שיתוף - לביקורת מה ר' חיים היה אומר על ההלווייה שלו???

[מאל"ף ועד תג]

בואו ננסה לעשות זאת. לדמיין. זה ייקח רק כמה דקות. שווה!!

כולנו הולכים סחופים ודוויים אחר מיטתו של מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. מאות האלפים מתהלכים באיטיות מעציבה. ארשת פני כולם מביעה את המתרחש בלב פנימה. הלב שבור מהחסר. דואב מהחלל. דואג מהמחר.

מחיאות הכפיים הנשמעות חדשות לצמתים, אינן מביעות שום שמחה. להפך, אות הוא שיש צורך בעזרה. מלאכים בכתום ממהרים לקול המחיאות, אחריהם רצים כמה סקרנים, אולי יוכלו לראות ולבייש את מי שזקוק לעזרה ולשקט.

המיטה של ר' חיים כבר עמוק עמוק בחזון אי"ש [בחייהם ובמותם לא נפרדו], ולפתע - - -
נפתחת דלת הרכב של ר' חיים. ר' חיים פותח את עיניו הרכות והטובות ומביט אנה ואנה כאומר 'היכן אני ומדוע לקחו את הגמרא משולחני'...

ר' חיים שואל בלחש את היושבים ברכב: "מדוע צריך מאות שוטרים סביב הרכב? האם לא ניתן לסמוך על הציבור שלנו שינהג בזהירות ולא יסתכן בדחיפות פראיות? הרי כבר עברנו בשנה האחרונה כמה וכמה טרגדיות, ונפרדנו מכמה מניינים מטובי בנינו. לא כך"?

שקט שרר ברכב.

ר' חיים מביט לימינו, אל עבר חומות בית החיים. מבחין הוא במאות בני תשחורת המחרפים עצמם לפרוץ אל ארץ לא להם. "מדוע להם?" תוהה ר' חיים. "האם אין היגיון בסגירת שערי בית החיים למשך שעות אלו? האם לא למעננו עשו זאת? ואם יקרה משהו לזקנים שבעם הנמצאים במקום, מי מהפורצים יוכל לומר שידיו לא שפכו את הדם הזה"?

ר' חיים מביט לשמאלו. רואה הוא בעצב עשרות רבות של סמארטפונים המצלמים בהשתאות את המחזה הפלאי. ר' חיים סופק כפיו ואומר בעצב: "הרי בחיי הם לא היו מעיזים לבוא לחדרי ולצלם באמצעות המכשירים הטמאים הללו, כשכולם ידעו את דעתי ואת מה שפסקתי עליהם, ועכשיו, פסקה הבושה והלכה לה הכלימה"...

ר' חיים מביט נכחו. רואה את המלווים הרבים ושומע שוב ושוב ויכוחים חסרי תועלת ומשמעות: 350.000 / חצי מיליון / 750.000 / מיליון. ר' חיים לא מבין למה זה כל כך משנה. כדאי פחות להתעסק ב"כמה היו" ויותר ב"למה היו".

ואז, ר' חיים מסתכל למרחוק. מעבר לאלו שדוחפים. לאלו שמצלמים. לאלו שסופרים את המשתתפים. לאלו הפורצים. ורואה את מאות האלפים האמיתיים. אלו שביטלו תלמוד תורה מפני לוויית המת. אלו בני התשחורת האמיתיים שבאו לחלוק כבוד אחרון, לרבם האחרון שדומה הוא לראשון. לאלו העמלים בתורה מתוך הדחק. אלו היודעים עיקר ותפל מהו. אלו שלוקחים בחשבון כמה שעות נסיעה ללווייה והרבה מעבר לכך לחזרה משם. המאמץ שווה להם. הם השקיעו המון שעות בשביל ללוות את ר' חיים. יודעים הם שר' חיים השקיע בהם הרבה יותר. כי ר' חיים לכשעצמו די היה לו בקב כרכי הש"ס משנה לשנה. כל ההפרעות, התמונות, הברכות, הקמיעות, היינות, התעודות, ההתרמות, כל אלו היו בשבילם. לא בשבילו. אז הם לא יחזירו אהבה וגם אם היא כרוכה באי-נוחות גדולה?!

ור' חיים, שתמיד ידע להבחין בין העיקר והתפל, ראה והבין שכל התופעות הפסולות שהיו בהלווייה, אינן מייצגות את הציבור הענק, שכולו ככולו עשה כבוד גדול כראוי למלכי-רבנן.

ר' חיים חייך שוב את חיוכו המפורסם. דלת הרכב נסגרה. אלו שעמדו בסמיכות עוד הספיקו לשמוע את ר' חיים לוחש בו"ה.

 

[המלמד מבני ברק]

אוי, זה קטע טוב.
השבוע שמעתי שיש אומרים ששמעו מפיו של הנכד יענקי את המשפט הבא: "סבא, הם שואלים במה צריך להתחזק אחרי שר' חיים נפטר"