הנושאים החמים
הנושאים החמים
מה קורה איתך בימים אלה?
מה נשמע אצלך?
מה מרגיש לך?
מרגיש?! למי יש זמן ודעת ולב להרגיש משהו בכלל בימים טרופים שכאלו?
מרגיש?!
מרגיש, אבק בכל פינה בבית; אלרגיה באף ובראות ובעינים; ומים וסמרטוטים ומלא מלא פחים ולכלוכים...
מרגיש, שאנשים הולכים שפופים כמעט רוב היום; שהורים לא זוכרים את מספר הילדים מרוב מספר התפקידים; ושאמהות הולכות ברחוב עם עינים עצומות וידיים מקומטות מתכשירי ניקיון...
מרגיש, שהילדים מוזנחים בגינות, חסרי בית ומשפחה; שאמא הייתה מעדיפה שמישהו טוב יאסוף אותם לביתו עד כניסת החג; שאין טיפת מקום לנשום, ובכל חור יש עוד מלא-מלא-מלא מה לעשות...
מרגיש, שאנשים כבר לא יודעים מי הם ולמה הם הגיעו כאן לעולם... להיות בן חורין מסב בנסיכות או סבל, טכנאי ואחרון המשרתים? להיות אמא יהודיה בישראל או שפחה שהשתעבדה לאקונומיקה וחבר מרעיו?
מרגיש, שהעבודה לא נגמרת, והעבדות קיימת, ופרעה שאמרו שהלך נמצא כאן בתחפושת של אבק, לכלוך, והבורג במקרר שהתפרק משום חשש אבק חמץ שהצטבר עליו...
אז מי אמר חג חירות – שיקום!
מי אמר יציאת מצרים – שיעמוד!
מי אמר עבדים היינו ולא עכשיו – שירים יד!
אז מה העבודה הזאת לכם???
איך עבדו עלינו עד היום, שפרעה כבר טבע ויצאנו ממצרים?
וזו בדיוק הנקודה.
פרעה כאן, מצרים כאן, העבדות כאן, השוטרים כאן, המסע הכבד כאן, כולם כאן, וגם בני ישראל כאן.
ולמי ששאל מה העבודה הזאת לכם, תספרו לו על העבודה הזו.
על החלון שהברקתם אך אתמול בעמל כפיים והתלכלך היום מהגשם; על הסמרטוטים שנהייתם; על האקונומיקה שהלבינה את בגדיכם; ועל שואב האבק ששאב אליו אתכם...
תספרו לו על כל הימים האלה שפרעה הגיע; על עבודת הפרך שעבדתם לנקות, לסדר, לטרוח, לעמול, להלביש, להאכיל, לפרנס, לכבס, ולדאוג, ולרוץ ולמהר ולמהר ולמהר... תספרו לו, ששכחתם מי אתם, ולמה אתם כאן בעולם בכלל...
ומתוך כל זה, מתוך כל הבלגן והטרוף וקוצר הרוח והעבודה הקשה, מתוך הלחץ והמירוץ נגד הזמן והעייפות שלא נגמרת והניסיון הנואש לנקות את הכל; דווקא מכאן –
בפסח הזה, כמו גם אז, נצא ממצרים.
אשריכם ישראל. אשריך עקרת הבית שהעבודה כולה שלך.
אשריך בעל הבית שעדיין שומר על הסבלנות והאיזונים והדעת.
אשריכם ילדי ישראל ששורדים את מצרים הזאת.
אתם כולכם, שיודעים מה העבודה הזאת, מגיעה לכם מדליה; תחוגו שבעת ימים!
הלוואי ונזכה לצאת באמת מכל המיצרים, והפסח הזה נשב כולנו יחד בשולחנם של מלכים, ועם הידים המבוקעות והעינים העצומות והחוליות המתפוקקות נשיר בסיפוק גדול "עבדים היינו", ונכוון 'רבונו של עולם, גם אנחנו בדור שלנו עשינו מה שציוויתנו; עשה עתה את שלך – בני חורין. במהרה בימינו אמן'.
מה נשמע אצלך?
מה מרגיש לך?
מרגיש?! למי יש זמן ודעת ולב להרגיש משהו בכלל בימים טרופים שכאלו?
מרגיש?!
מרגיש, אבק בכל פינה בבית; אלרגיה באף ובראות ובעינים; ומים וסמרטוטים ומלא מלא פחים ולכלוכים...
מרגיש, שאנשים הולכים שפופים כמעט רוב היום; שהורים לא זוכרים את מספר הילדים מרוב מספר התפקידים; ושאמהות הולכות ברחוב עם עינים עצומות וידיים מקומטות מתכשירי ניקיון...
מרגיש, שהילדים מוזנחים בגינות, חסרי בית ומשפחה; שאמא הייתה מעדיפה שמישהו טוב יאסוף אותם לביתו עד כניסת החג; שאין טיפת מקום לנשום, ובכל חור יש עוד מלא-מלא-מלא מה לעשות...
מרגיש, שאנשים כבר לא יודעים מי הם ולמה הם הגיעו כאן לעולם... להיות בן חורין מסב בנסיכות או סבל, טכנאי ואחרון המשרתים? להיות אמא יהודיה בישראל או שפחה שהשתעבדה לאקונומיקה וחבר מרעיו?
מרגיש, שהעבודה לא נגמרת, והעבדות קיימת, ופרעה שאמרו שהלך נמצא כאן בתחפושת של אבק, לכלוך, והבורג במקרר שהתפרק משום חשש אבק חמץ שהצטבר עליו...
אז מי אמר חג חירות – שיקום!
מי אמר יציאת מצרים – שיעמוד!
מי אמר עבדים היינו ולא עכשיו – שירים יד!
אז מה העבודה הזאת לכם???
איך עבדו עלינו עד היום, שפרעה כבר טבע ויצאנו ממצרים?
וזו בדיוק הנקודה.
פרעה כאן, מצרים כאן, העבדות כאן, השוטרים כאן, המסע הכבד כאן, כולם כאן, וגם בני ישראל כאן.
ולמי ששאל מה העבודה הזאת לכם, תספרו לו על העבודה הזו.
על החלון שהברקתם אך אתמול בעמל כפיים והתלכלך היום מהגשם; על הסמרטוטים שנהייתם; על האקונומיקה שהלבינה את בגדיכם; ועל שואב האבק ששאב אליו אתכם...
תספרו לו על כל הימים האלה שפרעה הגיע; על עבודת הפרך שעבדתם לנקות, לסדר, לטרוח, לעמול, להלביש, להאכיל, לפרנס, לכבס, ולדאוג, ולרוץ ולמהר ולמהר ולמהר... תספרו לו, ששכחתם מי אתם, ולמה אתם כאן בעולם בכלל...
ומתוך כל זה, מתוך כל הבלגן והטרוף וקוצר הרוח והעבודה הקשה, מתוך הלחץ והמירוץ נגד הזמן והעייפות שלא נגמרת והניסיון הנואש לנקות את הכל; דווקא מכאן –
בפסח הזה, כמו גם אז, נצא ממצרים.
אשריכם ישראל. אשריך עקרת הבית שהעבודה כולה שלך.
אשריך בעל הבית שעדיין שומר על הסבלנות והאיזונים והדעת.
אשריכם ילדי ישראל ששורדים את מצרים הזאת.
אתם כולכם, שיודעים מה העבודה הזאת, מגיעה לכם מדליה; תחוגו שבעת ימים!
הלוואי ונזכה לצאת באמת מכל המיצרים, והפסח הזה נשב כולנו יחד בשולחנם של מלכים, ועם הידים המבוקעות והעינים העצומות והחוליות המתפוקקות נשיר בסיפוק גדול "עבדים היינו", ונכוון 'רבונו של עולם, גם אנחנו בדור שלנו עשינו מה שציוויתנו; עשה עתה את שלך – בני חורין. במהרה בימינו אמן'.
