הנושאים החמים
הנושאים החמים
אפרוח מבושל
משתמש מקצוען
סיפור חיים של קרובי משפחה ז"ל, (אמיתי לחלוטין):
נ.ב. סורי על האורך, יותר ממה שכתבתי לא כתבתי.
גרמניה- ליפציג:
להבות מתמרות, שורפות ומכלות,
מאי שם האש מתפרצת.
יושבים רועדים מקשיבים לקולות,
שאגות וזכוכית מתנפצת.
צעדיהם מוצרים כבר תקופה לא קצרה,
חדשים לבקרים הגזרות ניתכות.
מתפללים ומצפים לאישור הגירה,
אך תקועים כאן בינתיים, חיים לפחות.
אין כניסה לכלבים, ליהודים כל שכן,
ברחובות מכריזים השלטים.
נעלמים מכרים, כאן חבר פה שכן,
מסתתרים, נועלים הבתים.
הפחד גובר, השאגות כאן קרוב
וריח עשן עולה מתמר,
הבזק פתאומי מאיר הרחוב
כתום, בוהק ומסנוור.
ממחבוא בזהירות מציצה נערה,
מביטה ובודקת מה ארע וקרה,
והנה למולה, כה גדולה הבערה!
תאניה ואניה, איום ונורא.
בית הכנסת בוער עד לב השמיים,
הלם, כאב וחורבן.
אסון כה נורא, לא הספיקו פעמים?
בית הכנסת עולה כקרבן.
אוי נא לנו, חטאנו, נואלנו,
מחמדינו לחרפה לשמים עולים,
אז נשרף ההיכל באש עוונותינו,
אוי ואללי, נשרפין הגווילים.
ופרחו האותיות בבזיון על הכביש,
מתערבים זה בזה זכוכיות וקרעים.
הלב מורתח על מצב כה מביש,
מאי שם מתקרבת חבורה של פראים---
משלחים בו עברה וזעם וצרה,
משלחת מלאכי רעים היא זאת.
מחללים ומבזים את ספר התורה,
רוח אפינו, איך ניתן לחזות?!
"ראה והביטה כי היו לי זוללה"
כך זועקת לריבון עולמים,
"ומה נעשה בכזו טלטלה
ונפשנו נציל מסערת הימים?
והיה אם תנהיגנו במידת רחמים,
אתן לך במקום זה הספר.
אם נזכה, נינצל ממרחץ הדמים,
אתרום פאר תחת אפר".
(שנים אחרי כן)
אנגליה- מנצ'סטר:
נקישות על הדלת, אורח הגיע,
ומי זה דופק מבחוץ?
ידיד משפחה, סוחר כה ידוע
לדון בעניין כה נחוץ:
"ספר תורה לי, עתיק ועדין
ובני, אללי, ירדו מן הדרך.
וחולה אנוכי, וקרוב יום הדין
ובזיון ינהגו בו, ללא כל ערך.
התצילוהו מחרפה? לא אדרוש רוב דמים,
בזול אמכרנו, עתיק אך שלם!"
והודו הם יחדיו לריבון עולמים:
"את נדרי לה' אשלם!"
מביטים זה בזה מופתעים, נדהמים,
"נדר נדרת? על מה ומדוע?"
וסיפרה האישה על אותם הימים
ונדרה אשר נדרה למפרע.
"ואני" כך הבעל "עוד לפני המבול,
ספר היה לי, קדוש, יחידי.
עמלתי למלטו מתוך הבלבול,
ובתחילה גם עלה בידי.
התגברו הצרות ובאו בצרור,
ואישור יציאה לחברי אל הדרור,
וכאשר יצא אל החופש לדהור,
שלחתי עמו את הספר הטהור.
אך בגד בי חברי, והספר שדד,
ואני התרסקתי לחלקים.
כאוב ושבור, עמדתי בדד
ונדר נדרתי לאלוקים:
'והיה אם תנהיגני במידת רחמים
אתן לך במקום זה הספר
אם אזכה, אנצל ממרחץ הדמים
אתרום פאר תחת אפר'".
קיימו בני הזוג את נדרם,
חסכו מפיתם והספר קנו.
לבית הכנסת הספר נתרם,
"קלי ואנווהו" אמרו וענו.
עליונים ששו. תחתונים עלזו,
קנו ותרמו הם ספר נוסף.
במרוצת השנים התבלו, נגנזו,
אך זכרם עוד שמור, אהוב ונכסף.
שנים הן עברו, ההורים נפטרו,
וזכרון הספרים לא חלף.
חלומות ישנים בלב בן גברו,
וגעגוע עמוק שעטף.
בתכלית השלמות עבור המטרה,
עמל הסופר לכתוב בטהרה,
ובעזר ה', בלי עין הרע,
ספר שלישי הצטרף לסדרה.
ועל מעילו רקום בפאר,
זיכרון שעמנו ניקח,
שלא יאבד, שאתנו ישאר:
"את אשר עשה עמלק-
לא תשכח!!
נ.ב. סורי על האורך, יותר ממה שכתבתי לא כתבתי.
גרמניה- ליפציג:
להבות מתמרות, שורפות ומכלות,
מאי שם האש מתפרצת.
יושבים רועדים מקשיבים לקולות,
שאגות וזכוכית מתנפצת.
צעדיהם מוצרים כבר תקופה לא קצרה,
חדשים לבקרים הגזרות ניתכות.
מתפללים ומצפים לאישור הגירה,
אך תקועים כאן בינתיים, חיים לפחות.
אין כניסה לכלבים, ליהודים כל שכן,
ברחובות מכריזים השלטים.
נעלמים מכרים, כאן חבר פה שכן,
מסתתרים, נועלים הבתים.
הפחד גובר, השאגות כאן קרוב
וריח עשן עולה מתמר,
הבזק פתאומי מאיר הרחוב
כתום, בוהק ומסנוור.
ממחבוא בזהירות מציצה נערה,
מביטה ובודקת מה ארע וקרה,
והנה למולה, כה גדולה הבערה!
תאניה ואניה, איום ונורא.
בית הכנסת בוער עד לב השמיים,
הלם, כאב וחורבן.
אסון כה נורא, לא הספיקו פעמים?
בית הכנסת עולה כקרבן.
אוי נא לנו, חטאנו, נואלנו,
מחמדינו לחרפה לשמים עולים,
אז נשרף ההיכל באש עוונותינו,
אוי ואללי, נשרפין הגווילים.
ופרחו האותיות בבזיון על הכביש,
מתערבים זה בזה זכוכיות וקרעים.
הלב מורתח על מצב כה מביש,
מאי שם מתקרבת חבורה של פראים---
משלחים בו עברה וזעם וצרה,
משלחת מלאכי רעים היא זאת.
מחללים ומבזים את ספר התורה,
רוח אפינו, איך ניתן לחזות?!
"ראה והביטה כי היו לי זוללה"
כך זועקת לריבון עולמים,
"ומה נעשה בכזו טלטלה
ונפשנו נציל מסערת הימים?
והיה אם תנהיגנו במידת רחמים,
אתן לך במקום זה הספר.
אם נזכה, נינצל ממרחץ הדמים,
אתרום פאר תחת אפר".
(שנים אחרי כן)
אנגליה- מנצ'סטר:
נקישות על הדלת, אורח הגיע,
ומי זה דופק מבחוץ?
ידיד משפחה, סוחר כה ידוע
לדון בעניין כה נחוץ:
"ספר תורה לי, עתיק ועדין
ובני, אללי, ירדו מן הדרך.
וחולה אנוכי, וקרוב יום הדין
ובזיון ינהגו בו, ללא כל ערך.
התצילוהו מחרפה? לא אדרוש רוב דמים,
בזול אמכרנו, עתיק אך שלם!"
והודו הם יחדיו לריבון עולמים:
"את נדרי לה' אשלם!"
מביטים זה בזה מופתעים, נדהמים,
"נדר נדרת? על מה ומדוע?"
וסיפרה האישה על אותם הימים
ונדרה אשר נדרה למפרע.
"ואני" כך הבעל "עוד לפני המבול,
ספר היה לי, קדוש, יחידי.
עמלתי למלטו מתוך הבלבול,
ובתחילה גם עלה בידי.
התגברו הצרות ובאו בצרור,
ואישור יציאה לחברי אל הדרור,
וכאשר יצא אל החופש לדהור,
שלחתי עמו את הספר הטהור.
אך בגד בי חברי, והספר שדד,
ואני התרסקתי לחלקים.
כאוב ושבור, עמדתי בדד
ונדר נדרתי לאלוקים:
'והיה אם תנהיגני במידת רחמים
אתן לך במקום זה הספר
אם אזכה, אנצל ממרחץ הדמים
אתרום פאר תחת אפר'".
קיימו בני הזוג את נדרם,
חסכו מפיתם והספר קנו.
לבית הכנסת הספר נתרם,
"קלי ואנווהו" אמרו וענו.
עליונים ששו. תחתונים עלזו,
קנו ותרמו הם ספר נוסף.
במרוצת השנים התבלו, נגנזו,
אך זכרם עוד שמור, אהוב ונכסף.
שנים הן עברו, ההורים נפטרו,
וזכרון הספרים לא חלף.
חלומות ישנים בלב בן גברו,
וגעגוע עמוק שעטף.
בתכלית השלמות עבור המטרה,
עמל הסופר לכתוב בטהרה,
ובעזר ה', בלי עין הרע,
ספר שלישי הצטרף לסדרה.
ועל מעילו רקום בפאר,
זיכרון שעמנו ניקח,
שלא יאבד, שאתנו ישאר:
"את אשר עשה עמלק-
לא תשכח!!
