הנושאים החמים
הנושאים החמים
תגידו לי, מי היה זה שאמר שהגברים לא עושים כלום?
מי?
בכל מצב, הוא כנראה לא פגש את הבנים שיש לי בבית.
התעוררתי בחמש וחצי לפנות בוקר מרעשים עמומים ומוזרים, רציתי לחזור לישון, אבל הרעשים נמשכו. החלטתי לקום, לבדוק את מקורם.
יצאתי מהחדר. לא ראיתי כלום. ממש שום דבר. כל הבית אבק ועשן. הזוי.
"אממ. אמא?" ראש בעל שיער לבן הציץ אלי מהחדר ממול, נבוך. אני שומעת שניים אחרים דנים ביניהם עד כמה אני אשמח בעזרה שלהם, אחרי שאני תמיד אומרת להם כמה הם לא עוזרים, ולא עושים כלום בבית.
אני בספק כמה אני אשמח, בכל אופן...
"מה זה??" אני מחליטה לברר עד הסוף. אבק חודר לפי, אני משתעלת. "מה אתם עושים?" קטועה.
"מרכיבים את הארון החדש", ראש נוסף צץ, לבן גם הוא, הראשון נכנס לחדר, שקט משתרר מהכיוון. "ואמרנו, חשבנו", הוא מדבר מהר, בלי לנשום. העיניים האדומות והעייפות שלי קולטות עוד משהו מתוך החדר, הריח משלים את התמונה.
הבחור בעל הראש המציץ יוצא מהחדר כולו, מראה לי את המצב שלו בתור שיפוצניק מתחיל, מבין כי כלתה אליו הרעה, אבל הוא לא נכנע. הוא מסביר את עצמו, משפטן מעולה. "אמרנו-" הוא חוזר, מתחיל מחדש.
"רגע, מי זה אמרנו?" שנדע עם מי לסגור חשבון אחר כך...
"אני ואיציק".
"נו?"
"אז אמרנו שצריך לעשות לך הפתעה ולהרכיב את הארון. את מחכה לזה כבר חודש, נכון?"
אני מהנהנת בלית בררה. זה נכון.
"יופי". הוא מחייך חיוך מנצחים מרוצה מעצמו. הצליח להוציא מבעל הדין הודאה. משפטן, כבר אמרנו? "אז ישי אמר שאם אנחנו כבר מרכיבים את הארון אפשר גם לצבוע את החדר, שייראה יפה". הוא מזרז את דיבורו למראה פניי, כנראה, "אל תדאגי, אנחנו ננקה, נשפוך מים על הרצפה, נגרד את הכתמים של הצבע עם שפכטל, נשאיר לך חדר נוצץ".
הקולות התחדשו מהחדר, כנראה חשבו שנרגעתי, שמני הצליח להרגיע אותי.
"רגע", אני מבריקה ביחס לשעה ולמצב, "אם את הארון אני רואה מבעד לאבק, וצבע הרי לא עושה רעש, מה זה הדפיקות שאני שומעת?"
מני מרים את אצבעו, משפשף את זיפי זקנו באי נוחות. "טוב, הם לא היו אמורים להמשיך, כאילו, לא היית אמורה לשמוע את זה, היית-"
"מה זה?" אני נלחצת, תודו שגם אתם הייתם נלחצים אחרי וידוי כזה.
"אנחנו, ישי", הוא מחליט להאשים את אחיו, "הוא אמר שהכי טוב יהיה אם נרכיב את המזגן ונסיים את החדר. הילדים רוצים כבר לישון בחדר חדש ומסודר". הוא מצדיק את עצמו וחבר מרעיו.
"ואיך אתם יודעים להרכיב אותו?" חבורת ילדים בגילאי 14 עד 18. מה נראה להם?!
"אנחנו יודעים. זה מה שישי ואיציק עושים עכשיו, כנראה".
מקדחה נשמעת מהחדר.
אני התייאשתי.
אז תגידו לי מי אמר שהם לא עושים כלום???
מי?
בכל מצב, הוא כנראה לא פגש את הבנים שיש לי בבית.
התעוררתי בחמש וחצי לפנות בוקר מרעשים עמומים ומוזרים, רציתי לחזור לישון, אבל הרעשים נמשכו. החלטתי לקום, לבדוק את מקורם.
יצאתי מהחדר. לא ראיתי כלום. ממש שום דבר. כל הבית אבק ועשן. הזוי.
"אממ. אמא?" ראש בעל שיער לבן הציץ אלי מהחדר ממול, נבוך. אני שומעת שניים אחרים דנים ביניהם עד כמה אני אשמח בעזרה שלהם, אחרי שאני תמיד אומרת להם כמה הם לא עוזרים, ולא עושים כלום בבית.
אני בספק כמה אני אשמח, בכל אופן...
"מה זה??" אני מחליטה לברר עד הסוף. אבק חודר לפי, אני משתעלת. "מה אתם עושים?" קטועה.
"מרכיבים את הארון החדש", ראש נוסף צץ, לבן גם הוא, הראשון נכנס לחדר, שקט משתרר מהכיוון. "ואמרנו, חשבנו", הוא מדבר מהר, בלי לנשום. העיניים האדומות והעייפות שלי קולטות עוד משהו מתוך החדר, הריח משלים את התמונה.
הבחור בעל הראש המציץ יוצא מהחדר כולו, מראה לי את המצב שלו בתור שיפוצניק מתחיל, מבין כי כלתה אליו הרעה, אבל הוא לא נכנע. הוא מסביר את עצמו, משפטן מעולה. "אמרנו-" הוא חוזר, מתחיל מחדש.
"רגע, מי זה אמרנו?" שנדע עם מי לסגור חשבון אחר כך...
"אני ואיציק".
"נו?"
"אז אמרנו שצריך לעשות לך הפתעה ולהרכיב את הארון. את מחכה לזה כבר חודש, נכון?"
אני מהנהנת בלית בררה. זה נכון.
"יופי". הוא מחייך חיוך מנצחים מרוצה מעצמו. הצליח להוציא מבעל הדין הודאה. משפטן, כבר אמרנו? "אז ישי אמר שאם אנחנו כבר מרכיבים את הארון אפשר גם לצבוע את החדר, שייראה יפה". הוא מזרז את דיבורו למראה פניי, כנראה, "אל תדאגי, אנחנו ננקה, נשפוך מים על הרצפה, נגרד את הכתמים של הצבע עם שפכטל, נשאיר לך חדר נוצץ".
הקולות התחדשו מהחדר, כנראה חשבו שנרגעתי, שמני הצליח להרגיע אותי.
"רגע", אני מבריקה ביחס לשעה ולמצב, "אם את הארון אני רואה מבעד לאבק, וצבע הרי לא עושה רעש, מה זה הדפיקות שאני שומעת?"
מני מרים את אצבעו, משפשף את זיפי זקנו באי נוחות. "טוב, הם לא היו אמורים להמשיך, כאילו, לא היית אמורה לשמוע את זה, היית-"
"מה זה?" אני נלחצת, תודו שגם אתם הייתם נלחצים אחרי וידוי כזה.
"אנחנו, ישי", הוא מחליט להאשים את אחיו, "הוא אמר שהכי טוב יהיה אם נרכיב את המזגן ונסיים את החדר. הילדים רוצים כבר לישון בחדר חדש ומסודר". הוא מצדיק את עצמו וחבר מרעיו.
"ואיך אתם יודעים להרכיב אותו?" חבורת ילדים בגילאי 14 עד 18. מה נראה להם?!
"אנחנו יודעים. זה מה שישי ואיציק עושים עכשיו, כנראה".
מקדחה נשמעת מהחדר.
אני התייאשתי.
אז תגידו לי מי אמר שהם לא עושים כלום???
