הנושאים החמים
הנושאים החמים
מבחינה סטטיסטית זה היה חייב לקרות, כפי שמופיע בסעיף הלא כתוב, בספר הלא קיים 'חוקי החיים', ואני מצטט: "לא יעבור אדם תקופה בחייו ללא היתקעות במעלית"
כמו כולם, אני מודע היטב לנוסחה הסטטיסטית הזו, אבל מתעלם ממנה בין היתר בעזרת העצלנות שבורכתי בה וה"יהיה בסדר" הישראלי.
קפיצה דרמטית, ואחריה מנוע דומם ושקט מעיק שלוחץ על כל מתגי הקלסטרופוביה בגוף ובנפש.
בדקה הראשונה ה'גבר' שאני, מנהל את האירוע בקור רוח מרשים. אבל די מהר הילד שבי מבקש לחטוף את המושכות; לפוצץ את דלת המעלית במכות, לבכות ולצרוח 'אמאאאאאא'.
אבל אז אני קולט שאני לא לבד שם. לצידי נוות ביתי היקרה ושלושת זאטוטי. אז בלית ברירה נצמדתי להסדר הוותיק שהשכנתי זה מכבר בין צדדי האישיות שבי: ילד מבפנים, גבר מבחוץ.
אני מורח חיוך מעושה על פני, מבטיח שיהיה בסדר ומאלתר בדיחות קרש על המצב. הילדים לא צחקו, ואשתי נתנה לי מבט של "גם בערב חופשי ומבודח בבית, לא הייתי צוחקת מהבדיחות האלה, אז עכשיו?"
"הנה אני לוחץ על פעמון ההזעקה, ותכף מחלצים אותנו" הרגעתי את כולם, ובעיקר את עצמי.
לאחר לחיצה קלה שלא שכנעה את הפעמון לזעוק, באה לחיצה חזקה יותר, ולאחריה לחיצה בעוצמה של בעיטה, ולאחריה ההבנה הנוראה, שמהצהוב הלחיץ והתקול הזה לא תבוא הישועה.
כלפי חוץ המשכתי לחייך, אבל בפנים התחלתי לחשב את קיצי לאחור.
אף על פי שזה היה ביום חמישי בבוקר, כבר התחלתי להיערך מחשבתית לעשות שבת בתוך קופסת נירוסטה. לא שהיה לי את הפרודוקטים המתבקשים, גם לא זכורה לי חנות פתוחה במחירים נוחים בסיטואציה, אבל לך תשדך היגיון לוגי, לנפש בהולה והיסטרית.
כל חיי עברו לפני ביעף. ברגעי קיצון, תרתי אחר חפץ חד כדי לדקור את עצמי ולכתוב בדמי על קיר המעלית, נוסח בקשת סליחה לכמה אנשים, שטרם הספקתי לפייס אותם עד היום.
בשיא הדרמה, רעידה קלה, ואחריה קול מנוע פועל ותחושה נעימה של תנועה. דלת נפתחת ועולם מאיר מחייך אלי.
הרגשתי בר מזל. קיבלתי את חיי במתנה. מעתה ואילך כל רגע בחיי יהיה מנוצל עד תום לתורה וגמילות חסדים. אני הולך להגשים את עצמי ולמצות את מלוא הפוטנציאל שבי.
אפקט 'הניצול המתלהב' ליווה אותי עד שעה ו - 32 דקות מרגע החילוץ, בעוצמה הולכת ופוחתת. בדקה ה - 33 כבר קיטרתי על סודה עם גז לא חזק מספיק לטעמי, ועל התיבול המאכזב של הביסלי בטעם החדש.
נותרה בי רק מחשבת רקע מטלטלת, על האנשים שחיים לנצח בתוך "מעלית תקועה" עם מערכת "הזעקה" וקריאה לעזרה תקולה. אלה שהם על הרצף; רצף של סבל, רצף של בדידות, רצף של כאב.
הם מלאים ברגשות, בחרדות, בפחדים, במחשבות, אבל כל אלה נצורים בתוך נפש תקועה, שאולי לא תיפתח לעולם. הם כמהים שמישהו יחלץ אותם מעצמם, יגלה בהם עניין, יעטוף אותם בהבנה ובחמלה, או לפחות יתעניין וישאל איך הם מרגישים שם בפנים, בלבד, במפחיד, בחשוך.
אם התקיעה הקצרה שלי במעלית שינתה במשהו את ההבנה ואת ההזדהות שלי כלפיהם, אז זה ממש היה שווה את זה.
כמו כולם, אני מודע היטב לנוסחה הסטטיסטית הזו, אבל מתעלם ממנה בין היתר בעזרת העצלנות שבורכתי בה וה"יהיה בסדר" הישראלי.
קפיצה דרמטית, ואחריה מנוע דומם ושקט מעיק שלוחץ על כל מתגי הקלסטרופוביה בגוף ובנפש.
בדקה הראשונה ה'גבר' שאני, מנהל את האירוע בקור רוח מרשים. אבל די מהר הילד שבי מבקש לחטוף את המושכות; לפוצץ את דלת המעלית במכות, לבכות ולצרוח 'אמאאאאאא'.
אבל אז אני קולט שאני לא לבד שם. לצידי נוות ביתי היקרה ושלושת זאטוטי. אז בלית ברירה נצמדתי להסדר הוותיק שהשכנתי זה מכבר בין צדדי האישיות שבי: ילד מבפנים, גבר מבחוץ.
אני מורח חיוך מעושה על פני, מבטיח שיהיה בסדר ומאלתר בדיחות קרש על המצב. הילדים לא צחקו, ואשתי נתנה לי מבט של "גם בערב חופשי ומבודח בבית, לא הייתי צוחקת מהבדיחות האלה, אז עכשיו?"
"הנה אני לוחץ על פעמון ההזעקה, ותכף מחלצים אותנו" הרגעתי את כולם, ובעיקר את עצמי.
לאחר לחיצה קלה שלא שכנעה את הפעמון לזעוק, באה לחיצה חזקה יותר, ולאחריה לחיצה בעוצמה של בעיטה, ולאחריה ההבנה הנוראה, שמהצהוב הלחיץ והתקול הזה לא תבוא הישועה.
כלפי חוץ המשכתי לחייך, אבל בפנים התחלתי לחשב את קיצי לאחור.
אף על פי שזה היה ביום חמישי בבוקר, כבר התחלתי להיערך מחשבתית לעשות שבת בתוך קופסת נירוסטה. לא שהיה לי את הפרודוקטים המתבקשים, גם לא זכורה לי חנות פתוחה במחירים נוחים בסיטואציה, אבל לך תשדך היגיון לוגי, לנפש בהולה והיסטרית.
כל חיי עברו לפני ביעף. ברגעי קיצון, תרתי אחר חפץ חד כדי לדקור את עצמי ולכתוב בדמי על קיר המעלית, נוסח בקשת סליחה לכמה אנשים, שטרם הספקתי לפייס אותם עד היום.
בשיא הדרמה, רעידה קלה, ואחריה קול מנוע פועל ותחושה נעימה של תנועה. דלת נפתחת ועולם מאיר מחייך אלי.
הרגשתי בר מזל. קיבלתי את חיי במתנה. מעתה ואילך כל רגע בחיי יהיה מנוצל עד תום לתורה וגמילות חסדים. אני הולך להגשים את עצמי ולמצות את מלוא הפוטנציאל שבי.
אפקט 'הניצול המתלהב' ליווה אותי עד שעה ו - 32 דקות מרגע החילוץ, בעוצמה הולכת ופוחתת. בדקה ה - 33 כבר קיטרתי על סודה עם גז לא חזק מספיק לטעמי, ועל התיבול המאכזב של הביסלי בטעם החדש.
נותרה בי רק מחשבת רקע מטלטלת, על האנשים שחיים לנצח בתוך "מעלית תקועה" עם מערכת "הזעקה" וקריאה לעזרה תקולה. אלה שהם על הרצף; רצף של סבל, רצף של בדידות, רצף של כאב.
הם מלאים ברגשות, בחרדות, בפחדים, במחשבות, אבל כל אלה נצורים בתוך נפש תקועה, שאולי לא תיפתח לעולם. הם כמהים שמישהו יחלץ אותם מעצמם, יגלה בהם עניין, יעטוף אותם בהבנה ובחמלה, או לפחות יתעניין וישאל איך הם מרגישים שם בפנים, בלבד, במפחיד, בחשוך.
אם התקיעה הקצרה שלי במעלית שינתה במשהו את ההבנה ואת ההזדהות שלי כלפיהם, אז זה ממש היה שווה את זה.
) והתיאורים החיים, עושים את זה לגמרי.
