הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפני כמה ימים דפק אצלינו אדם שפשט ידו.
באותו רגע עניין אותי איך אנו מנקודת המבט שלו מאחורי הדלת. החלטתי, אכתוב על זה קטע!
אתמול, שראיתי כאן את כל ההטיות בשורש פ.ש.ט חשבתי שזה בדיוק מתאים.
אבל נתקעתי, אין לי עלילה, אין לי פאנץ'
מי ממשיך?
הריח שעלה מהבית בקומה השניה היה מגרה וממיס, ריח של ארוחת ערב מיטגנת. ריח של משפחה. עליתי על זה שזה מהדלת החומה עם השלט הילדותי רק שעמדתי ממש קרוב אליה. מתלבט אם לדפוק, חושש להקיש. 'הם לא אנשים שיטרקו דלתות על אנשים' שכנעתי את עצמי, החום עלה לי לפנים. כאילו אין מאחורי שמונה בניינים בני ארבע קומות. שישים אנשים שנענו לנקישות ולקול הלחשני שלי, כל פעם, כאילו זו הפעם הראשונה. ועשרים זוגות ידיים שפטרו אותי עם פרוטה.
"אמא!" נשמעה התגובה מתוך הבית לדפיקות שלי שכמעט ולא נשמעו. העינית השחירה, קול גרירת כיסאות ואברך צעיר, מחזיק בתינוקת מייללת פותח את הדלת.
"אחי מתחתן עוד חודש, אבא שלנו מאושפז אחרי אירוע מוחי. ואין לנו אפילו סכום התחלתי להוצאות החתונה.." אני כמעט רועד, העור שמתחת הזקן אדום כולו. לא מבין איך אני עומד בתוך הסיטואציה הזו. זה לא אני. בטוח!
"מזל טוב על אחיך, איזה יופי, שיזכו לבנות בית נאמן בישראל!" בלי שאני שם לב, אני כבר בתוך הבית. הריח של החביתה והחמימות המשפחתית ממלאים את כולי.
כשאני קולט שאני יושב על ספה, מניח את הרגליים הדואבות מסיבוב של שעות. את הלב המפרפר מכל שם משפחה שקצת מצלצל מוכר. כבר ניצבת מולי כוס מהבילה.
"נו, ומה עם אבא? מטפלים בו? יש מישהו שנמצא איתו בתוך הריצות של ערב החתונה?" הוא שואל באמפתיה. ונותן לי הרגשה שגם לקבץ נדבות מדלת לדלת זה סוג של "ריצות ערב חתונה".
אני לוגם מהכוס, ומתכבד מהעוגיות.
באותו רגע עניין אותי איך אנו מנקודת המבט שלו מאחורי הדלת. החלטתי, אכתוב על זה קטע!
אתמול, שראיתי כאן את כל ההטיות בשורש פ.ש.ט חשבתי שזה בדיוק מתאים.
אבל נתקעתי, אין לי עלילה, אין לי פאנץ'
מי ממשיך?
הריח שעלה מהבית בקומה השניה היה מגרה וממיס, ריח של ארוחת ערב מיטגנת. ריח של משפחה. עליתי על זה שזה מהדלת החומה עם השלט הילדותי רק שעמדתי ממש קרוב אליה. מתלבט אם לדפוק, חושש להקיש. 'הם לא אנשים שיטרקו דלתות על אנשים' שכנעתי את עצמי, החום עלה לי לפנים. כאילו אין מאחורי שמונה בניינים בני ארבע קומות. שישים אנשים שנענו לנקישות ולקול הלחשני שלי, כל פעם, כאילו זו הפעם הראשונה. ועשרים זוגות ידיים שפטרו אותי עם פרוטה.
"אמא!" נשמעה התגובה מתוך הבית לדפיקות שלי שכמעט ולא נשמעו. העינית השחירה, קול גרירת כיסאות ואברך צעיר, מחזיק בתינוקת מייללת פותח את הדלת.
"אחי מתחתן עוד חודש, אבא שלנו מאושפז אחרי אירוע מוחי. ואין לנו אפילו סכום התחלתי להוצאות החתונה.." אני כמעט רועד, העור שמתחת הזקן אדום כולו. לא מבין איך אני עומד בתוך הסיטואציה הזו. זה לא אני. בטוח!
"מזל טוב על אחיך, איזה יופי, שיזכו לבנות בית נאמן בישראל!" בלי שאני שם לב, אני כבר בתוך הבית. הריח של החביתה והחמימות המשפחתית ממלאים את כולי.
כשאני קולט שאני יושב על ספה, מניח את הרגליים הדואבות מסיבוב של שעות. את הלב המפרפר מכל שם משפחה שקצת מצלצל מוכר. כבר ניצבת מולי כוס מהבילה.
"נו, ומה עם אבא? מטפלים בו? יש מישהו שנמצא איתו בתוך הריצות של ערב החתונה?" הוא שואל באמפתיה. ונותן לי הרגשה שגם לקבץ נדבות מדלת לדלת זה סוג של "ריצות ערב חתונה".
אני לוגם מהכוס, ומתכבד מהעוגיות.
