הנושאים החמים
הנושאים החמים
אשמח לביקורת, הערות והארות
בס"ד
הוא היה רק ילד קטן. חלק קטן מרוסיה הענקית. מאלפי ילדי הפנימיה. ילד אחד מתוך מאה תלמידי הכיתה שלו. עוד ילד חסר שם.
בדבר אחד הוא היה שונה. בולט. בכל פעם שבה היה צריך לשמור על הזמנים, הוא לא היה. הוא היה מאחר תמיד.
בכל ערב, כאשר היה צריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה - תמיד המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים שלו כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.
כאשר הוא הגיע לאזור המלתחות, הוא תמיד היה ריק, וכך הוא תמיד התארגן לבד. ילד קטן שעושה הכל בעצמו. ורק כאשר הופסקה זרימת המים, הוא היה יוצא מהמקלחת, ממהר למיטתו בתוך אולם השינה הגדול. שערו החלק, הבהיר, נוטף מים קרים. הוא התעטף בשמיכה הדקה, שיניו נקשו מקור, ועצם את עיניו הקטנות, אוגר כח ליום נוסף של מאבקים בלתי פוסקים.
בבוקר, כל הילדים קמו עם זריחת השמש, ורק יורי ישן, עד שהגיע המדריך עם הפעמון הגדול, המרעיש, שמעיד שבעוד חמש דקות בלבד, עליהם להיות בחדר האוכל, שם הם קיבלו את ארוחתם היחידה עד לשעת צהרים מאוחרת.
יורי, שרק התעורר קפץ ממיטתו, עיניו הבהירות, היפות, סרקו במהירות את החדר, מחפשות את בגדיו בתוך הבלאגן מסביב. הוא מצא אותם רק כאשר כל הילדים יצאו מהאולם, והשקט שב לשרור במקום.
הוא לבש במהירות את הבגדים האפורים, הישנים של המוסד, ורץ במהירות לחדר האוכל רק כדי לראות את המדריך סוגר אחריו את החדר הריק.
לכיתה הוא נכנס רק אחרי שנאלץ לפנות למנהל לקבל אישור כניסה לכיתה.
כך הוא התנהל כל יום, מורעב, בודד, ועצוב.
באחד הימים, בו הוא הגדיל לעשות, והגיע לכיתה רק באמצעו של השיעור הראשון, הוא הגיע לכיתה, ידו האוחזת בידית מזיעה. הוא נעצר, מנסה למתן את הלמות ליבו. וניכנס לכיתה.
עיניו התרחבו בהפתעה שבמרכז הכיתה עמד מפקח מטעם אמא רוסיה, ובחן את ידיעותיהם של חבריו.
לשמע הרעש המפקח הסתובב, מגלה ילד קטן ,חיוור ורזה עומד בפתח הכיתה. ידיו רעדו, ועיניו הביעו את כל הפחד שבעולם.
הוא פנה ליורי המסכן, והחל להרצות לו על חשיבות המשמעת והשמירה על הזמנים, כשהמורה מצטרף לצעקות.
באותו רגע, תחת מבול הצעקת, ומול עיניהם המרחמות של חבריו לכיתה, משפט אחד חזר בראשו של יורי שוב ושוב:
"אני לא מאחר יותר. לעולם."
בס"ד
הוא היה רק ילד קטן. חלק קטן מרוסיה הענקית. מאלפי ילדי הפנימיה. ילד אחד מתוך מאה תלמידי הכיתה שלו. עוד ילד חסר שם.
בדבר אחד הוא היה שונה. בולט. בכל פעם שבה היה צריך לשמור על הזמנים, הוא לא היה. הוא היה מאחר תמיד.
בכל ערב, כאשר היה צריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה - תמיד המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים שלו כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.
כאשר הוא הגיע לאזור המלתחות, הוא תמיד היה ריק, וכך הוא תמיד התארגן לבד. ילד קטן שעושה הכל בעצמו. ורק כאשר הופסקה זרימת המים, הוא היה יוצא מהמקלחת, ממהר למיטתו בתוך אולם השינה הגדול. שערו החלק, הבהיר, נוטף מים קרים. הוא התעטף בשמיכה הדקה, שיניו נקשו מקור, ועצם את עיניו הקטנות, אוגר כח ליום נוסף של מאבקים בלתי פוסקים.
בבוקר, כל הילדים קמו עם זריחת השמש, ורק יורי ישן, עד שהגיע המדריך עם הפעמון הגדול, המרעיש, שמעיד שבעוד חמש דקות בלבד, עליהם להיות בחדר האוכל, שם הם קיבלו את ארוחתם היחידה עד לשעת צהרים מאוחרת.
יורי, שרק התעורר קפץ ממיטתו, עיניו הבהירות, היפות, סרקו במהירות את החדר, מחפשות את בגדיו בתוך הבלאגן מסביב. הוא מצא אותם רק כאשר כל הילדים יצאו מהאולם, והשקט שב לשרור במקום.
הוא לבש במהירות את הבגדים האפורים, הישנים של המוסד, ורץ במהירות לחדר האוכל רק כדי לראות את המדריך סוגר אחריו את החדר הריק.
לכיתה הוא נכנס רק אחרי שנאלץ לפנות למנהל לקבל אישור כניסה לכיתה.
כך הוא התנהל כל יום, מורעב, בודד, ועצוב.
באחד הימים, בו הוא הגדיל לעשות, והגיע לכיתה רק באמצעו של השיעור הראשון, הוא הגיע לכיתה, ידו האוחזת בידית מזיעה. הוא נעצר, מנסה למתן את הלמות ליבו. וניכנס לכיתה.
עיניו התרחבו בהפתעה שבמרכז הכיתה עמד מפקח מטעם אמא רוסיה, ובחן את ידיעותיהם של חבריו.
לשמע הרעש המפקח הסתובב, מגלה ילד קטן ,חיוור ורזה עומד בפתח הכיתה. ידיו רעדו, ועיניו הביעו את כל הפחד שבעולם.
הוא פנה ליורי המסכן, והחל להרצות לו על חשיבות המשמעת והשמירה על הזמנים, כשהמורה מצטרף לצעקות.
באותו רגע, תחת מבול הצעקת, ומול עיניהם המרחמות של חבריו לכיתה, משפט אחד חזר בראשו של יורי שוב ושוב:
"אני לא מאחר יותר. לעולם."
