שיר מַצֶּבֶת

[מריומה~]

רֹאשׁ לְמַעְלָה
כָּתֵף מוּרָם
יָד אוֹחֶזֶת
רַגְלַיִם אֵיתָן
לְהַמְשִׁיךְ לִנְשֹׁם
לְפַקֵּחַ מַבָּט
לְהִשָּׁאֵר יַצִּיב
לֶאֱחֹז חָזָק

אַתָּה שָׁם בְּתוֹךְ
פּוֹזֵל לַבַּחוּץ
מִסֵּדֶר תַּ'מִּסְגֶּרֶת
מְצַמְצֵם מָקוֹם
מֵרִים יָדַיִם
מִתְגַּלֵּשׁ לַתַּחְתִּית

אָחוּז תַּדְהֵמָה
נַס בְּבֶהָלָה
נִפְרַם הַקַּו
נוֹצְרָה שָׁם תְּמוּנָה

תְּמוּנַת מַצָּב
בְּלִי מַצָּב
נֶחְרַט בְּדָם
מַצֵּבָה לָאָדָם

 

[הנף מקלדת]

זה שיר שנכתב בשביל התמונה, או להפך?

 

[מריומה~]

זה בא בד בבד
הציור קודם ואחר כך המילים שהשלימו.

בעקבות מקרה מצער של קרובת משפחה ששמה קץ לחייה.
לחוש קצת את הרגשות של אדם שנמצא במקום הזה. הקושי להמשיך לשאת את המראה התקין המושלם ולהמשיך את החיים כאילו כרגיל...
הציור מספר את הקושי לאחוז בתמונה היפה ולהשאיר אותה על תקנה והשיר מדבר על תמונת מצב חדשה של תמונה הנפרמת והולכת לקראת מצב מצבה...
ואם אנחנו נביט למראה אדם כזה אולי ע"י תמיכה קטנה, חיוך, מילה טובה,עוגה או סיוע קטן נעזור להמשיך לאחוז ולהמשיך להיות.