הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשקראתי את פדהאל הייתה חסרה לי התרחשות חשובה במהלך המירוץ שבסופו. החלטתי לכתוב אותו בעצמי...
התינוק שכב לצדה, עטוף בשמיכות, כמעט אובד בתוכן.
גם קולו כמו אבד. עדיין היא זוכרת את צרחותיו מאדימות הפנים של רעואל כשנולד, את חוסר האונים שחשה מול כוחו של יורש העצר, את ידה הרכה וחיוכה המרגיע של אמה.
אמה עמדה לידה גם כעת, אבל לא היה לה כל חיוך להציע וידה הרכה רק רעדה על מצחה.
גם היא הייתה אבודה.
אבודה בין דמעות שלא הספיקו להידמע, אבודה במערבולת געגועים שבתוכה התחרו שניים על הזכות לגעגוע העמוק יותר.
במרחק, מגגות הארמון, דנדנו פעמוני האזעקה, אבל הם לא הצליחו לחדור את מעטה השקט של הבכי שלא בא. לא מהתינוק, לא ממנה.
אף אחד לא העז להיכנס לחדר המלכה מלבד אמה. לא מיכאל, שוודאי אבוד בתוך תפקידו הראשון כאופלא, לא בסטיאן, שאולי שולח בסתר חיילים כדי להשיג את הנסיך החטוף ואת המלך האבוד, לא פנרס, מחנך המלך לשעבר, שכנראה כשל בתפקידו לגמרי אם לא הצליח להחדיר בחניכו את המסר הבסיסי של "מלך לא יוצא בלי ליווי ראוי לשמו מן הארמון."
וגם היא כשלה.
כשלה באזהרותיה לאיסתרק. כשלה בשמירה על הנסיך הקטן, על הבן שלה, טהור העיניים, רך הלבב, אדום הפנים - כעת רק כשהוא מאמץ את מוחו בן הארבע בקושיה גדולה במיוחד. כשלה בהבאת התינוק הזה לעולם בזמנו ובבריאות.
כישלון.
ריסיה רפרפו, מצמצו דמעות, גירשו אותן. מלכות לא בוכות. לא כשגורל הממלכה - וכל נושאי הכתר האפשריים - על כתפיהן.
משהו קרה בזמן שעצמה את עיניה.
אצבעותיה של אמה התקשו על מצחה. קולה נשמע תקיף כשקראה: "מי נתן בידיכם את הרשות לחדור לכאן?"
וקולות זרים נשמעו פתאום.
"סליחה, הוד מעלתך... היינו חייבים להיכנס."
"את מבינה, אי אפשר לסמוך על אף אחד בימים אלו, ולכן אנחנו רוצים להעביר את המידע ישירות למלכה."
פקחה את עיניה, הכריחה את עצמה להתיישב, לשוות לעצמה מראה מלכותי יותר.
"אני דווקא סומך עליך כעת," אמר אחד הזרים, בת צחוק בקולו, "אף שאתה נאמן לאביהודים בלבד..."
עיניה רצו על פניהם של שני הזרים, בוחנות את תוויהם, את נאמנותם. איסתרק, המלך שלה, נתן את אמונו בכוחותיו של אחד שהצטרף לארמון לאחרונה, טורנאל שמו. הוא לא הבין שבבית כבר יש לו קוראת מחשבות ורגשות מומחית. אישה היא. והיא ראתה את נאמנותם המובהקת של השניים שלפניה.
"אביהודים..." היא אמרה בשקט, מיטיבה מעט את מטפחתה. "האם לא כולנו נאמנים לדתם היהודית של בניו של אברהם? דברו, בבקשה."
והם דיברו. סיפרו לה בפרוטרוט ובאריכות, משל היו נשים בעצמם, את קורותיו של המלך, של בעלה, בשעות האחרונות.
לצדה נעה אמה חרש, החליקה ונעלמה משם. היא ידעה, בחושים של שבויה לשעבר, שאמה יצאה לדבר עם הנאמנים באמת - וגם להכין כמה ממרקחותיה. מישהו יצטרך לטפל בנסיך הקטן כשיחזור, להשיב לו את כוחותיו ואת בריאותו הנפשית. יעזרו המרקחות לנסיך, הגם שבינתיים לא עזרו לאחיו הקטן, בשני המובנים של המילה...
"תודה שבאתם אליי, נכבדיי," הנהנה כשסיימו השניים לדבר. מאחוריה שמעה את צקצוקה של המשרתת - השניים האלה לא נראו כלל מנכבדי כוזר - אבל היא כבר למדה שהכבוד אינו תלוי במעמד. הוא שייך לאלה שמוסרים את נפשם על הממלכה, הוא יכול להפוך אף שבוית מלחמה - לאם המלכה.
הם הנהנו, נסוגו לאחור ביראת כבוד, נעלמו אל תוך הצללים ששרו על הארמון. אפילו את שמות שניהם לא ידעה.
אבל דבר אחר היא ידעה: יש עוד תקווה. גם אם מעשהו של איסתרק היה שווה למעשה התאבדות, הרי שיש לו סיכוי להצליח. בחברת אלרון ובחברת שני הזרים האחרים, שאחד מהם איש מלחמות מנעוריו, יש לו סיכוי לשוב חזרה לאתיל, כשהוא שלם בגופו ובנו איתו. והיא, בחכמת הנשים אשר לה, כבר תדאג לגיבוי המתאים להצלחת המבצע.
קולות האזעקה שבארמון פסקו באחת כשם שהתחילו, ולצדה התנועעה ערמת השמיכות העבה.
הנסיך הטרי השמיע קול יבבה.
