הנושאים החמים
הנושאים החמים
היו למשגיח גבות גדולות, עבותות. כשפתח את שתי עיניו המימיות לרווחה, עם כל הלובן שמסביב, הגבות נראו לרגע כמו מטריה המסוככת מפני סופה הקרבה לבוא. רק השפם הֶעָבוֹת התחרה בגבות העבות, מתפתל כמו שתי תולעים שמנות מכוערות.
"אתה בטוח, ברנשטוק?!" קולו הרם נישא. "נראה לי שנכנסת בטעות לישיבה, במקום לחצות את הכביש ל"מקיף". לא כך? תגידו לי אתם!" צחוק לבבי שוטף משותף לעשרות.
רק שלושה ימים חלפו מאז נכנס לשיעור א' בישיבה הקטנה. כה צמא, כה כוסף. לתורה בוודאי. גם לתשומת לב, יחס חיובי מדמויות רבות הוד שפיארו את כותל המזרח בישיבה הנחשבת.
ה'שמועס' הראשון של המשגיח היה מלא מפה לפה. תפס מקום בשורה הראשונה, נרגש מצפה. המשגיח ביאר את המידות שבנפש. לא חמל על אחת, לא חס. ביאר את מידת החסד. את הנתינה בלי גבול, בלי מחשבה, בלי מעצורים.
"לתת מספריים לתינוק, זה חסד, או לא?" קרא בפאתוס, נושא עיניים אל התקרה הגבוהה, חוזר מיד אל עיני התלמידים הנשואות אליו. "אָה, ברנשטוק?! תגיד לי אתה!"
"אֶה..." נרגש לרגע מתשומת הלב. מהקריאה בשמו המפורש, לפחות המשפחה. "זה לא חסד. זה מסוכן".
או אז, בדיוק אז, הגיעה ההתקפה. "אתה בטוח, ברנשטוק?!" יכול לחזור מילה במילה על כל אות, כל תו. יכול להגות במדויק את ה"מקיף" במלעיל, אותו בית ספר תיכון מקיף הערבי ששכן ליד הישיבה. יכול לחזור על זה כמו בפעם הראשונה, כאילו לא חזר אליו המחזה מאות לילות, במשך כל שנות הישיבה. תחילה על כרית ספוגה, אחר על יבשה, אדישה.
"לתת מספריים לתינוק זה חסד! זה בדיוק חסד! רק לתת, בלי לבדוק האם הנתינה ראויה, האם היא תועלת למקבל... רק לתת! זה חסד. זו הבעיה במידת החסד".
חסד היה עושה עמו ה' אם היה בורא בור להעלים אותו בו ברגע. החסד לא נעשה, הברנשטוק לא שכח. כמה שניסה, אוהו ניסה.
"אָה, ברנשטוק?!"
ברנשטוק. כך בדיוק הופיע על הדלת הנעימה. "כאן גרים בכיף". יחידת דיור קטנה, מטופחת. עריסה שכבר קטנה מהכיל. מטבח מצוחצח. סט סכינים חדש מהודר לכבוד החג, "יש פה הכול!" היא הייתה מרוצה. גם כל גדלי הסכינים, גם מגן אצבעות, גם מספריים, גם משחיז סכינים. רק לטבול לפני השימוש.
גרגורים מרוצים נשמעו מכיוון העריסה. רלי סיים את הבקבוק כנראה. מתוק שכמותו. איך זכה לו אחרי כל מה שעבר? חסד ה'.
חסד. חסד. לתת מספריים לתינוק. אלף יצורים שחורים מכונפים בקעו פתאום מאוזניו. חזקים ממנו. חלש מהם.
אחר כך קפא הכול. קפאו הידיים, רגע אחד מאוחר מדי. צמתו המחשבות. הפכו לגוש אחד מתמשך כמו צפירה שאינה פוסקת. מה הם החיים בכלל אם לא קול יבבה פתאומית, נואשת; טפיפות רגליים; זעקות שבר; סירנות זועמות; שקשוק אזיקים מתכתי; טריקת דלת; אחריה שקט אינסופי, לופת? לפעמים נראה שאין בהם כל משמעות מעבר.
"אתה בטוח, ברנשטוק?!" קולו הרם נישא. "נראה לי שנכנסת בטעות לישיבה, במקום לחצות את הכביש ל"מקיף". לא כך? תגידו לי אתם!" צחוק לבבי שוטף משותף לעשרות.
רק שלושה ימים חלפו מאז נכנס לשיעור א' בישיבה הקטנה. כה צמא, כה כוסף. לתורה בוודאי. גם לתשומת לב, יחס חיובי מדמויות רבות הוד שפיארו את כותל המזרח בישיבה הנחשבת.
ה'שמועס' הראשון של המשגיח היה מלא מפה לפה. תפס מקום בשורה הראשונה, נרגש מצפה. המשגיח ביאר את המידות שבנפש. לא חמל על אחת, לא חס. ביאר את מידת החסד. את הנתינה בלי גבול, בלי מחשבה, בלי מעצורים.
"לתת מספריים לתינוק, זה חסד, או לא?" קרא בפאתוס, נושא עיניים אל התקרה הגבוהה, חוזר מיד אל עיני התלמידים הנשואות אליו. "אָה, ברנשטוק?! תגיד לי אתה!"
"אֶה..." נרגש לרגע מתשומת הלב. מהקריאה בשמו המפורש, לפחות המשפחה. "זה לא חסד. זה מסוכן".
או אז, בדיוק אז, הגיעה ההתקפה. "אתה בטוח, ברנשטוק?!" יכול לחזור מילה במילה על כל אות, כל תו. יכול להגות במדויק את ה"מקיף" במלעיל, אותו בית ספר תיכון מקיף הערבי ששכן ליד הישיבה. יכול לחזור על זה כמו בפעם הראשונה, כאילו לא חזר אליו המחזה מאות לילות, במשך כל שנות הישיבה. תחילה על כרית ספוגה, אחר על יבשה, אדישה.
"לתת מספריים לתינוק זה חסד! זה בדיוק חסד! רק לתת, בלי לבדוק האם הנתינה ראויה, האם היא תועלת למקבל... רק לתת! זה חסד. זו הבעיה במידת החסד".
חסד היה עושה עמו ה' אם היה בורא בור להעלים אותו בו ברגע. החסד לא נעשה, הברנשטוק לא שכח. כמה שניסה, אוהו ניסה.
"אָה, ברנשטוק?!"
ברנשטוק. כך בדיוק הופיע על הדלת הנעימה. "כאן גרים בכיף". יחידת דיור קטנה, מטופחת. עריסה שכבר קטנה מהכיל. מטבח מצוחצח. סט סכינים חדש מהודר לכבוד החג, "יש פה הכול!" היא הייתה מרוצה. גם כל גדלי הסכינים, גם מגן אצבעות, גם מספריים, גם משחיז סכינים. רק לטבול לפני השימוש.
גרגורים מרוצים נשמעו מכיוון העריסה. רלי סיים את הבקבוק כנראה. מתוק שכמותו. איך זכה לו אחרי כל מה שעבר? חסד ה'.
חסד. חסד. לתת מספריים לתינוק. אלף יצורים שחורים מכונפים בקעו פתאום מאוזניו. חזקים ממנו. חלש מהם.
אחר כך קפא הכול. קפאו הידיים, רגע אחד מאוחר מדי. צמתו המחשבות. הפכו לגוש אחד מתמשך כמו צפירה שאינה פוסקת. מה הם החיים בכלל אם לא קול יבבה פתאומית, נואשת; טפיפות רגליים; זעקות שבר; סירנות זועמות; שקשוק אזיקים מתכתי; טריקת דלת; אחריה שקט אינסופי, לופת? לפעמים נראה שאין בהם כל משמעות מעבר.
