשמע היטב בחלל, וערמות הטישו שבידי כולם מנסות להילחם בנהר הדמעות הזורם.
הנאום נישא בפאתוס מכמיר לב. אודות החלטת החברה, אודות הזכות להיבחר מבין אלפי מועמדים, אודות ההתאמה המושלמת שלי לתואר הנחשק, בלה בלה בלה... ורק אני שם תוהה לעצמי: אני? אני 'הכי הכי'? למה? מה כל כך נורא בי? והאם מישהו בכלל שאל אותי?
הנאום הסתיים. בהתרגשות נוטפת חמלה מוגשת אלי התעודה הענקית ששמי מרוח עליה באותיות זהב נשפכות. תעודת 'המסכן העולמי'.
אני אוסף את מה שנשאר מאישיותי האומללה, מרים מבט, אוזר קצת אומץ, ועוד קצת, עד שהמילים יוצאות מפי בנחרצות: "אתם לא מחליטים!"
בוםםםם!!!
- "מה זאת אומרת? אז מי מחליט, אתה? כולם קבעו, וזהו!"
"אינני מעוניין. נקודה!"
- "מסכן שלי! אני מבין אותך, אף אחד לא רוצה להיות מסכן... אבל מה לעשות, אתה מסכן. אתה באמת מסכן. אתה הכי מסכן. אתה הכי מסכן בעולם! עכשיו יש לך גם תעודה שמאמתת את זה".
"אבל אני לא מסכן!"
- "אבל כולם! כולם קבעו שאתה מסכן!"
כמעט שהשתכנעתי. אם החברה קבעה שאני מסכן, מי אני שאחשוב אחרת? אבל בעצם... זה לא אני שאמור להחליט אם אני מסכן? זה לא משהו שתלוי ברגשות שלי? ואם אני בכלל לא מרגיש מסכן, יכול להיות שאני לא מודע לעצמי?
רגע לפני שטבעתי באוקיינוס של רחמים עצמיים תפסתי את עצמי, ירדתי מהבמה ברגליים כושלות וצעדתי מהוסס מחוץ לאולם.
שאגות הבכי של המשתתפים נשמעו היטב בכל העיר. "הוא עד כדי כך מסכן שהוא אפילו לא מסוגל להרגיש מסכן..."
ואני זקפתי את קומתי, צעדתי לבדי אל ביתי, דבק בעמדתי, שלם עם עצמי ומשוכנע בכל ליבי -
אני לא מסכן!!!
