הנושאים החמים
הנושאים החמים
תולי
לא היו אלו דמעות של צער. אף לא של כאב.
לא זכה תולי להכיר את אמו ע"ה כדי שיצטער על אובדנה ממנו,
אבל היו אלו דמעות. דמעות טהורות של ילד רך.
והדמעות כה מלוחות היו.
לפעמים מעטות, כאלו שמלחלחות את העיניים ולרגע קט מסתירות מעט את הראות.
ופעמים, כה רבות היו עד שממהר היה לחפש מקום מסתור לבל ייתפס בקלקלתו. בטוהר ליבו.
לא ידע תולי מה מקורם של דמעות אלו. ושמא טבעי הדבר, וכזה שקורה אצל כל הילדים?? – היה שואל את עצמו,
ואין תשובה.
"מאמע! מאמע! הקב"ה אמר לך "מנעי קולך מבכי",
אבל אני, בנך, חיים, אומר לך תבכי! תבכי!
תמשיכי לבכות עוד ועוד!
תראי את הסבל שעובר על בנייך בגלות הארוכה הזו.
אל דומי, עד אשר יחוס ה' על עמו וירחם". "ווין מאמע ווין" - זעק בקול ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל".
כך סיפר הרבה בחיידר באותו יום, י"א חשוון, היום בו נפטרה רחל אמנו ע"ה.
כך סיפר, ומשגמר - המשיך לסיפור הבא.
ותולי, לא יכול היה אז לעצור את דמעותיו.
לבו לא התנתק מזעקתו של ראש הישיבה: "מאמע! מאמע! תבכי. תראי את הסבל שעובר על בנייך!" אוי "מאמע!".
מה זה שצועקים "מאמע", ואומרים לה לבכות? חשב לעצמו, גם אמא שלי בוכה?
והבין אז תולי כי "מאמע" קשור איכשהו לדמעות. לטוהר הלב.
גם ידע הוא אז, שאמא יודעת מה חסר לבנים שלה, והיא רוצה שיהיה להם טוב, והיא אפילו בוכה בשביל זה, ואפשר להגיד לה שתמשיך לבכות עד שיהיה לילדים שלה טוב.
הרבה כבר גמר לספר, והילדים כבר התחילו לשיר:
קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה.
רחל מבכה, רחל מבכה על בניה
מאנה להנחם,
על בניה כי איננו.
ותולי שהרגיש שוב את הדמעות המלחלחות את לחייו עצם חזק את עיניו וזעק בנהמת לבו:
אמא שלי!!
לא זכיתי להכיר אותך, ואני בקושי יודע איך היית נראית,
אבל אני מרגיש מאד – ואפילו יותר – כמה את חסרה לי.
גם את שם למעלה ודאי יודעת ומרגישה בכל מה שחסר לי.
את יודעת שהיום הפסדתי חמש גוגו, ושנפלתי בהפסקה, ושאתמול אפילו שאכלתי ארוחת צהריים הייתי עוד קצת רעב, ושלפעמים אני רוצה ממתק קטן ואין לי. תראי.
אה, שכחתי, לפעמים אני גם קצת עייף באמצע הכיתה.
אוי אמא! תראי כמה צרות שיש לי!
אז גם את אמא, כמו רחל, אל תפסיקי לבכות עד שתראי שה' מרחם עלי - על תולי המסכן שלך.
והדמעות,
כה מתוקות היו אז- - -
לא היו אלו דמעות של צער. אף לא של כאב.
לא זכה תולי להכיר את אמו ע"ה כדי שיצטער על אובדנה ממנו,
אבל היו אלו דמעות. דמעות טהורות של ילד רך.
והדמעות כה מלוחות היו.
לפעמים מעטות, כאלו שמלחלחות את העיניים ולרגע קט מסתירות מעט את הראות.
ופעמים, כה רבות היו עד שממהר היה לחפש מקום מסתור לבל ייתפס בקלקלתו. בטוהר ליבו.
לא ידע תולי מה מקורם של דמעות אלו. ושמא טבעי הדבר, וכזה שקורה אצל כל הילדים?? – היה שואל את עצמו,
ואין תשובה.
"מאמע! מאמע! הקב"ה אמר לך "מנעי קולך מבכי",
אבל אני, בנך, חיים, אומר לך תבכי! תבכי!
תמשיכי לבכות עוד ועוד!
תראי את הסבל שעובר על בנייך בגלות הארוכה הזו.
אל דומי, עד אשר יחוס ה' על עמו וירחם". "ווין מאמע ווין" - זעק בקול ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל".
כך סיפר הרבה בחיידר באותו יום, י"א חשוון, היום בו נפטרה רחל אמנו ע"ה.
כך סיפר, ומשגמר - המשיך לסיפור הבא.
ותולי, לא יכול היה אז לעצור את דמעותיו.
לבו לא התנתק מזעקתו של ראש הישיבה: "מאמע! מאמע! תבכי. תראי את הסבל שעובר על בנייך!" אוי "מאמע!".
מה זה שצועקים "מאמע", ואומרים לה לבכות? חשב לעצמו, גם אמא שלי בוכה?
והבין אז תולי כי "מאמע" קשור איכשהו לדמעות. לטוהר הלב.
גם ידע הוא אז, שאמא יודעת מה חסר לבנים שלה, והיא רוצה שיהיה להם טוב, והיא אפילו בוכה בשביל זה, ואפשר להגיד לה שתמשיך לבכות עד שיהיה לילדים שלה טוב.
הרבה כבר גמר לספר, והילדים כבר התחילו לשיר:
קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה.
רחל מבכה, רחל מבכה על בניה
מאנה להנחם,
על בניה כי איננו.
ותולי שהרגיש שוב את הדמעות המלחלחות את לחייו עצם חזק את עיניו וזעק בנהמת לבו:
אמא שלי!!
לא זכיתי להכיר אותך, ואני בקושי יודע איך היית נראית,
אבל אני מרגיש מאד – ואפילו יותר – כמה את חסרה לי.
גם את שם למעלה ודאי יודעת ומרגישה בכל מה שחסר לי.
את יודעת שהיום הפסדתי חמש גוגו, ושנפלתי בהפסקה, ושאתמול אפילו שאכלתי ארוחת צהריים הייתי עוד קצת רעב, ושלפעמים אני רוצה ממתק קטן ואין לי. תראי.
אה, שכחתי, לפעמים אני גם קצת עייף באמצע הכיתה.
אוי אמא! תראי כמה צרות שיש לי!
אז גם את אמא, כמו רחל, אל תפסיקי לבכות עד שתראי שה' מרחם עלי - על תולי המסכן שלך.
והדמעות,
כה מתוקות היו אז- - -
