הנושאים החמים
הנושאים החמים
הבהרה נאותה:
הסיפור הזה בן 1000 מילה וקצת התלבטתי איך להעלות אותו כאן בינתיים נראה לי שהעלה אותו בתור כמה פרקים קצרצים בהמשכים.
בום.
חבטה מצמררת העירה אותן באותו הלילה, חבטה שלא מותירה לך אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטתך, כזו שרק מעצם קולה את מוכרחה להתישב בזה הרגע.
הדבר הראשון שהן ראו היה את לובשי הלבנים. גבוהים, דקי גזרה, ועטויים כל כולם בלבן מהודק. רוחות רפאים.
מעבר לחבטה שבשרה את בואם לא השמיעו קול. נעו בדממה ובסחרור נורא מול צמד האחיות הקפואות. ואז, ברגע אחד, יצרו סביבם מעגל הדוק.
"לודיאנה" לבוש הכסף שנכנס מבעד לדלת הפרוצה נעץ בה עיני מתכת. "אחותך תועלה על המסוע לאחר ערוב השמש-" הלבנים נעו בתיאום של חסידות, מקיפים כבמין ספירלה את אחותה, משאירים אותה במעגל החיצוני. "אלא אם כן," קולו של הכסוף על בדרמטיות. "התיבה - תהיה בידינו."
הכניסה דרך החלון היתה קלה אמנם, אך אז נצבה לודיה בפני הבית.
בשקט החלה פותחת את ארגזי העץ. הם אכזבו, אחד אחרי השני.
איפה היא, התיבה עם כתבי הסוד?
סרקה את השולחן בעיניה, מיששה את הקירות הכפולים. בסוף הקיר השני, בפינה השמאלית היה חריץ. לודיה דחקה את ידה בין קרשי העץ, הם חרקו. זעה כסתה אותה, הרטיבה את צמרו של המעיל. היא המתינה כמה שניות. השקט נשמר, כורת ברית עם החושך.
היא דחפה את הקרש. חלל נגלה מאחוריו. ריק. מששה אותו באצבעות רועדות, נשימותיה שטוחות. ידה פגעה במשהו דק, גמיש. קלף. משכה אותו, קרבה לעיניה.
"נתקבל בבית האהבה תכריך בכריכת עץ, מזכה את נותנו בחברות של נכספות."
בית האהבה. ארנגו הביא את ה...
צעקה חנוקה נשמעה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות.
"לודיה"
ארנגו.
"מה, אה..."
הוא בהה בה בריחוק. "תביאי את זה." הושיט יד ושלף את הקלף מבין אצבעותיה.
היא הזדקפה, נעצה בו עיניים דבשיות.
"הבאת את כתבי הסוד למורדים." קבעה.
הוא חייך.
"אני צריכה אותם."
חיוכו העמיק. "הם לא אצלי."
"ארנגו, כתבי הסוד מסוכנים. מ- סו- כ- ני- ם. רק תדמיין מה יקרה אם המורדים יצליחו להגיע למקום ההוא בעזרתם. הם ישלטו בעולם. בך, בי, בתנועות שלנו, באהבות שלנו..." היא התנשפה.
"אוקי." הוא שילב את ידיו. "למה את צריכה אותם?"
עמידתה הלוחמנית רפתה, עווית חלפה בפניה. "לני"
"לני" חזר.
"כן. הם לקחו אותה מקודם, משטר המאקדו."
שריר לא זע בפניו של האח. "הכתבים מסוכנים." ציין.
"הם ישלחו אותה אל המסוע." עיניה היו יבשות וצורבות מידי.
הוא פסע לעברה. "נכנסת לפה שלא ברשות, את מתכבדת לצאת."
"אבל..." בהתה בו, באדישות שלו.
"בבקשה." הא תפס בכתפה והוביל אותה החוצה ללא מאמץ.
אשמח לביקורת.
הסיפור הזה בן 1000 מילה וקצת התלבטתי איך להעלות אותו כאן בינתיים נראה לי שהעלה אותו בתור כמה פרקים קצרצים בהמשכים.
בום.
חבטה מצמררת העירה אותן באותו הלילה, חבטה שלא מותירה לך אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטתך, כזו שרק מעצם קולה את מוכרחה להתישב בזה הרגע.
הדבר הראשון שהן ראו היה את לובשי הלבנים. גבוהים, דקי גזרה, ועטויים כל כולם בלבן מהודק. רוחות רפאים.
מעבר לחבטה שבשרה את בואם לא השמיעו קול. נעו בדממה ובסחרור נורא מול צמד האחיות הקפואות. ואז, ברגע אחד, יצרו סביבם מעגל הדוק.
"לודיאנה" לבוש הכסף שנכנס מבעד לדלת הפרוצה נעץ בה עיני מתכת. "אחותך תועלה על המסוע לאחר ערוב השמש-" הלבנים נעו בתיאום של חסידות, מקיפים כבמין ספירלה את אחותה, משאירים אותה במעגל החיצוני. "אלא אם כן," קולו של הכסוף על בדרמטיות. "התיבה - תהיה בידינו."
---
הכניסה דרך החלון היתה קלה אמנם, אך אז נצבה לודיה בפני הבית.
בשקט החלה פותחת את ארגזי העץ. הם אכזבו, אחד אחרי השני.
איפה היא, התיבה עם כתבי הסוד?
סרקה את השולחן בעיניה, מיששה את הקירות הכפולים. בסוף הקיר השני, בפינה השמאלית היה חריץ. לודיה דחקה את ידה בין קרשי העץ, הם חרקו. זעה כסתה אותה, הרטיבה את צמרו של המעיל. היא המתינה כמה שניות. השקט נשמר, כורת ברית עם החושך.
היא דחפה את הקרש. חלל נגלה מאחוריו. ריק. מששה אותו באצבעות רועדות, נשימותיה שטוחות. ידה פגעה במשהו דק, גמיש. קלף. משכה אותו, קרבה לעיניה.
"נתקבל בבית האהבה תכריך בכריכת עץ, מזכה את נותנו בחברות של נכספות."
בית האהבה. ארנגו הביא את ה...
צעקה חנוקה נשמעה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות.
"לודיה"
ארנגו.
"מה, אה..."
הוא בהה בה בריחוק. "תביאי את זה." הושיט יד ושלף את הקלף מבין אצבעותיה.
היא הזדקפה, נעצה בו עיניים דבשיות.
"הבאת את כתבי הסוד למורדים." קבעה.
הוא חייך.
"אני צריכה אותם."
חיוכו העמיק. "הם לא אצלי."
"ארנגו, כתבי הסוד מסוכנים. מ- סו- כ- ני- ם. רק תדמיין מה יקרה אם המורדים יצליחו להגיע למקום ההוא בעזרתם. הם ישלטו בעולם. בך, בי, בתנועות שלנו, באהבות שלנו..." היא התנשפה.
"אוקי." הוא שילב את ידיו. "למה את צריכה אותם?"
עמידתה הלוחמנית רפתה, עווית חלפה בפניה. "לני"
"לני" חזר.
"כן. הם לקחו אותה מקודם, משטר המאקדו."
שריר לא זע בפניו של האח. "הכתבים מסוכנים." ציין.
"הם ישלחו אותה אל המסוע." עיניה היו יבשות וצורבות מידי.
הוא פסע לעברה. "נכנסת לפה שלא ברשות, את מתכבדת לצאת."
"אבל..." בהתה בו, באדישות שלו.
"בבקשה." הא תפס בכתפה והוביל אותה החוצה ללא מאמץ.
___
אשמח לביקורת.
