הנושאים החמים
הנושאים החמים
מעשה ידי @חמצוץ
-------------------------------------------------------------------------------------
אי-שם על פני הגלובוס, התאגדו להם קבוצת ידידים, אברכים חסידיים, והחליטו שלא עוד תפילה בבית הכנסת העירוני, הקריר. פותחים קהילה.
ממחשבה למעשה, תוך הפרה גסה של חוק העזר העירוני- סגרו חצר עם פנלית- הראשונה שנמצאה ביד-2, מאוררים שכוחים הוצאו מהמחסנים, גמ"ח מפה ומשם - וקהילת "אנשי שלומנו - חלם" היתה לדבר מוגמר.
השמועה עשתה לה כנפיים, ובית הכנסת שניצב על תילו וגילם מאחוריו קהילה חדשה משך אליו, מדי פעם, עוד מתפלל או שניים.
מטבע הדברים, החלו אט אט העניינים להיכנס לשליטה.
ר' גֶּעצִיל, הכריזמטי, הפך לממונה על העליות, מכירת הכיבודים וההכרזות בבית הכנסת, אם זה בהודעה הדרמטית על הרצת רשימה למנהל הקהילתי ואם זה במגבית דחופה לרכישת כוסות קרטון לפינת הקפה.
מוֹיְשֶׁה הנמרץ מצא את עיסוקו כאחראי על ספריית בית המדרש, תפקיד רב זרועות שכלל הטרדת כל-מי-שיש-לו-רשיון (אז כנראה שגם כסף, לא?!) שינדב לעילוי נשמת דודו-חורגו הכ"מ את הליין החדש שכולל חמישה סידורים עם הביאור המשולב (זה של גולדנשטיין, המקובל), לכל עת מצוא - שחרית, מנחה מעריב ועוד אי אלו תפילות שמצא גולדנשטיין בגנזכי הרמב"ם. כריכת הספרים היתה גם היא תחת חסותו, וכשנשאר לו מרץ בערב היה גם מלקט את הספרים של אלו הפרזיטים, כן כן, צריך לקרוא לילד בשמו, סוף ציטוט.
עם התפתחות פינת הקפה וההכרזה הדרמטית על הפיכתה לקַאוֶע שְׁטִיבְּל מן המנין, התמנה מטבע הדברים חֶצְקְל בּוּנִים לאחראי הראשי (כן, היו גם כמה אחראי משנה...), כאשר על כתפיו מונחתהאחריות להביא 35% מהתקציב ולסגור דיל טוב עם הקיוסק שממול על 3 שקיות חלב יומיות. בבין הזמנים 4, ברור.
במלאות שנה ליסוד בית המדרש התמנה גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק, המַאכֶער הבלתי נלאה, לגבאי הראשי של בית המדרש, תפקיד שכלל אחריות כבדת משקל על התקציב (לא פחות משמונת אלפים ש"ח בשנה!) וגיוסו, ניהול של כל אגפי המשנה – אלה שהוזכרו כבר וגם אלה שלא, וכמובן: האחראי הבלתי מעורער על תנופת הקהילה, הן בכמות המתפללים והן במבנה, שדרש טלאי מעת לעת.
עברו-חלפו ימים, בית המדרש והקהילה סיפחו אליהם עוד ועוד ועוד מתפללים. העיר התפתחה, בעקבותיה - הקהילה, ובעקבותיה - הצרכים. המבנה היה צר מהכיל ולאחר פעילות מאומצת של רבני הקהילה הצעירה-לשעבר, עסקניה וגבאיה, הגיעו ימי ציפיה ארוכים ומורטי עצבים ל"סיום הבניה". מעפר קמה הקהילה לשלד, ממנו ל"חצי הגמר", ולבסוף נחנך ברוב פאר והדר הבניין האדיר, במעמד "חנוכת הבית" ובהשתתפות שרים, חכ"ים, אישי ציבור, תורמים וכמובן - בני הקהילה.
עם תום ימי החגיגות, חלוקת התעודות והבעת הוקרות, ולאחר שנסתיימה מלאכת פינוי הסרטים האדומים מהבניין, החלו העניינים להפוך לשגרה.
אלא, שכאן נכונה הפתעה. הגבאי הראשי, שְׁלוֹימֶה יִצְחָק מיודענו, שבנתיים גם הספיק להתמודד במקום ה-22 ברשימת "כח חיובי למועצה", גילה שמשהו לא עובד. חדר הקפה ע"ש הרב בנימין, קרטע. הזבל נצבר מעת לעת וגם הריח לא היה מן המשופרים שבמבשמי האויר. גם הספריה - שהפכה בשיפוץ ל"אוֹיצַר הַסְּפָרִים תַּלְמוּד זֶעְקִיל" - החלה לחרוק. ספרים נערמו בהרריהם, ספרים חדשים כבר לא נקנו כמעט, ואלו שכן - לא נכרכו, נקרעו ונזרקו.
גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק עצמו הרגיש שזה כבר לא זה. התפקיד גוזל את זמנו היקר ודורש ממנו כוחות נפש מרובים. "מה קרה?" הוא הרהר לעצמו. "עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה התחילו הבעיות?"...
ממחשבה למעשה, כינס שְׁלוֹימֶה יִצְחָק כינוס עסקנים, אליו נקראו כל הממונים, כשלצרכי ייעוץ נלוו גבאי בתי הכנסת הותיקים.לאחר דין ודברים, חקירה ודרישה,- עצר ר' תנחום, גבאי ביהכנ"ס "שטיבלאך המרכזי", את הדיון והריע: הפתרון בידי! הבנתי את הבעיה. "נוּ?". גחנו כולם לכיוונו.
ר' תנחום כחכח, נעמד והצהיר ברוב חשיבות: "אתם כבר לא שטיבל! זה הכל. תשנו גישה! אתם משהו אחר!"...
-------------------------------------------------------------------------------------
נכתב בעקבות האירועים האחרונים בעיה"ת בית-שמש ת"ו
עיר שעדיין לא הפנימה שהקהילה גדלה והשטיבל נשלח להיסטוריה...
-------------------------------------------------------------------------------------
אי-שם על פני הגלובוס, התאגדו להם קבוצת ידידים, אברכים חסידיים, והחליטו שלא עוד תפילה בבית הכנסת העירוני, הקריר. פותחים קהילה.
ממחשבה למעשה, תוך הפרה גסה של חוק העזר העירוני- סגרו חצר עם פנלית- הראשונה שנמצאה ביד-2, מאוררים שכוחים הוצאו מהמחסנים, גמ"ח מפה ומשם - וקהילת "אנשי שלומנו - חלם" היתה לדבר מוגמר.
השמועה עשתה לה כנפיים, ובית הכנסת שניצב על תילו וגילם מאחוריו קהילה חדשה משך אליו, מדי פעם, עוד מתפלל או שניים.
מטבע הדברים, החלו אט אט העניינים להיכנס לשליטה.
ר' גֶּעצִיל, הכריזמטי, הפך לממונה על העליות, מכירת הכיבודים וההכרזות בבית הכנסת, אם זה בהודעה הדרמטית על הרצת רשימה למנהל הקהילתי ואם זה במגבית דחופה לרכישת כוסות קרטון לפינת הקפה.
מוֹיְשֶׁה הנמרץ מצא את עיסוקו כאחראי על ספריית בית המדרש, תפקיד רב זרועות שכלל הטרדת כל-מי-שיש-לו-רשיון (אז כנראה שגם כסף, לא?!) שינדב לעילוי נשמת דודו-חורגו הכ"מ את הליין החדש שכולל חמישה סידורים עם הביאור המשולב (זה של גולדנשטיין, המקובל), לכל עת מצוא - שחרית, מנחה מעריב ועוד אי אלו תפילות שמצא גולדנשטיין בגנזכי הרמב"ם. כריכת הספרים היתה גם היא תחת חסותו, וכשנשאר לו מרץ בערב היה גם מלקט את הספרים של אלו הפרזיטים, כן כן, צריך לקרוא לילד בשמו, סוף ציטוט.
עם התפתחות פינת הקפה וההכרזה הדרמטית על הפיכתה לקַאוֶע שְׁטִיבְּל מן המנין, התמנה מטבע הדברים חֶצְקְל בּוּנִים לאחראי הראשי (כן, היו גם כמה אחראי משנה...), כאשר על כתפיו מונחתהאחריות להביא 35% מהתקציב ולסגור דיל טוב עם הקיוסק שממול על 3 שקיות חלב יומיות. בבין הזמנים 4, ברור.
במלאות שנה ליסוד בית המדרש התמנה גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק, המַאכֶער הבלתי נלאה, לגבאי הראשי של בית המדרש, תפקיד שכלל אחריות כבדת משקל על התקציב (לא פחות משמונת אלפים ש"ח בשנה!) וגיוסו, ניהול של כל אגפי המשנה – אלה שהוזכרו כבר וגם אלה שלא, וכמובן: האחראי הבלתי מעורער על תנופת הקהילה, הן בכמות המתפללים והן במבנה, שדרש טלאי מעת לעת.
עברו-חלפו ימים, בית המדרש והקהילה סיפחו אליהם עוד ועוד ועוד מתפללים. העיר התפתחה, בעקבותיה - הקהילה, ובעקבותיה - הצרכים. המבנה היה צר מהכיל ולאחר פעילות מאומצת של רבני הקהילה הצעירה-לשעבר, עסקניה וגבאיה, הגיעו ימי ציפיה ארוכים ומורטי עצבים ל"סיום הבניה". מעפר קמה הקהילה לשלד, ממנו ל"חצי הגמר", ולבסוף נחנך ברוב פאר והדר הבניין האדיר, במעמד "חנוכת הבית" ובהשתתפות שרים, חכ"ים, אישי ציבור, תורמים וכמובן - בני הקהילה.
עם תום ימי החגיגות, חלוקת התעודות והבעת הוקרות, ולאחר שנסתיימה מלאכת פינוי הסרטים האדומים מהבניין, החלו העניינים להפוך לשגרה.
אלא, שכאן נכונה הפתעה. הגבאי הראשי, שְׁלוֹימֶה יִצְחָק מיודענו, שבנתיים גם הספיק להתמודד במקום ה-22 ברשימת "כח חיובי למועצה", גילה שמשהו לא עובד. חדר הקפה ע"ש הרב בנימין, קרטע. הזבל נצבר מעת לעת וגם הריח לא היה מן המשופרים שבמבשמי האויר. גם הספריה - שהפכה בשיפוץ ל"אוֹיצַר הַסְּפָרִים תַּלְמוּד זֶעְקִיל" - החלה לחרוק. ספרים נערמו בהרריהם, ספרים חדשים כבר לא נקנו כמעט, ואלו שכן - לא נכרכו, נקרעו ונזרקו.
גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק עצמו הרגיש שזה כבר לא זה. התפקיד גוזל את זמנו היקר ודורש ממנו כוחות נפש מרובים. "מה קרה?" הוא הרהר לעצמו. "עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה התחילו הבעיות?"...
ממחשבה למעשה, כינס שְׁלוֹימֶה יִצְחָק כינוס עסקנים, אליו נקראו כל הממונים, כשלצרכי ייעוץ נלוו גבאי בתי הכנסת הותיקים.לאחר דין ודברים, חקירה ודרישה,- עצר ר' תנחום, גבאי ביהכנ"ס "שטיבלאך המרכזי", את הדיון והריע: הפתרון בידי! הבנתי את הבעיה. "נוּ?". גחנו כולם לכיוונו.
ר' תנחום כחכח, נעמד והצהיר ברוב חשיבות: "אתם כבר לא שטיבל! זה הכל. תשנו גישה! אתם משהו אחר!"...
-------------------------------------------------------------------------------------
נכתב בעקבות האירועים האחרונים בעיה"ת בית-שמש ת"ו
עיר שעדיין לא הפנימה שהקהילה גדלה והשטיבל נשלח להיסטוריה...
