הנושאים החמים
הנושאים החמים
הציפור הקטנה עופפה כשזרד בפיה, רפרפה בכנפיה נמרצות, ונחתה על ראש העץ. הוא הביט בה, לבו כמיהה, ולפלא היה בעיניו איך תוך כדי עבודה היא מצליחה גם לשיר.
הציפור המשיכה לבנות את ביתה, להביא את אפרוחיה לשם, והוא נסוג משם, כולו הרהורים, עדיין מלא כמיהה.
נפשו כלתה. בהשתוקקות אין-קץ, בנבילה מתמדת. גם הוא רוצה בית. רוצה קן. ורוצה גם שיר. לא סתם לוי הוא – השירה בדמו. האם זה מה שמרתיע את הבחורות שהוא פוגש?
המסילות נחרצו בלבו. דמעות אין לו, הוא גבר – רגשן, אבל גבר – אבל גם עוז אין לו. אולי חסרונו זה שמרתיע אותן.
ירד אל העמק, העמק הבודד, המוצל, המתנועע חרישית ברוח, הבוכה בשבילו. הוא בטוח שהמעיין הקטן המפכה שם נוצר מהדמעות שמעולם לא בכה.
הביט על העצים הגבוהים, על פיסות השמים שנחשפו בין צמרותיהם, החליט שוב לנסות להתפלל.
ה' אלוקים צבאות, שמעה תפילתי, האזינה אלוקי יעקב.
אולי יבוא יום והוא יכתוב על זה שיר.
השמש הציצה מבין העצים, מחממת וקופחת למרות-הכול. אולי בגלל העדפתו לטבע הן נרתעות. אולי בגלל זה אין לו בית.
אין לו בית.
השכינה הציצה אליו בעד לקרני השמש, תבעה את עלבונה.
נפשו כלתה, התביישה, ושוב השתוקקה. לחצרות ה'. למשכנותיו. לביתו הנאדר.
מה לך בוכה – או מה לך עוצר את הבכי, דיבר אל לבו. מבכה על אובדנו של ביתך הפרטי שמעולם לא היה קיים – בעוד ביתו של ה' אבד באמת. אבוד באמת, כבר שנים רבות. ובגלל שכמותך, העסוקים בביתם ובפרטיותם, לא מנסים לתקן את עצמם ואת עולמם – הוא לא נבנה.
הציפור הגיעה גם לפה, אל העמק. שוב החלה לבנות את ביתה. מצרפת זרד לזמר וזלזל לשיר מיוחל.
הוא נעמד, חשב על חצרות ה' ועל אוהלי הרשע שהיה בהם עד כה, והצטרף לשיר הזמר המייחל שלה.
לא סתם הוא לוי.
הציפור המשיכה לבנות את ביתה, להביא את אפרוחיה לשם, והוא נסוג משם, כולו הרהורים, עדיין מלא כמיהה.
נפשו כלתה. בהשתוקקות אין-קץ, בנבילה מתמדת. גם הוא רוצה בית. רוצה קן. ורוצה גם שיר. לא סתם לוי הוא – השירה בדמו. האם זה מה שמרתיע את הבחורות שהוא פוגש?
המסילות נחרצו בלבו. דמעות אין לו, הוא גבר – רגשן, אבל גבר – אבל גם עוז אין לו. אולי חסרונו זה שמרתיע אותן.
ירד אל העמק, העמק הבודד, המוצל, המתנועע חרישית ברוח, הבוכה בשבילו. הוא בטוח שהמעיין הקטן המפכה שם נוצר מהדמעות שמעולם לא בכה.
הביט על העצים הגבוהים, על פיסות השמים שנחשפו בין צמרותיהם, החליט שוב לנסות להתפלל.
ה' אלוקים צבאות, שמעה תפילתי, האזינה אלוקי יעקב.
אולי יבוא יום והוא יכתוב על זה שיר.
השמש הציצה מבין העצים, מחממת וקופחת למרות-הכול. אולי בגלל העדפתו לטבע הן נרתעות. אולי בגלל זה אין לו בית.
אין לו בית.
השכינה הציצה אליו בעד לקרני השמש, תבעה את עלבונה.
נפשו כלתה, התביישה, ושוב השתוקקה. לחצרות ה'. למשכנותיו. לביתו הנאדר.
מה לך בוכה – או מה לך עוצר את הבכי, דיבר אל לבו. מבכה על אובדנו של ביתך הפרטי שמעולם לא היה קיים – בעוד ביתו של ה' אבד באמת. אבוד באמת, כבר שנים רבות. ובגלל שכמותך, העסוקים בביתם ובפרטיותם, לא מנסים לתקן את עצמם ואת עולמם – הוא לא נבנה.
הציפור הגיעה גם לפה, אל העמק. שוב החלה לבנות את ביתה. מצרפת זרד לזמר וזלזל לשיר מיוחל.
הוא נעמד, חשב על חצרות ה' ועל אוהלי הרשע שהיה בהם עד כה, והצטרף לשיר הזמר המייחל שלה.
לא סתם הוא לוי.
