מיומנו של מעפיל

[Hola!]

כתבתי ועיצבתי יומן בגוף ראשון של נער צעיר ששרד את השואה ועלה בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל בתקופת המעפילים. (יומן מסע).
אשמח לח"ו, הערות, הארות וכו' על הכתיבה והכל.
כל הזכויות שמורות.
אבקש לא לעשות שום שימוש כלשהו ביומן ללא רשות.

קריאה מהנה (:

 

[ליפסקר]

כתבתי ועיצבתי יומן בגוף ראשון של נער צעיר ששרד את השואה ועלה בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל בתקופת המעפילים. (יומן מסע).
אשמח לח"ו, הערות, הארות וכו' על הכתיבה והכל.
כל הזכויות שמורות.
אבקש לא לעשות שום שימוש כלשהו ביומן ללא רשות.

קריאה מהנה (:

צפה בקובץ המצורף 531026 צפה בקובץ המצורף 531027 צפה בקובץ המצורף 531028 צפה בקובץ המצורף 531029 צפה בקובץ המצורף 531030

מדהים!! היה שווה להעלות בסוף

 

[RACHELIZ]

קודם כל, זה מעוצב מדהים!
מחכה לרגע פנוי רגשית כדי לקרוא.
(בזה הרגע ילדה חמודה יושבת עלי.)

 

[לילך אור]

אשמח באמת שתשבו לקרוא ולא תלייקו סתם--לא חסר לי תודות..

התיישבתי...
יפה מאד!
כתוב בצורה קולחת ויפה.
מותר הערות?

 

[לילך אור]

ודאי!

אוקי

בתור סיפור הכתיבה יפה מאד, אבל בתור יומן הייתי מצפה לקצת יותר מעורבות של הרגש מתוך הבנאדם עצמו.
את אומנם כותבת על הכאב והקורא מתחבר, אבל חסר תיאורים ופעלים של כאב בנער הכותב את היומן.
אתן דוגמא קטנה לביאור דברי:
כתבת בנוגע למעפילים שנפטרים באוניה:
המחזה העצוב ביותר הוא לראות את המלחים משליכים את גופותיהם לים כי אין היכן לקבור אותם בלב ים.
כמובן שהצטמררתי.
אבל בשביל לקבל יותר מזה, הייתי כותבת:
המחזה העצוב ביותר שחוויתי פה באניה היתה כשעליתי לסיפון אחרי מחלת הים בפעם הראשונה. הרוח היתה קרה, ולרגע עמדתי המום, מעכל את מה שכבר שכחתי שקיים. שמים. מים. אוויר. נעמדתי צמוד לגדר, מביט אל תוך הים, תר אחר השתקפותי.
"לזוז, ילד", אמר פתאום מישהו. הסתובבתי. שני מלכים החזיקו שק מוארך.
נסוגתי אחורה, בוהה בהם ללא קול.
הם ניגשו לגדר והעבירו מעליה את השק, שומטים אותה, נותנים לה ליפול מטה.
קול בעבוע נשמע מהמים, ורק עיגולי הדף נותרו לאות שהיה מישהו שעלה איתנו לאוניה, ולא יזכה לרדת ממנה בארץ ישראל.

 

[לילך אור]

מדהים

תודה
אבל פשוט הוספתי תיאורים ופעלים.
ככה זה מקבל סוג של של תלת מימדי, לעומת דו מימדי. מערב יותר חושים.

 

[לילך אור]

המחזה העצוב ביותר שחוויתי פה באניה היתה כשעליתי לסיפון אחרי מחלת הים בפעם הראשונה. הרוח היתה קרה, ולרגע עמדתי המום, מעכל את מה שכבר שכחתי שקיים. שמים. מים. אוויר. נעמדתי צמוד לגדר, מביט אל תוך הים, תר אחר השתקפותי.
"לזוז, ילד", אמר פתאום מישהו. הסתובבתי. שני מלכים החזיקו שק מוארך.
נסוגתי אחורה, בוהה בהם ללא קול.
הם ניגשו לגדר והעבירו מעליה את השק, שומטים אותה, נותנים לה ליפול מטה.
קול בעבוע נשמע מהמים, ורק עיגולי הדף נותרו לאות שהיה מישהו שעלה איתנו לאוניה, ולא יזכה לרדת ממנה בארץ ישראל.

תוך כדי הספונג'ה של יום חמישי הגיתי בנושא החושים.
הנה התוצאה:
"לזוז, ילד", אמר פתאום מישהו. הסתובבתי. שני מלכים החזיקו שק מוארך. ריח המוות עלה באפי, חובט בי בעצמה. מפיל אותי אל החידלון ממנו ברחתי.
רק שאז לא היה מהול הריח בניחוח מלוח וברחש המיית גלים.
נסוגתי אחורה, בוהה בהם ללא קול.
הם ניגשו לגדר והעבירו מעליה את השק, שומטים אותה, נותנים לה ליפול מטה.
קול בעבוע נשמע מהמים, ורק עיגולי הדף נותרו לאות שהיה מישהו שעלה איתנו לאוניה, ולא יזכה לרדת ממנה בארץ ישראל.