הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בדיוק גמרתי לעבור על החשבונית של "טבע פלא", החנות הכי יקרה ב"שדרות אובמה", וחשקתי שיניים בתסכול כביר.
כמה, כמה אפשר לשלם על שטויות של טבעונים?
קראתי באי אמון את המחירים, וקלטתי בזעזוע שהיא שילמה 117 שקל על תמצית דבש לניקוי שיניים, 342 שקל על משקה בריאות תימני מרענן, ו... לא תאמינו, אבל היא שילמה 210 שקל על תכשיר ניקוי לבקבוקים ממוחזרים!
להתפוצץ.
עוד לא הספקתי לעכל את ההפסד האחרון, ושמעתי קְּרֶעכְץ מלחיץ.
לא, לא, לא.
הרמתי את העיניים מהחשבונית, ראיתי מייד מה נשבר.
האורגנית,
מוישל'ה.
לאאאאאא.
אפילו לא כעסתי, הייתי כמה שלבים מעל זה.
שצפתי, פלטתי קיטור זועף אל התקרה המעוצבת שהיא תכננה ובזבזה עליה חצי שנה של משכורות.
רצתי כאחוז אמוק, ניסיתי לתפוס את האוזניים הקטנות של הפרחח הקטן, החצוף המוכשר לא נתן לי.
הוא הקיף את השולחן כמו שד. מהר מהר.
התנשפתי, אבאל'ה לא בנוי לספרינטים!
כשאני הייתי ילד היינו מתייצבים מיידית תחת מוט שבטו של המלמד, ואילו הדור הזה...
אחחחחח, החוצפן רץ מידי, שלחתי יד כועסת לתפוס אותו, ו..
אחחח, החלקתי בבת אחת על הרצפה, ספלאנג.
מזווית העין ראיתי כתם ירוק מהבהב. מוישל'ה, נמלט אל האמבטיה ונועל מבפנים, קליק קלאק.
דלתות פנדור מחוסמות, הדור החדש, שלוש וחצי אלף שקל לדלת, ידעתי: אין סיכוי לפרוץ פנימה ולמשוך באוזניים.
מושפל ורוטן קמתי בשקט מהרצפה, אט אט. קיוותי בכל ליבי שהילד יאמין לשקט ויצא החוצה מהבונקר. או הו, אחנך אותו כמו שצריך. אצרח לו בשתי האוזניים, חת ושתיים!
אחרים לו את האלבום המצוות שלו, אולי אפילו אנעל את האלבום בארון, ואחזיר לו אותו יום אחרי שייגמר המבצע בחיוך תמים ומיתמם.
כן, יש לי חוש חינוכי חזק, משהו גנטי כנראה. יש לי רעיונות כל כך מיוחדים איך ללמד לקח ילדים סוררים, רק חבל שאפעס, הם כרגע לא נגישים.
אחזתי בקצה השולחן, וקרבתי אט אט אל האורגנית המדולדלת שלי, שישבה על כנה בפינת הסלון, פגומה ופגועה.
סיננתי לעצמי בזעם: הילד הזה,
שוב פעם-
למה הוא נוגע לי בדברים???
כנראה שממש צעקתי את המילים, כי האשה הגיבה אליי וצעקה מהקומה למטה: זעקיל, הוא רק ילד!
נכון, הוא קצת תוסס, אבל היועץ כבר דיבר איתך על התרגילים לשליטה עצמית, לא?
שליטה עצמית?
על מה היא מדברת למען ה'?
אזרתי עוז, צעקתי חזרה:
יועץ שמדווח לבן הזוג על השיחות שלו עם בן הזוג, לא ראוי לאמון. לפגישה הבאה תלכי לבד עם רוחלע' המגעילה שלך, ההיא שהכניסה לך לראש את כל הסיפורים והעצבים.
בתגובה, עלה שקט מעיק ומעליב מהקומה למטה. היא אמרה בקול גדול, כך שמוישל'ה הניצב רועד ומפוחד בחדר האמבטיה ומנסה לשמוע את הקולות ישמע היטב: אני עכשיו שותקת וזהו.
בסדר, דווקא מתאים לי. לפעמים אנשים מנסים להעניש אותנו ובמקום זה מעניקים לנו פרס.
ישבתי על הכסא בסלון (930 ₪ לכסא, גמרה את המסגרת האשה, גמרה), התנשפתי. חשבתי איך להירגע, הלב, הלב.
הבנתי שאני צריך עכשיו משהו אחד, ככה להעביר את הזמן עד שהפרחח יפול לידיי, משהו להרגיע.
התובנה האירה אותי בשמחה: יש מה לשתות!
משקה הבריאות התימני, בוא נראה מה התימנים יודעים לערבב.
פתחתי את המקרר, ראיתי את הבקבוק, הוא היה חצי מלא.
שמחתי!
היום מתחיל להשתפר, סוף סוף, אחרי סדרה של ירידות וירידות.
הוצאתי את בקבוק הפלסטיק הביולוגי שהיא קנתה ב'פוקס הום' לפני שנה במחיר חולני. הסרתי ביד מזיעה את מכסה ההברגה, מזגתי לעצמי בידיים רועדות כוס של משקה קריר ומרגיע.
האשה אמרה בקול נוטף ארס לטלפון, והקפידה על טון גבוה שיגיע לאוזניי בוודאות: "... שוב פעם יש קשיים, אבל אני אופטימית, רוחלע', תמשיכי להתפלל, ותחזיקי את הזעקיל שלך קצר, רק ככה זו הדרך. נראה לך של יותר קל עם הזעקיל שלי?... הנה, לפני כמה דקות הוא שוב פעם כמעט התנפל על הילד, מזל אמיתי שעצרתי אותו בזמן... כן כן, עכשיו הוא כבר נרגע, איך שאני מכירה אותו הוא יעז להרים יד על מוישי החמוד שלנו, במיוחד כשאני בסביבה..."
התפוצצתי. הרכלנית הזו, לא משאירה לנו טיפת פרטיות בבית הזה?
מבעבע מרוב טינה וכעס, הלכתי לסלון.
שמעתי את דלת האמבטיה נפתחת לאט לאט, תיארתי לעצמי שהפרחח מתגנב בשקט לקומה למטה, למטֶה האו"ם, לא היה לי אפילו כוח לבדוק.
פלטתי אוויר לאט, צעדתי לסלון.
התיישבתי על הכורסא המפנקת, הרהיט היחיד בבית שמצדיק את מחירו. כמובן, אני קניתי את הכורסא.
חיפשתי משהו לקרוא עם התה הקר, לא מצאתי.
תוך כדי כך, עיניי נפלו על האורגנית, מדולדלת, שבורה, תלויה על בלימה.
נזכרתי בבת אחת -
האורגנית.
הרוסה,
מוישל'ה.
רגע לפני שקמתי כמו טיל כדי לסגור איתו חשבון ולחנך את הילד, נזכרתי בהרצאה של הרב יעקובזון. החלטתי: אדחה את החינוך בעוד דקה אחת, אמתין.
בירכתי שהכל, לגמתי לגימת ענק בריאה, חיכיתי שהתה ייכנס לכל המערכות שלי, וישפיע אווירה טובה על הלב ועל הטחול.
אחאחאח.
טפו!
יאפו!
אוחחחח.
טעם נוראי פשט בפי, טעם של מרירות וחמצמצות מזעזעת. טעם של רעל עכברים, טעם של אקונומיקה, טעם של ייאוש.
ירקתי את המשקה בהלם על השטיח, הטחתי את הכוס בכוח על השולחן. סדק ארוך חדש התפשט עליה לכל האורך, הלוואי שתימן תעלם מהמפה.
מוכה חרון וזעם, צעקתי אל משכן האו"ם בקומה למטה: את רוצה שאני אמות צעיר? מה זאת התמצית המזעזעת הזו?? עליה שילמת 347 שקל??!?
שניות ארוכות של שקט חלפו, ואז מוישל'ה הציץ בפתח המטבח, ואמר בקול מתוק כל כך: אבא, אמא אומרת שכנראה שתית בטעות את תכשיר הניקוי לבקבוקים ממוחזרים.
קרסתי.
-----
הבהרה. הטור סאטירי לגמרי, הומוריסטי, והוא פרי דמיוני הקודח בלבד. אף אחד מהדמויות המתוארות כאן איננה קיימת במציאות. בנוסף, הכאת ילדים או פגיעה בהם באמצעות התעללות מילולית היא פשע.
כמה, כמה אפשר לשלם על שטויות של טבעונים?
קראתי באי אמון את המחירים, וקלטתי בזעזוע שהיא שילמה 117 שקל על תמצית דבש לניקוי שיניים, 342 שקל על משקה בריאות תימני מרענן, ו... לא תאמינו, אבל היא שילמה 210 שקל על תכשיר ניקוי לבקבוקים ממוחזרים!
להתפוצץ.
עוד לא הספקתי לעכל את ההפסד האחרון, ושמעתי קְּרֶעכְץ מלחיץ.
לא, לא, לא.
הרמתי את העיניים מהחשבונית, ראיתי מייד מה נשבר.
האורגנית,
מוישל'ה.
לאאאאאא.
אפילו לא כעסתי, הייתי כמה שלבים מעל זה.
שצפתי, פלטתי קיטור זועף אל התקרה המעוצבת שהיא תכננה ובזבזה עליה חצי שנה של משכורות.
רצתי כאחוז אמוק, ניסיתי לתפוס את האוזניים הקטנות של הפרחח הקטן, החצוף המוכשר לא נתן לי.
הוא הקיף את השולחן כמו שד. מהר מהר.
התנשפתי, אבאל'ה לא בנוי לספרינטים!
כשאני הייתי ילד היינו מתייצבים מיידית תחת מוט שבטו של המלמד, ואילו הדור הזה...
אחחחחח, החוצפן רץ מידי, שלחתי יד כועסת לתפוס אותו, ו..
אחחח, החלקתי בבת אחת על הרצפה, ספלאנג.
מזווית העין ראיתי כתם ירוק מהבהב. מוישל'ה, נמלט אל האמבטיה ונועל מבפנים, קליק קלאק.
דלתות פנדור מחוסמות, הדור החדש, שלוש וחצי אלף שקל לדלת, ידעתי: אין סיכוי לפרוץ פנימה ולמשוך באוזניים.
מושפל ורוטן קמתי בשקט מהרצפה, אט אט. קיוותי בכל ליבי שהילד יאמין לשקט ויצא החוצה מהבונקר. או הו, אחנך אותו כמו שצריך. אצרח לו בשתי האוזניים, חת ושתיים!
אחרים לו את האלבום המצוות שלו, אולי אפילו אנעל את האלבום בארון, ואחזיר לו אותו יום אחרי שייגמר המבצע בחיוך תמים ומיתמם.
כן, יש לי חוש חינוכי חזק, משהו גנטי כנראה. יש לי רעיונות כל כך מיוחדים איך ללמד לקח ילדים סוררים, רק חבל שאפעס, הם כרגע לא נגישים.
אחזתי בקצה השולחן, וקרבתי אט אט אל האורגנית המדולדלת שלי, שישבה על כנה בפינת הסלון, פגומה ופגועה.
סיננתי לעצמי בזעם: הילד הזה,
שוב פעם-
למה הוא נוגע לי בדברים???
כנראה שממש צעקתי את המילים, כי האשה הגיבה אליי וצעקה מהקומה למטה: זעקיל, הוא רק ילד!
נכון, הוא קצת תוסס, אבל היועץ כבר דיבר איתך על התרגילים לשליטה עצמית, לא?
שליטה עצמית?
על מה היא מדברת למען ה'?
אזרתי עוז, צעקתי חזרה:
יועץ שמדווח לבן הזוג על השיחות שלו עם בן הזוג, לא ראוי לאמון. לפגישה הבאה תלכי לבד עם רוחלע' המגעילה שלך, ההיא שהכניסה לך לראש את כל הסיפורים והעצבים.
בתגובה, עלה שקט מעיק ומעליב מהקומה למטה. היא אמרה בקול גדול, כך שמוישל'ה הניצב רועד ומפוחד בחדר האמבטיה ומנסה לשמוע את הקולות ישמע היטב: אני עכשיו שותקת וזהו.
בסדר, דווקא מתאים לי. לפעמים אנשים מנסים להעניש אותנו ובמקום זה מעניקים לנו פרס.
ישבתי על הכסא בסלון (930 ₪ לכסא, גמרה את המסגרת האשה, גמרה), התנשפתי. חשבתי איך להירגע, הלב, הלב.
הבנתי שאני צריך עכשיו משהו אחד, ככה להעביר את הזמן עד שהפרחח יפול לידיי, משהו להרגיע.
התובנה האירה אותי בשמחה: יש מה לשתות!
משקה הבריאות התימני, בוא נראה מה התימנים יודעים לערבב.
פתחתי את המקרר, ראיתי את הבקבוק, הוא היה חצי מלא.
שמחתי!
היום מתחיל להשתפר, סוף סוף, אחרי סדרה של ירידות וירידות.
הוצאתי את בקבוק הפלסטיק הביולוגי שהיא קנתה ב'פוקס הום' לפני שנה במחיר חולני. הסרתי ביד מזיעה את מכסה ההברגה, מזגתי לעצמי בידיים רועדות כוס של משקה קריר ומרגיע.
האשה אמרה בקול נוטף ארס לטלפון, והקפידה על טון גבוה שיגיע לאוזניי בוודאות: "... שוב פעם יש קשיים, אבל אני אופטימית, רוחלע', תמשיכי להתפלל, ותחזיקי את הזעקיל שלך קצר, רק ככה זו הדרך. נראה לך של יותר קל עם הזעקיל שלי?... הנה, לפני כמה דקות הוא שוב פעם כמעט התנפל על הילד, מזל אמיתי שעצרתי אותו בזמן... כן כן, עכשיו הוא כבר נרגע, איך שאני מכירה אותו הוא יעז להרים יד על מוישי החמוד שלנו, במיוחד כשאני בסביבה..."
התפוצצתי. הרכלנית הזו, לא משאירה לנו טיפת פרטיות בבית הזה?
מבעבע מרוב טינה וכעס, הלכתי לסלון.
שמעתי את דלת האמבטיה נפתחת לאט לאט, תיארתי לעצמי שהפרחח מתגנב בשקט לקומה למטה, למטֶה האו"ם, לא היה לי אפילו כוח לבדוק.
פלטתי אוויר לאט, צעדתי לסלון.
התיישבתי על הכורסא המפנקת, הרהיט היחיד בבית שמצדיק את מחירו. כמובן, אני קניתי את הכורסא.
חיפשתי משהו לקרוא עם התה הקר, לא מצאתי.
תוך כדי כך, עיניי נפלו על האורגנית, מדולדלת, שבורה, תלויה על בלימה.
נזכרתי בבת אחת -
האורגנית.
הרוסה,
מוישל'ה.
רגע לפני שקמתי כמו טיל כדי לסגור איתו חשבון ולחנך את הילד, נזכרתי בהרצאה של הרב יעקובזון. החלטתי: אדחה את החינוך בעוד דקה אחת, אמתין.
בירכתי שהכל, לגמתי לגימת ענק בריאה, חיכיתי שהתה ייכנס לכל המערכות שלי, וישפיע אווירה טובה על הלב ועל הטחול.
אחאחאח.
טפו!
יאפו!
אוחחחח.
טעם נוראי פשט בפי, טעם של מרירות וחמצמצות מזעזעת. טעם של רעל עכברים, טעם של אקונומיקה, טעם של ייאוש.
ירקתי את המשקה בהלם על השטיח, הטחתי את הכוס בכוח על השולחן. סדק ארוך חדש התפשט עליה לכל האורך, הלוואי שתימן תעלם מהמפה.
מוכה חרון וזעם, צעקתי אל משכן האו"ם בקומה למטה: את רוצה שאני אמות צעיר? מה זאת התמצית המזעזעת הזו?? עליה שילמת 347 שקל??!?
שניות ארוכות של שקט חלפו, ואז מוישל'ה הציץ בפתח המטבח, ואמר בקול מתוק כל כך: אבא, אמא אומרת שכנראה שתית בטעות את תכשיר הניקוי לבקבוקים ממוחזרים.
קרסתי.
-----
הבהרה. הטור סאטירי לגמרי, הומוריסטי, והוא פרי דמיוני הקודח בלבד. אף אחד מהדמויות המתוארות כאן איננה קיימת במציאות. בנוסף, הכאת ילדים או פגיעה בהם באמצעות התעללות מילולית היא פשע.
