הנושאים החמים
הנושאים החמים
מכירים את זה שכבר כשהייתם תינוקות עם מוצף בפה, משהו היה לוקח ומחזיר, לוקח וכאילו מחזיר, לוקח ולא מחזיר. זוכרים את הרצון למוצץ חזרה?
את הצפייה, ואת האכזבה כשכמעט הוא היה, ובסוף נעלם?
זוכרים שכבר אז הבנתם שאסור להאמין להפתעות?
זוכרים בטח זוכרים.
ומי שזוכר יודע מה ההרגשה של מי שחווה כבר למעלה מ100 פעמים:
קח סוכריה...אהה לא בעצם לא.
קח שוקולד... אהה בעצם לא.
קח בית... אהה בעצם לא.
קח ילדים טובים... אהה בעצם לא.
קח כסף... אהה בעצם לא.
קח/י בן/ת זוג מקסים ואוהב... אהה בעצם לא.
כמה זה קשה ולא נעים.
כמה זה מאכזב מתסכל וכואב.
להאמין. לקוות. להתפלל. לצפות. לחכות. להתארגן. להתרגש. להאמין. לחכות ימים.
לספור שבועות ושנים לטוב הזה שאנחנו כל כך מחכיים לו ולהישאר מאמינים.
והנה, הנה שוב פעם אכזבה.
הנה שוב פעם הוא לא הגיע.
שוב פעם הוא מוציא לנו קבלה ועליה כתוב, נסו בסיבוב הבא----
קוראים לזה המתנה.
המתנה היא, לחכות למישהו/ משהו שאתה משתוקק אליו. מחכה. ממתין. מצפה.
היא, לייחל ימים/חודשים/שנים.
היא, לרצות כל כך ועדין לא לקבל.
היא, לראות הצלחה/הפסד/צער/כאב בלי יכולת לפעול מלבד להמשיך להאמין ולהמתין.
להמתין בתחנה באמצע הדרך בימים ובלילות, בחום ובקור... חגים שבתות וימים, ולחכות לאוטובוס ללא movit שאומר לך כמה זמן.
ללא WAZE שאומר לך איפה יש פקק בהמשך הדרך, או איפה חסום כרגע.
להמתין ולחכות לבד אל הלא נודע. ממש כמו אברהם אבינו שהלך בלי לדעת לאן.
ימיים/ חודשים/ שניים.
להמתין בתחנה איפה שהשם שלך מופיע, ולחכות בלי לדעת עד מתי.
כמות התחנות היא אין סופית, כמו גם כמות הממתינים.
אין אפשרות להיכנס, ואין דרך ללכת ממנה.
היא מגודרת ומסוגרת.
מי שהגיע הזמן שלו לצאת, יצא, ומי שלא הגיע, ממתין.
האפשרות היחידה לנסות להקדים את היציאה אם ירצה הבורא, זה להעתיר.
להעתיר ולבקש רחמים. שאפילו חרב חדה מונחת, אל ימנע עצמו מן הרחמים.
ובינתיים להמשיך להמתין, לחכות ולהיות חייל.
חייל שממתין ושומר על התחנה ממחבלים ומאנשים רעים שמנסים להחליש בדרך.
כזה שאוחז את הדגל בגבורה ולבוש בשכפ"ץ בטחון ואמונה.
כזה שלא נרדם בשמירה, וכשכואב צועק לעזרה.
כזה שיודע מאין הוא בה ולאן הוא הולך.
כזה שכל הרוחות שבעולם לא יכניעו.
כזה שמחכה לאבא בתחנה. ממתין. מאמין. מעתיר ולא מתייאש.
כזה שיודע שזה רק מבחן בתחנה של החיים, וברגע שיכריזו, מסתיים התפקיד. והאתמול שהמתנת לו כל כך הגיע.
כזה שהוא שלך ואתה שלו, ושתיכם יודעים שיום יבוא ועוד נגאל.
את הצפייה, ואת האכזבה כשכמעט הוא היה, ובסוף נעלם?
זוכרים שכבר אז הבנתם שאסור להאמין להפתעות?
זוכרים בטח זוכרים.
ומי שזוכר יודע מה ההרגשה של מי שחווה כבר למעלה מ100 פעמים:
קח סוכריה...אהה לא בעצם לא.
קח שוקולד... אהה בעצם לא.
קח בית... אהה בעצם לא.
קח ילדים טובים... אהה בעצם לא.
קח כסף... אהה בעצם לא.
קח/י בן/ת זוג מקסים ואוהב... אהה בעצם לא.
כמה זה קשה ולא נעים.
כמה זה מאכזב מתסכל וכואב.
להאמין. לקוות. להתפלל. לצפות. לחכות. להתארגן. להתרגש. להאמין. לחכות ימים.
לספור שבועות ושנים לטוב הזה שאנחנו כל כך מחכיים לו ולהישאר מאמינים.
והנה, הנה שוב פעם אכזבה.
הנה שוב פעם הוא לא הגיע.
שוב פעם הוא מוציא לנו קבלה ועליה כתוב, נסו בסיבוב הבא----
קוראים לזה המתנה.
המתנה היא, לחכות למישהו/ משהו שאתה משתוקק אליו. מחכה. ממתין. מצפה.
היא, לייחל ימים/חודשים/שנים.
היא, לרצות כל כך ועדין לא לקבל.
היא, לראות הצלחה/הפסד/צער/כאב בלי יכולת לפעול מלבד להמשיך להאמין ולהמתין.
להמתין בתחנה באמצע הדרך בימים ובלילות, בחום ובקור... חגים שבתות וימים, ולחכות לאוטובוס ללא movit שאומר לך כמה זמן.
ללא WAZE שאומר לך איפה יש פקק בהמשך הדרך, או איפה חסום כרגע.
להמתין ולחכות לבד אל הלא נודע. ממש כמו אברהם אבינו שהלך בלי לדעת לאן.
ימיים/ חודשים/ שניים.
להמתין בתחנה איפה שהשם שלך מופיע, ולחכות בלי לדעת עד מתי.
כמות התחנות היא אין סופית, כמו גם כמות הממתינים.
אין אפשרות להיכנס, ואין דרך ללכת ממנה.
היא מגודרת ומסוגרת.
מי שהגיע הזמן שלו לצאת, יצא, ומי שלא הגיע, ממתין.
האפשרות היחידה לנסות להקדים את היציאה אם ירצה הבורא, זה להעתיר.
להעתיר ולבקש רחמים. שאפילו חרב חדה מונחת, אל ימנע עצמו מן הרחמים.
ובינתיים להמשיך להמתין, לחכות ולהיות חייל.
חייל שממתין ושומר על התחנה ממחבלים ומאנשים רעים שמנסים להחליש בדרך.
כזה שאוחז את הדגל בגבורה ולבוש בשכפ"ץ בטחון ואמונה.
כזה שלא נרדם בשמירה, וכשכואב צועק לעזרה.
כזה שיודע מאין הוא בה ולאן הוא הולך.
כזה שכל הרוחות שבעולם לא יכניעו.
כזה שמחכה לאבא בתחנה. ממתין. מאמין. מעתיר ולא מתייאש.
כזה שיודע שזה רק מבחן בתחנה של החיים, וברגע שיכריזו, מסתיים התפקיד. והאתמול שהמתנת לו כל כך הגיע.
כזה שהוא שלך ואתה שלו, ושתיכם יודעים שיום יבוא ועוד נגאל.
