שלחתי את הסיפור להרבה אנשי קשר ביניהם לגיסתי שהתקשרה אלי בדמעות "כתבת את הסיפור עלי, אני זוכרת את סמטאות ירושלים ואת מוסאיוף ואת חנות הפיתות שנסגרה כבר. וסבתא שלי היתה גם לוקחת אותי לשם".
היא המשיכה ודנה איתי על הערך שהיה בעבר לכל דבר (חצי קילו קמח..). הבנתי אותה, אין כמו התמימות של פעם!
שמחתי שהסיפור ריגש אותה, כי בניגוד אלי היא לא מחוברת לעולם הכתיבה אלא טיפוס חברותי יותר. היא שיתפה אותי בזכרונות שלה, נראה שבבת אחת חזרה לימים של פעם.
היא המשיכה ודנה איתי על הערך שהיה בעבר לכל דבר (חצי קילו קמח..). הבנתי אותה, אין כמו התמימות של פעם!
שמחתי שהסיפור ריגש אותה, כי בניגוד אלי היא לא מחוברת לעולם הכתיבה אלא טיפוס חברותי יותר. היא שיתפה אותי בזכרונות שלה, נראה שבבת אחת חזרה לימים של פעם.
לרגל יום ירושלים, סיפור קצר מימי ילדותי.
מוכר הפיתות הירושלמי
כשהייתי ילדה, אימי ואני ולפעמים גם סבתי , היינו הולכות פעמים רבות לבית הכנסת מוסאיוף לשמוע הרצאות של הרבנית ח..
ומול בית הכנסת, ממש בינות לסמטאות ירושלמיות עליהן פרוס היה חוט של גן עדן, היתה חנות לממכר פיתות 'אש תנור' שנאפו בטאבון.
קולות התפילות, אוירה כבדה של קודש, וריח מאפים עז שנישא בקלילות, מרצפות רחבות, לצד רוח ירושלמית טובה ועמוקה השלימו את החוויה.
היה זה לפני פסח.
חצי חבילת קמח נותרה לאימי ובמקום להשליך לפח החלטנו ללכת למסור את חצי קילו הקמח לאיש שמוכר פיתות.
למי שמכיר את האזור, גרנו במרחק די גדול משם. באחת מסמטאות גאולה בואכה מקור ברוך.
הגענו לשכונת בית ישראל וניגשנו לחלון האבן המפויח והעגול בחציו שהיווה דלפק ופתח דרכו ניתן לתקשר עם הגומחה שכונתה 'חנות'.
אמא שלי הגישה למוכר, שדמותו נראתה מקומחת ולא ברורה, את הקמח.
והוא לא הבין בהתחלה.
לאחר הסבר קצר הוא הביע לפתע אנושיות נלהבת.
"חכו רגע", רמז לנו, והתעקש להכין לנו פיתות. חינם.
"לא צריך", אמא שלי אמרה, "לא בשביל זה הבאנו את הקמח".
אבל הוא התעקש והכין לנו עוד, עטף לנו את הפיתות. והלכנו משם בהרגשה ממש טובה.
ואני, ילדה קטנה שכמותי, התרגשתי
והתלהבתי.
מאוד.
העולם, שהיה נראה לי מפחיד וזר נראה פתאום ידידותי למול עזרתו ויחסו הנדיב של האיש.
אני רוצה להסתכל בעיניים של אותה ילדה קטנה ולשאול: למה כל כך התלהבת?
באמת לא הכרת אנשים טובים בימי ילדותך?
לא פגשת באנשים נחמדים?
האומנם אדם לאדם היו זרים?
האמנם גדלת לתוך חסר חברתי כה עמוק, לניכור חברתי, לתחושות חסר כלכלי, כי העולם היה מקולקל או כי בחוויה שלך שפטת את העולם לרעה והוא נדמה בעיניך לזר?
ואין לי תשובה לשאלה הזו.
לאחרונה אני משלימה פערים.
לומדת לאט לאט שהכל מתחולל בתוכנו ויש לו הדהוד בעולם סביבנו.
לומדת שהעולם מתגשם כפי שאנו רואים אותו בדמיוננו, כמו ראי.
וככל שנלמד להיות גמישים, מכילים, ונפסיק לשפוט ולצפות, הרי שהעולם הזר והמנוכר יהפוך למאיר פנים ולמקום ידידותי שכיף להיות בו, לפעול, לתקשר ולהגשים.